 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
"אקוואלאנג", אלבומה הרביעי של להקת ג'טרו טאל יצא לאור ב-19 במרץ 1971 וזכה להצלחה אדירה. במשך השנים, נמכר בלמעלה מ-7 מליון עותקים והפך לאבן-דרך בתולדות הרוק הבריטי. מבחינה סגנונית, הוא נמצא בספקטרום שבין הארד-רוק, פולק רוק ופרוג-רוק. נתייחס אליו, אם כן, בתור אלבום פרוג-פולק.
האלבום הוא פרי מוחו, דמיונו ויצירתו של מנהיג הלהקה, הסולן והחלילן איאן אנדרסון. כאשר התקליט יצא לאור לראשונה, הצד הראשון שלו (Side A) היה מוקדש לדמויות בשולי החברה. הצד השני של תקליט הויניל (Side B) היה למעשה התקפה על הדת המאורגנת, ובאופן ספציפי - כנסיית אנגליה (Church of England).
הרעיון לשיר הפותח, שהוא למעשה ה"הלהיט" הגדול ביותר של טאל מאז ומעולם, התחיל בסדרת תצלומים מאת ג'ני פראנקס, שהיתה אשתו הראשונה של איאן אנדרסון (1970-1974). ג'ני אנדרסון למדה צילום ולכן תיעדה אנשים מחוסרי-בית (הומלסים) לאורך רציף נהר התמזה, במרכז לונדון. תמונותיה של ג'ני הובילה לדיון בין בני הזוג אנדרסון, באשר למעמדם הנמוך של אותם אנשים אומללים, והדרך המנוכרת שבה החברה הבריטית מתייחסת אליהם. היא גם כתבה חלק מהמילים של השיר הראשון, שמוקדש לאדם זקן ומזוקן, חולה ומוזנח, מסכן ועלוב בעל נשימה כבדה. כך זכה לכינוי "אקוואלאנג", המדמה את רעש נשימתו לרעש שעושה צוללן במים עמוקים.
הגדולה של הרצועה "אקוולאנג" היא המבנה הבומבסטי, הריף האימתני, השירה התיאטרלית של אנדרסון, העיבוד המהודק ועבודת הגיטרה המצויינת של באר. אלו שש וחצי דקות של פרוג-פולק מזוקק, שלא חושש לפרוץ גבולות ולשאוף לגדולות. הוא מתאים לאצטדיונים, ואכן הפך את ג'טרו טאל, בעיקר בשנות ה-70 וה-80, ללהקת אצטדיונים. הליריקה הביקורתית, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שבו קשיש קפוא נאלץ לכתת את רגליו רק כדי לקבל תה חם מסניף של צבא הישע (הנוצרי), נותרה נושכת ובועטת גם כיום.
המבט אל שולי החברה נמשך גם ברצועה השנייה, "קרוס-אייד מרי", העוסק בתופעת זנות הקטינים, שעדיין קיימת בלונדון בפרט ובעולם בכלל. עם זאת, העיבוד הקופצני והחליל של אנדרסון מצליחים לצבוע את המילים הקודרות בצבעים ססגוניים, הישג בלתי-מבוטל ליצירות מסוג זה, שמעניק לרצועה את הגוון האירוני, על גבול הסרקאזם, שאיאן אנדרסון כיוון אליו. "צ'יפ דיי ריטרן", קטע מס' 3, הוא הרהור קצר על ביקור של אנדרסון אצל אביו החולה בבית החולים, אותו עשה בתחבורה ציבורית.
ג'טרו טאל על נהר התמזה, לונדון. נוצר על ידי בינה מלאכותית (Gemeni) במיוחד לביקורת זו
"מאד'ר גוס" (רצועה #4) ממשיך את הקו החברתי וההומוריסטי, תוך שהוא משלב אלמנטים דמיוניים מסיפורים עממיים באנגליה החקלאית של פעם, בסגנון אמא אווזה. הגדולה של הרצועה היא השילוב בין החליליות של ג'פרי האמונד ובין הסאונד החשמלי מהגיטרה של באר. "וונדרינג אלאוד" (רצועה #5) גם הוא סוג של אינטרלוד אקוסטי, הרהור על זוגיות מודרנית, וכיצד "אנחנו המושיעים של עצמנו", כדברי אנדרסון - רמז לביקורת שלו על הדת הממוסדת בהמשך. "אפ טו מי" (רצועה #6) חותמת את צד א' של תקליט הויניל עם פרוג-פולק, אותו מוביל חליל-הצד המפורסם של אנדרסון - אך מקבל טוויסט כבד יותר עם הגיטרה החזקה של באר; הליריקה לוקחת אחריות אישית על פזיזות, שובבות וטעויות בחיים. גם ברצועה זו, אנדרסון רומז שהאחריות למעשיהם של אנשים נופלת אך ורק עליהם, ולא על ישויות דמיוניות בעננים.
"הים פורטי-ת'רי" (מזמור 43) ממשיך את הקו האנטי-דתי, לכאורה מתוך תפיסת האמונה האמיתית, תוך שימוש מפורש בשמו של ישו, מתקפה ישירה על התרבות האמריקנית (הרג אינדיאנים ותהילה הוליוודית). זה שיר שגרתי למדי מבחינה מוסיקלית, אבל הטקסט חתרני מתמיד. "סליפסטרים" (רצועה #9 בדיסק), אינטרלוד אקוסטי קצר, מדבר על היכולת של בני אדם לשוט בנינוחות לאורך חייהם, תוך התעלמות מהכאוס הקיומי הגדול שתמיד מקיף אותם.
"לוקומוטיב ברת'" (Locomotive Breath), הרצועה הלפני-אחרונה באלבום (#11 בדיסק, והרביעית בצד השני של הויניל), נפתח בצורה מאוד בלתי-מרשימה. עד תזמון 1:20 הוא כמעט מבזבז זמן על הצגת הנושא על הפסנתר של ג'ון אוון, ועל דואט גיטרה-פסנתר שאין בו מתח רב. שיר פולק אופייני זה נחשב מבוקש בהופעות של ג'טרו טאל עד היום, אבל הוא סובל מכך שאין לו סיום של ממש (נגמר בפייד-אאוט שרירותי). בהופעות חיות, לעומת זאת, הלהקה בנתה לו סיום מעולה, כך שהוא משמש כ"קלוזר" (סגיר) או כהדרן אחרון. ברגעים אלו, נהג אנדרסון לזרוק לקהל בלון עצום בגודלו, שאיתו הם שיחקו בזמן שהלהקה מאלתרת באופן קירקסי - ולעיתים אנדרסון אף משתלט על עמדת הקלידים של ג'ון אוון.
"וויינד-אפ" (Wind-Up), היצירה שסוגרת את "אקוואלאנג", למעשה קובעת כי האלוהות אמיתית אינה דורשת "כיוונון", או מתיחת קפיץ, כל יום ראשון (בכנסייה). אחד הבתים המוצלחים ביותר ביצירה, בתרגום לעברית, נראה כך:
ואכן, בסוף האלבום אפשר כבר להבין את תורתו של הרב איאן: אין צורך להתמסר לפולחנים ריקים מתוכן, או לתת למוסדות הדת להשתלט על חיי האדם החופשי. לשיטתו של הכומר איאן, מותר להאמין באלוהים ועדיין להחליט בכוחות עצמך כיצד אתה רוצה, אם בכלל, לתקשר איתו. המסר אולי נשמע מאולץ או דידקטי, אבל ההגשה המבודרת של אנדרסון מאפשרת להעביר אותו בגרון באופן חלק.
במשך כארבעים שנה, נחשב המיקס המקורי של "אקוואלאנג" לבעייתי ביותר. הוא הוקלט באולפני איילנד בלונדון, שלא נחשבו למצטיינים באותה תקופה. בשנות ה-90 נעשו מספר נסיונות להפיק רימסטרים לאלבום, אך רק עבודת רי-מיקס יסודית יכלה להציל אותו. רב-האמן, המפיק המוסיקלי הגדול סטיבן וילסון נכנס לתמונה ב-2011. הוא ישב ימים ארוכות באולפנו והוציא לאור, בשיתוף מלא עם הלהקה כמובן, את הרימיקס המשופר-באמת שלו. ב-2016 יצאה גרסה מתוקנת, שאפשר להכריז עליה כ"סופית" או "דפינטיבית". ואכן, מומלץ להאזין לאלבום זה רק דרך ה-Remix המושקע של מר ווילסון, ששידרג את הסאונד בכל מימד אפשרי: גיטרות חדות, חליל דינמי, בס חם ושמן, תופים פריכים, הפרדת ערוצים ברורה - ואפילו הסולואים של מרטין באר קיבלו אפקט של "ססטיין" (Sustain) שנשמע מודרני ומרשים.
האלבום הוא פרי מוחו, דמיונו ויצירתו של מנהיג הלהקה, הסולן והחלילן איאן אנדרסון. כאשר התקליט יצא לאור לראשונה, הצד הראשון שלו (Side A) היה מוקדש לדמויות בשולי החברה. הצד השני של תקליט הויניל (Side B) היה למעשה התקפה על הדת המאורגנת, ובאופן ספציפי - כנסיית אנגליה (Church of England).
הרעיון לשיר הפותח, שהוא למעשה ה"הלהיט" הגדול ביותר של טאל מאז ומעולם, התחיל בסדרת תצלומים מאת ג'ני פראנקס, שהיתה אשתו הראשונה של איאן אנדרסון (1970-1974). ג'ני אנדרסון למדה צילום ולכן תיעדה אנשים מחוסרי-בית (הומלסים) לאורך רציף נהר התמזה, במרכז לונדון. תמונותיה של ג'ני הובילה לדיון בין בני הזוג אנדרסון, באשר למעמדם הנמוך של אותם אנשים אומללים, והדרך המנוכרת שבה החברה הבריטית מתייחסת אליהם. היא גם כתבה חלק מהמילים של השיר הראשון, שמוקדש לאדם זקן ומזוקן, חולה ומוזנח, מסכן ועלוב בעל נשימה כבדה. כך זכה לכינוי "אקוואלאנג", המדמה את רעש נשימתו לרעש שעושה צוללן במים עמוקים.
צד א'
"אקוואלאנג", היצירה המוסיקלית שהפכה פופולרית בזכות ריף הגיטרה הכבד של הגיטריסט מרטין באר, השתלטה גם על איור העטיפה, מאת הצייר האמריקאי ברט סילברמן. הוא טס מניו-יורק ללונדון כדי לראות את ג'טרו טאל בחזרות, פגש את איאן אנדרסון - וצייר את כל האיורים לאלבום תמורת 1,500 דולר. לא היה לו מושג שהעטיפה תהפוך להצלחה מסחרית כה גדולה, ותככב בין השאר גם על אלפי חולצות שנמכרו מאז.הגדולה של הרצועה "אקוולאנג" היא המבנה הבומבסטי, הריף האימתני, השירה התיאטרלית של אנדרסון, העיבוד המהודק ועבודת הגיטרה המצויינת של באר. אלו שש וחצי דקות של פרוג-פולק מזוקק, שלא חושש לפרוץ גבולות ולשאוף לגדולות. הוא מתאים לאצטדיונים, ואכן הפך את ג'טרו טאל, בעיקר בשנות ה-70 וה-80, ללהקת אצטדיונים. הליריקה הביקורתית, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שבו קשיש קפוא נאלץ לכתת את רגליו רק כדי לקבל תה חם מסניף של צבא הישע (הנוצרי), נותרה נושכת ובועטת גם כיום.
המבט אל שולי החברה נמשך גם ברצועה השנייה, "קרוס-אייד מרי", העוסק בתופעת זנות הקטינים, שעדיין קיימת בלונדון בפרט ובעולם בכלל. עם זאת, העיבוד הקופצני והחליל של אנדרסון מצליחים לצבוע את המילים הקודרות בצבעים ססגוניים, הישג בלתי-מבוטל ליצירות מסוג זה, שמעניק לרצועה את הגוון האירוני, על גבול הסרקאזם, שאיאן אנדרסון כיוון אליו. "צ'יפ דיי ריטרן", קטע מס' 3, הוא הרהור קצר על ביקור של אנדרסון אצל אביו החולה בבית החולים, אותו עשה בתחבורה ציבורית.
ג'טרו טאל על נהר התמזה, לונדון. נוצר על ידי בינה מלאכותית (Gemeni) במיוחד לביקורת זו
"מאד'ר גוס" (רצועה #4) ממשיך את הקו החברתי וההומוריסטי, תוך שהוא משלב אלמנטים דמיוניים מסיפורים עממיים באנגליה החקלאית של פעם, בסגנון אמא אווזה. הגדולה של הרצועה היא השילוב בין החליליות של ג'פרי האמונד ובין הסאונד החשמלי מהגיטרה של באר. "וונדרינג אלאוד" (רצועה #5) גם הוא סוג של אינטרלוד אקוסטי, הרהור על זוגיות מודרנית, וכיצד "אנחנו המושיעים של עצמנו", כדברי אנדרסון - רמז לביקורת שלו על הדת הממוסדת בהמשך. "אפ טו מי" (רצועה #6) חותמת את צד א' של תקליט הויניל עם פרוג-פולק, אותו מוביל חליל-הצד המפורסם של אנדרסון - אך מקבל טוויסט כבד יותר עם הגיטרה החזקה של באר; הליריקה לוקחת אחריות אישית על פזיזות, שובבות וטעויות בחיים. גם ברצועה זו, אנדרסון רומז שהאחריות למעשיהם של אנשים נופלת אך ורק עליהם, ולא על ישויות דמיוניות בעננים.
צד ב'
הצד השני של התקליט, כמו הצד הראשון, נפתח ביצירה שאפתנית לא פחות: "מיי גוד" (רצועה #7 בדיסק). היא מכניסה את האלבום שוב לסגנון הפרוגרסיבי. המבנה המוסיקלי המורכב, השואב השראה מתבניות קלאסיות, מציג נושא חצי-קודר ומפתח אותו בהדרגה. הטקסט הנוקב, שלא משאיר מקום לטעויות תמימות, תוקף את הארגונים הכנסייתיים על כך שכלאו את אלוהים, לכאורה, בכלוב של זהב. אנדרסון גם מותח ביקורת קשה על דמותו של ישו הצלוב: הוא רומז שלא ייתכן שאלוהים נהנה לראות את הכאב האנושי מונצח כך, ובוודאי שלא מוחל על חטאים של בני-אנוש בצורה כה קלה וזריזה. ממש באמצע היצירה, אחרי סולו חליל-צד של אנדרסון, השיר נקטע במפתיע ועובר אל פולחן תפילה כנסייתי כלשהו, שחוזר משם אל העיבוד החשמלי. "מיי גוד" מסתיים בטון מסתורי ומעורפל, כאילו כדי לומר: "צריך לחיות עם חוסר-הידיעה שבחיים, ולראות את היופי שבמסתורין"."הים פורטי-ת'רי" (מזמור 43) ממשיך את הקו האנטי-דתי, לכאורה מתוך תפיסת האמונה האמיתית, תוך שימוש מפורש בשמו של ישו, מתקפה ישירה על התרבות האמריקנית (הרג אינדיאנים ותהילה הוליוודית). זה שיר שגרתי למדי מבחינה מוסיקלית, אבל הטקסט חתרני מתמיד. "סליפסטרים" (רצועה #9 בדיסק), אינטרלוד אקוסטי קצר, מדבר על היכולת של בני אדם לשוט בנינוחות לאורך חייהם, תוך התעלמות מהכאוס הקיומי הגדול שתמיד מקיף אותם.
"לוקומוטיב ברת'" (Locomotive Breath), הרצועה הלפני-אחרונה באלבום (#11 בדיסק, והרביעית בצד השני של הויניל), נפתח בצורה מאוד בלתי-מרשימה. עד תזמון 1:20 הוא כמעט מבזבז זמן על הצגת הנושא על הפסנתר של ג'ון אוון, ועל דואט גיטרה-פסנתר שאין בו מתח רב. שיר פולק אופייני זה נחשב מבוקש בהופעות של ג'טרו טאל עד היום, אבל הוא סובל מכך שאין לו סיום של ממש (נגמר בפייד-אאוט שרירותי). בהופעות חיות, לעומת זאת, הלהקה בנתה לו סיום מעולה, כך שהוא משמש כ"קלוזר" (סגיר) או כהדרן אחרון. ברגעים אלו, נהג אנדרסון לזרוק לקהל בלון עצום בגודלו, שאיתו הם שיחקו בזמן שהלהקה מאלתרת באופן קירקסי - ולעיתים אנדרסון אף משתלט על עמדת הקלידים של ג'ון אוון.
"וויינד-אפ" (Wind-Up), היצירה שסוגרת את "אקוואלאנג", למעשה קובעת כי האלוהות אמיתית אינה דורשת "כיוונון", או מתיחת קפיץ, כל יום ראשון (בכנסייה). אחד הבתים המוצלחים ביותר ביצירה, בתרגום לעברית, נראה כך:
איך אתם מעיזים לומר לי שאני הבן של אבי
כשזו הייתה רק תאונה מלידה.
אני מעדיף להסתכל סביבי, לחבר שיר טוב יותר
כי זהו המדד ההגון לערך שלי.
ואכן, בסוף האלבום אפשר כבר להבין את תורתו של הרב איאן: אין צורך להתמסר לפולחנים ריקים מתוכן, או לתת למוסדות הדת להשתלט על חיי האדם החופשי. לשיטתו של הכומר איאן, מותר להאמין באלוהים ועדיין להחליט בכוחות עצמך כיצד אתה רוצה, אם בכלל, לתקשר איתו. המסר אולי נשמע מאולץ או דידקטי, אבל ההגשה המבודרת של אנדרסון מאפשרת להעביר אותו בגרון באופן חלק.
הרימיקס של ווילסון
במשך כארבעים שנה, נחשב המיקס המקורי של "אקוואלאנג" לבעייתי ביותר. הוא הוקלט באולפני איילנד בלונדון, שלא נחשבו למצטיינים באותה תקופה. בשנות ה-90 נעשו מספר נסיונות להפיק רימסטרים לאלבום, אך רק עבודת רי-מיקס יסודית יכלה להציל אותו. רב-האמן, המפיק המוסיקלי הגדול סטיבן וילסון נכנס לתמונה ב-2011. הוא ישב ימים ארוכות באולפנו והוציא לאור, בשיתוף מלא עם הלהקה כמובן, את הרימיקס המשופר-באמת שלו. ב-2016 יצאה גרסה מתוקנת, שאפשר להכריז עליה כ"סופית" או "דפינטיבית". ואכן, מומלץ להאזין לאלבום זה רק דרך ה-Remix המושקע של מר ווילסון, ששידרג את הסאונד בכל מימד אפשרי: גיטרות חדות, חליל דינמי, בס חם ושמן, תופים פריכים, הפרדת ערוצים ברורה - ואפילו הסולואים של מרטין באר קיבלו אפקט של "ססטיין" (Sustain) שנשמע מודרני ומרשים.
לסיכום, "אקוואלאנג" הוא אלבום חובה בקטלוג של ג'טרו טאל בפרט, ושל ז'אנר הפרוג-פולק בכלל. הוא הצליח להישאר מורכב, פילוסופי, אמנותי ומפתיע תוך שמירה על נגישות, עממיות וחוש הומור ערמומי. דווקא העליזות הקורצת של אנדרסון איפשרה לו לתקוף את חוליי החברה הבריטית, תוך שהוא מלהטט בחלילו ומקפץ לכל הכיוונים. קצת כמו ליצן החצר, אנדרסון וחבריו הוכיחו שמוסיקת רוק יכולה להיות הרבה יותר שאפתנית, מתוחכמת ורוחנית מאשר עוד שיר על אהבת נעורים, גלישת גלים או נסיעה במכונית. גרסת הרימיקס של ווילסון (2016) שיפרה את המוצר הסופי והפכה אותו לעמוק ומהנה יותר מבעבר.
הציון: 9/10
עוד אלבומים של ג'טרו טאל
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
