 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Magma Mekanïk Destruktïw Kommandöh 1973 Vertigo / 2017 Seventh Records France (38:47)
| |
בשנת 1973, בזמן שלהקות כמו פינק פלויד וג'נסיס הגדירו מחדש את גבולות הרוק הפרוגרסיבי הבריטי בעזרת מלודיות קליטות וסינתסייזרים חלומיים, בפריז (צרפת) נולדה ישות מוזיקלית שונה לחלוטין. "מקאניק דסטרוקטיב קומנדו" (Mekanïk Destruktïw Kommandöh), שהפכה עם השנים לקיצור נוח: אם-די-קיי (MDK), אלבומה השלישי של להקת מאגמה (Magma), הוא לא סתם אלבום רוק מתקדם חדשני, אלא כמעט טקס רוחני, מיני-אופרה עתידנית ויצירה אוונגרדית פורצת-דרך, שיצרה ז'אנר שלם הידוע בשם זֶהוּל (Zeuhl), שמשמעותו הוא "שמימי" או "קוסמי" בשפתו של מייסד הלהקה, כריסטיאן ואנדר.
האלמנט הבולט ביותר במוסיקה של מאגמה הוא השפה שלה: קובאיאנית. זוהי למעשה שפת ג'יבריש, שנשמעת קצת כמו גרמנית, ואותה המציא מר ואנדר כדי לספר את הסאגה הבדיונית על קבוצת בני אדם שבורחת מכדור הארץ הגוסס ומקימה חברה אוטופית בכוכב הלכת "קובאיה". באלבום זה, הגיבור, נבר גודאט (Nebehr Gudahtt), הוא נביא המנסה להזהיר את האנושות מפני חורבנה הרוחני, ומפציר בה להציל את עצמה דרך הארה רוחנית. האנושות, העסוקה במלחמות אינסופיות, דוחה אותו בהתחלה, אך בסופו של דבר מבינה את האמת וניצלת.
מבחינה מוסיקלית, אם-די-קיי היא יצירה רציפה אחת, המחולקת לשבעה חלקים. האלבום מתעלם לגמרי ממבני השירים המסורתיים של הרוק, לטובת מבנה חדש השואב השראה משלושה מקורות עיקריים: המלחין המודרניסטי איגור סטרווינסקי (במיוחד היצירה Les Noces, 'לי נוס', שמשמעותה 'החתונה'), המלחין הגרמני קארל אורף (המזוהה עם היצירה הבומבסטית 'כרמינה בוראנה'), וסגנון הג'אז הרוחני והחופשי של ג'ון קולטריין האמריקאי.
חטיבת הקצב של מאגמה מורכבת משני נגנים ענקיים: כריסטיאן ואנדר על התופים ולצידו ז'אניק טופ על גיטרת הבס. אי אפשר לדמיין בכלל את המוסיקה של מאגמה בלי הסאונד המאיים והאלים של הצמד הזה. על בסיס חטיבת הקצב הזו, מופיעה המקהלה של מאגמה - הזמר קלאוס בלסקיז ומאחוריו הזמרות דוריס ריינרדט, אוולין רזימובסקי, מישל סולנייה, מיוריאל סטרייספלד, סטלה ונדר. האחרונה, בת זוגתו של כריסטיאן, הפכה עם השנים לדמות מרכזית בלהקה. אליהם מצטרף הנשפן והמנצח טדי לסרי, הקלידן ז'אן-לוק מנדרלייר, הגיטריסט קלוד אולמוס ורנה גרבר על קלרינט בס.
כדי להבין מה הופך את המוסיקה של מאגמה לכל כך "חייזרית" או מוזרה, צריך להבין שהלחנים של ואנדר מתבססים על מוסיקה מודרניסטית (סטרווינסקי, אורף וכדומה) שיש בה מן הרוחניות והגוספל של הג'אז האמריקאי, וכל זאת תוך שימוש בטכניקה מכוונת של חזרתיות היפנוטית, מהסוג שמכניס את המאזין ל'טראנס' ומעצים את חוויית ההאזנה בהדרגה לכדי פולחן אפוקליפקטי כבד ובלתי-נשכח.
הרצועה המפורסמת והמייצגת ביותר את האלבום היא הרביעית: דה זוהל וורטז מקניק (Da zeuhl wortz mekanïk). התופים של ואנדר מצעידים את המוסיקה קדימה במשמעת כמעט-צבאית, בזמן שהמקהלה צועקת וגועשת, הבסיסט מוסיף דרמה ברקע, הגיטרה מאלתרת סולואים ומוסיפה גיוון על רקע המלודיות החזרתיות של המקהלה. בשלב מסוים, המאזין נסחף אל תוך המהומה התיאטרלית ולא מסוגל להפסיק להניע את גופו עם הקצב והשירה - בלי להבין אפילו מילה אחת בשפה הקוביאנית המוזרה.
הביצוע הראשון של אם-די-קיי מ-1973 הוא לא בהכרח הטוב שבהם. הגרסאות הטובות ביותר למוסיקה של מאגמה הן, כמעט תמיד, בהופעה חיה. דוגמה לכך אפשר למצוא בסרטון שלעיל, מתוך אלבום רטרוספקטיבה משולש שיצא ב-2021 בגרסת רימסטר. באלבום זה, אם-די-קיי בוצעה בשלמותה במשך 40 דקות מול קהל ב-1981. מה שהופך את הביצוע של 1981 לארוך ומעניין כל כך הם הסולואים של הגיטריסט ברנאר פאגנוטי והכנר דידייה לוקווד. גרסה זו, שבוצעה במהירות גבוהה, מבליטה את האלמנטים הג'אז-רוקיים של הלהקה, ונשמעת מפחידה קצת פחות.
ביצוע מופתי נוסף של אם-די-קיי, חדש יותר ומאוזן יותר, הופיע בטרילוגיית "ת'אוש המטאאק" (Theusz Hamtaahk) מ-2001. בין אם אתם רואים את הלהקה בעיניים בגרסת הדי-וי-די או שתסתפקו במארז האודיו המשולש, הגרסה הבימתית המאוחרת של MDK היא תאווה לאוזניים ולעיניים, ומעין חוויה מוסיקלית שחייבים לעבור לפחות פעם אחת בחיים (לא פחות).
ב-2017 יצאה סוף-סוף גרסת רימסטר של האלבום, הפעם על ידי סבנת' רקורדז (Seventh Records), חברת התקליטים העצמאית של מאגמה. מהדורה זו בהחלט שיפרה את הסאונד, ניקתה אותו ואיזנה בין הערוצים השונים. ניתן למצוא אותה דיגיטלית ב'בנדקמפ' או בגרסת דיגיפק היישר מהלהקה עצמה. ומי שרוצה להמשיך את המסע שלו עם מאגמה, כדאי לא לדלג על ההברקה שלהם מ-2004, אלבום נדיר בשם קונטרקוז אנטריה.
האלמנט הבולט ביותר במוסיקה של מאגמה הוא השפה שלה: קובאיאנית. זוהי למעשה שפת ג'יבריש, שנשמעת קצת כמו גרמנית, ואותה המציא מר ואנדר כדי לספר את הסאגה הבדיונית על קבוצת בני אדם שבורחת מכדור הארץ הגוסס ומקימה חברה אוטופית בכוכב הלכת "קובאיה". באלבום זה, הגיבור, נבר גודאט (Nebehr Gudahtt), הוא נביא המנסה להזהיר את האנושות מפני חורבנה הרוחני, ומפציר בה להציל את עצמה דרך הארה רוחנית. האנושות, העסוקה במלחמות אינסופיות, דוחה אותו בהתחלה, אך בסופו של דבר מבינה את האמת וניצלת.
מבחינה מוסיקלית, אם-די-קיי היא יצירה רציפה אחת, המחולקת לשבעה חלקים. האלבום מתעלם לגמרי ממבני השירים המסורתיים של הרוק, לטובת מבנה חדש השואב השראה משלושה מקורות עיקריים: המלחין המודרניסטי איגור סטרווינסקי (במיוחד היצירה Les Noces, 'לי נוס', שמשמעותה 'החתונה'), המלחין הגרמני קארל אורף (המזוהה עם היצירה הבומבסטית 'כרמינה בוראנה'), וסגנון הג'אז הרוחני והחופשי של ג'ון קולטריין האמריקאי.
חטיבת הקצב של מאגמה מורכבת משני נגנים ענקיים: כריסטיאן ואנדר על התופים ולצידו ז'אניק טופ על גיטרת הבס. אי אפשר לדמיין בכלל את המוסיקה של מאגמה בלי הסאונד המאיים והאלים של הצמד הזה. על בסיס חטיבת הקצב הזו, מופיעה המקהלה של מאגמה - הזמר קלאוס בלסקיז ומאחוריו הזמרות דוריס ריינרדט, אוולין רזימובסקי, מישל סולנייה, מיוריאל סטרייספלד, סטלה ונדר. האחרונה, בת זוגתו של כריסטיאן, הפכה עם השנים לדמות מרכזית בלהקה. אליהם מצטרף הנשפן והמנצח טדי לסרי, הקלידן ז'אן-לוק מנדרלייר, הגיטריסט קלוד אולמוס ורנה גרבר על קלרינט בס.
כדי להבין מה הופך את המוסיקה של מאגמה לכל כך "חייזרית" או מוזרה, צריך להבין שהלחנים של ואנדר מתבססים על מוסיקה מודרניסטית (סטרווינסקי, אורף וכדומה) שיש בה מן הרוחניות והגוספל של הג'אז האמריקאי, וכל זאת תוך שימוש בטכניקה מכוונת של חזרתיות היפנוטית, מהסוג שמכניס את המאזין ל'טראנס' ומעצים את חוויית ההאזנה בהדרגה לכדי פולחן אפוקליפקטי כבד ובלתי-נשכח.
הרצועה המפורסמת והמייצגת ביותר את האלבום היא הרביעית: דה זוהל וורטז מקניק (Da zeuhl wortz mekanïk). התופים של ואנדר מצעידים את המוסיקה קדימה במשמעת כמעט-צבאית, בזמן שהמקהלה צועקת וגועשת, הבסיסט מוסיף דרמה ברקע, הגיטרה מאלתרת סולואים ומוסיפה גיוון על רקע המלודיות החזרתיות של המקהלה. בשלב מסוים, המאזין נסחף אל תוך המהומה התיאטרלית ולא מסוגל להפסיק להניע את גופו עם הקצב והשירה - בלי להבין אפילו מילה אחת בשפה הקוביאנית המוזרה.
הביצוע הראשון של אם-די-קיי מ-1973 הוא לא בהכרח הטוב שבהם. הגרסאות הטובות ביותר למוסיקה של מאגמה הן, כמעט תמיד, בהופעה חיה. דוגמה לכך אפשר למצוא בסרטון שלעיל, מתוך אלבום רטרוספקטיבה משולש שיצא ב-2021 בגרסת רימסטר. באלבום זה, אם-די-קיי בוצעה בשלמותה במשך 40 דקות מול קהל ב-1981. מה שהופך את הביצוע של 1981 לארוך ומעניין כל כך הם הסולואים של הגיטריסט ברנאר פאגנוטי והכנר דידייה לוקווד. גרסה זו, שבוצעה במהירות גבוהה, מבליטה את האלמנטים הג'אז-רוקיים של הלהקה, ונשמעת מפחידה קצת פחות.
ביצוע מופתי נוסף של אם-די-קיי, חדש יותר ומאוזן יותר, הופיע בטרילוגיית "ת'אוש המטאאק" (Theusz Hamtaahk) מ-2001. בין אם אתם רואים את הלהקה בעיניים בגרסת הדי-וי-די או שתסתפקו במארז האודיו המשולש, הגרסה הבימתית המאוחרת של MDK היא תאווה לאוזניים ולעיניים, ומעין חוויה מוסיקלית שחייבים לעבור לפחות פעם אחת בחיים (לא פחות).
ב-2017 יצאה סוף-סוף גרסת רימסטר של האלבום, הפעם על ידי סבנת' רקורדז (Seventh Records), חברת התקליטים העצמאית של מאגמה. מהדורה זו בהחלט שיפרה את הסאונד, ניקתה אותו ואיזנה בין הערוצים השונים. ניתן למצוא אותה דיגיטלית ב'בנדקמפ' או בגרסת דיגיפק היישר מהלהקה עצמה. ומי שרוצה להמשיך את המסע שלו עם מאגמה, כדאי לא לדלג על ההברקה שלהם מ-2004, אלבום נדיר בשם קונטרקוז אנטריה.
לסיכום, "מקאניק דיסטרוקטיב קומנדו" הוא אחד מהאלבומים החשובים ביותר ברוק המתקדם האירופאי, במיוחד למי שמעריך מוסיקה אוונגארדית, פורצת-דרך ומאתגרת. כדאי להאזין לגרסה המשופרת של האלבום, שיצאה ב-2017 בגרסת רימסטר. ההצלחה של אם-די-קיי פתחה בפני להקת מאגמה קהל מעריצים נאמן, שממשיך ללוות אותה בהופעות חיות כבר עשרות שנים. המחוייבות של מאגמה להרפתקנות מוסיקלית לא עוצרת גם היום, והקהל שלה מכבד אותה בזכות האלבומים המושקעים, הלחנים הרציניים וההופעות האינטנסיביות, שבהן הלהקה נותנת את כל-כולה, כל ערב מחדש.
הציון: 9/10
עוד אלבומים של מאגמה
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
