 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
להקת אוף גריד הישראלית מורכבת מארבעה חברים: נדב דותן על התופים, איתי קרן על הקלידים, מאי (מאיר) שם טוב בשירה ואלון תמיר בגיטרות. את האיכויות של תמיר חלקנו מכירים היטב מימיו בהרכב ישראלי בשם פרוג'קט RNL. "ריין אוף דה ארכיטקט" הוא אלבומם הראשון. על הנייר, יש בלהקה שילוב של יכולת וכישרון שיכולים לייצר אלבומים טובים מאוד. הבחירה שלהם לבצע אלבום שהוא ברובו "פרוגי" היא רווח של כולנו. אז איך יצא?
ראשית, האלבום כשלעצמו כלל לא נשמע כמו אלבום בכורה של להקה צעירה. רחוק מכך: ההשקעה בפרטים הקטנים בכל מה שקשור להפקה ולעיבוד – ניכרת. לא פלא שעל ההפקה המוזיקלית חתום שועל קרבות ותיק ואיכותי בשם ניר נקב (המתופף של "סיילם", בין השאר), שעשה עבודה פנטסטית והוציא אלבום שנשמע כמו השורה הראשונה של טובי הלייבלים של ימינו.
סגנונית, מהשניות הראשונות די ברור שהלהקה היא המשך ישיר לסגנון שצמח מלהקת לד זפלין הבריטית ואומץ בעיקר בחוף המערבי של ארה"ב; אם זה ה'הייר-מטאל' של לוס אנג'לס או הגראנג' של סיאטל – סגנון שהיה דומיננטי בכל העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועדיין חי ובועט. רוק כיפי, מלודי, עם גיטרות דומיננטיות ושירה עוצמתית. אקסל רוז וסלאש בואך רוברט פלאנט וג'ימי פייג', עם נגיעות כריס קורנל, ובתיבול יותר מעז של פרוג מטאל מלודי: להקות כמו הייקן, לפרוס וטול.
וזה לא נגמר בסתם השראה סגנונית; "ריין אוף דה ארכיטקט" עמוס בהומאז'ים. כמעט בכל שיר יש נוכחות מאוד בולטת של להקה מהז'אנר, לרוב אפילו שיר מסוים שניכר ששאבו ממנו איזה אלמנט לצורך ההומאז'.
דוגמאות? הנה רשימה חלקית:
המחוות המוסיקליות מבוצעות, מה שנקרא, "בטוב טעם", באופן מקצועי לעילא וניכר שמאהבה גדולה לז'אנר ומאהבה לא פחות גדולה לעולם הפרוג. אז מצד אחד, יש כאן לא מעט הברקות פרוגיות שמתבטאות בעיקר בשבירות של מבנים קלאסיים, עיבוד חכם ומקצבים לא סטנדרטיים. ומצד שני – ה"וייב" הוא מעל הכל, ולכן אין שבירות "קשות" מדי מהתבניות המוכרות. הווה אומר שעל אף ה"פרוג" בטייטל – אין מה לצפות ליציאות אוונגרדיות מכל סוג שהוא. אוף גריד לא זורקת את המאזינים לניסויים חווייתיים המחייבים 20 האזנות לפני שמבינים מי נגד מי.
בתוך החוקיות הזו, מאוד משמח לשמוע איך אוף גריד משלבים מקצבים מתוחכמים (7/8 או 10/8) בצורה שתישמע מאוד גרובית ולא מאולצת או מתמטית מדי. זו לא מלאכה פשוטה, וכל שומע מיומן של "טול", או "ת'נק יו סיינטיסט" להבדיל, כבר מכיר את הטכניקה הלא-קלה לביצוע. חלוקת התפקידים בין חברי הלהקה מאוד ברורה ו"צבאית". לצד יחידת קצב בס-תופים מהודקת בשלמות, יש גיחות להפצצות גיטרות ושירה, כשאת הריכוך הארטילרי וההשלמות מבצעים הקלידים ומספר רב מאוד של כלים וסאונדים נוספים שמובאים במיוחד להשלמת העיבוד.
בהקשר הביצועי – שני דברים בולטים במיוחד: אלון תמיר הוא פשוט גיטריסט מצוין. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את "טיול" (זה הכינוי שלו), אבל נגינה וירטואוזית כמו באלבום הזה זה כבר מעבר למה שציפיתי, וזה ברמה של סלאש, ואן היילן, נונו בטנקורט, וזו הרמה הגבוהה ביותר של גיטרה מובילה שאפשר לשאוף אליה. זאת, בלי להיכנס לעולמות ההיפר-טכניים של פוליפיה ודומיהם, וזה נותן הילה חזקה של איכות-על לאלבום טוב כשלעצמו.
ההפתעה השניה באה מכיוונו של הסולן מאי שם טוב, שלפחות מבחינתי הגיח כמעט משום מקום עם איכויות קוליות נדירות, ורסטיליות, באיזור של אקסל רוז, בואך רוברט פלנט, ועם גבוהים לפנתיאון, אם כי שם זה פחות אקסל ויותר מארק סלוטר. בצד הביקורתי יש לציין את המבטא הישראלי, בעיקר בקטעים הרגועים, שעשוי להישמע מעט צורם. באלבום מוקפד כמו "ריין אוף דה ארכיטקט", זה רק עניין של עוד טיפה עבודה על אינטונציה.
מבחינה אמנותית, אי אפשר לחמוק מן התובנה הבסיסית: הבחירה המודעת להשתמש באבני לגו השאובות מלהקות אחרות לבניית האלבום, לא עושה לו שירות טוב. מצד אחד, ההומאז'ים מגניבים והשירים מעולים, אבל מצד שני זה בא על חשבון מוזיקה מקורית באמת, וזה נותן לאלבום נופך אקלקטי מדי, שמקשה על המאזינה והמאזין להתחבר. אוסף של סטוצים מעולים, אבל לא מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. זו להקה שעשויה מחומר אנושי שיכול להשאיר טביעת חותם גדולה יותר מג'ינרוט של מתכונים מוזיקליים המבוססים על קלישאות קיימות, וליצור גופי יצירה שבנויים מקול מקורי ומסגנון קונסיסטנטי.
ולצד ביקורת זו, חובה לציין שתי רצועות משובחות: הראשונה היא "קומפריסונס" (רצועה #2), אולי השיר המקורי ביותר באלבום עם קרשנדו גיטרות נדיר בחלק השני של השיר. השנייה היא "בלאד און דה נייל" (רצועה #6) האינסטרומנטלית, שנבנית במלאכת מחשבת וגם היא לקראת הסוף הופכת לבליץ חכם, מהרמות הגבוהות ביותר של הפרוג מטאל.
ראשית, האלבום כשלעצמו כלל לא נשמע כמו אלבום בכורה של להקה צעירה. רחוק מכך: ההשקעה בפרטים הקטנים בכל מה שקשור להפקה ולעיבוד – ניכרת. לא פלא שעל ההפקה המוזיקלית חתום שועל קרבות ותיק ואיכותי בשם ניר נקב (המתופף של "סיילם", בין השאר), שעשה עבודה פנטסטית והוציא אלבום שנשמע כמו השורה הראשונה של טובי הלייבלים של ימינו.
סגנונית, מהשניות הראשונות די ברור שהלהקה היא המשך ישיר לסגנון שצמח מלהקת לד זפלין הבריטית ואומץ בעיקר בחוף המערבי של ארה"ב; אם זה ה'הייר-מטאל' של לוס אנג'לס או הגראנג' של סיאטל – סגנון שהיה דומיננטי בכל העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועדיין חי ובועט. רוק כיפי, מלודי, עם גיטרות דומיננטיות ושירה עוצמתית. אקסל רוז וסלאש בואך רוברט פלאנט וג'ימי פייג', עם נגיעות כריס קורנל, ובתיבול יותר מעז של פרוג מטאל מלודי: להקות כמו הייקן, לפרוס וטול.
וזה לא נגמר בסתם השראה סגנונית; "ריין אוף דה ארכיטקט" עמוס בהומאז'ים. כמעט בכל שיר יש נוכחות מאוד בולטת של להקה מהז'אנר, לרוב אפילו שיר מסוים שניכר ששאבו ממנו איזה אלמנט לצורך ההומאז'.
דוגמאות? הנה רשימה חלקית:
- יור טרן 00:29 – תפקיד שירה שמהדהד את "בלק דוג" של לד זפלין
- דיסטנס 00:19 – התחלת שיר בסגנון שרשום בטאבו ע"ש גאנס אנד רוזס
- בלאד און דה נייל 3:35 – התחלת החלק השני של היצירה בסגנון "הייקני" קלאסי
- לט מי אין 2:52 – הומאז' ל"בלק הול סאן" של סאונדגארדן, כשכל השיר מהדהד באופן בולט את סגנון הלהקה, מסולו גיטרות ועד תפקידי שירה
- איי פיל בד 2:42 – סולו גיטרות שכל כולו נונו בטנקורט
- סמטרי אוף דה גודס 1:43 – קטע לפרוסי למשעי
המחוות המוסיקליות מבוצעות, מה שנקרא, "בטוב טעם", באופן מקצועי לעילא וניכר שמאהבה גדולה לז'אנר ומאהבה לא פחות גדולה לעולם הפרוג. אז מצד אחד, יש כאן לא מעט הברקות פרוגיות שמתבטאות בעיקר בשבירות של מבנים קלאסיים, עיבוד חכם ומקצבים לא סטנדרטיים. ומצד שני – ה"וייב" הוא מעל הכל, ולכן אין שבירות "קשות" מדי מהתבניות המוכרות. הווה אומר שעל אף ה"פרוג" בטייטל – אין מה לצפות ליציאות אוונגרדיות מכל סוג שהוא. אוף גריד לא זורקת את המאזינים לניסויים חווייתיים המחייבים 20 האזנות לפני שמבינים מי נגד מי.
בתוך החוקיות הזו, מאוד משמח לשמוע איך אוף גריד משלבים מקצבים מתוחכמים (7/8 או 10/8) בצורה שתישמע מאוד גרובית ולא מאולצת או מתמטית מדי. זו לא מלאכה פשוטה, וכל שומע מיומן של "טול", או "ת'נק יו סיינטיסט" להבדיל, כבר מכיר את הטכניקה הלא-קלה לביצוע. חלוקת התפקידים בין חברי הלהקה מאוד ברורה ו"צבאית". לצד יחידת קצב בס-תופים מהודקת בשלמות, יש גיחות להפצצות גיטרות ושירה, כשאת הריכוך הארטילרי וההשלמות מבצעים הקלידים ומספר רב מאוד של כלים וסאונדים נוספים שמובאים במיוחד להשלמת העיבוד.
בהקשר הביצועי – שני דברים בולטים במיוחד: אלון תמיר הוא פשוט גיטריסט מצוין. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את "טיול" (זה הכינוי שלו), אבל נגינה וירטואוזית כמו באלבום הזה זה כבר מעבר למה שציפיתי, וזה ברמה של סלאש, ואן היילן, נונו בטנקורט, וזו הרמה הגבוהה ביותר של גיטרה מובילה שאפשר לשאוף אליה. זאת, בלי להיכנס לעולמות ההיפר-טכניים של פוליפיה ודומיהם, וזה נותן הילה חזקה של איכות-על לאלבום טוב כשלעצמו.
ההפתעה השניה באה מכיוונו של הסולן מאי שם טוב, שלפחות מבחינתי הגיח כמעט משום מקום עם איכויות קוליות נדירות, ורסטיליות, באיזור של אקסל רוז, בואך רוברט פלנט, ועם גבוהים לפנתיאון, אם כי שם זה פחות אקסל ויותר מארק סלוטר. בצד הביקורתי יש לציין את המבטא הישראלי, בעיקר בקטעים הרגועים, שעשוי להישמע מעט צורם. באלבום מוקפד כמו "ריין אוף דה ארכיטקט", זה רק עניין של עוד טיפה עבודה על אינטונציה.
מבחינה אמנותית, אי אפשר לחמוק מן התובנה הבסיסית: הבחירה המודעת להשתמש באבני לגו השאובות מלהקות אחרות לבניית האלבום, לא עושה לו שירות טוב. מצד אחד, ההומאז'ים מגניבים והשירים מעולים, אבל מצד שני זה בא על חשבון מוזיקה מקורית באמת, וזה נותן לאלבום נופך אקלקטי מדי, שמקשה על המאזינה והמאזין להתחבר. אוסף של סטוצים מעולים, אבל לא מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. זו להקה שעשויה מחומר אנושי שיכול להשאיר טביעת חותם גדולה יותר מג'ינרוט של מתכונים מוזיקליים המבוססים על קלישאות קיימות, וליצור גופי יצירה שבנויים מקול מקורי ומסגנון קונסיסטנטי.
ולצד ביקורת זו, חובה לציין שתי רצועות משובחות: הראשונה היא "קומפריסונס" (רצועה #2), אולי השיר המקורי ביותר באלבום עם קרשנדו גיטרות נדיר בחלק השני של השיר. השנייה היא "בלאד און דה נייל" (רצועה #6) האינסטרומנטלית, שנבנית במלאכת מחשבת וגם היא לקראת הסוף הופכת לבליץ חכם, מהרמות הגבוהות ביותר של הפרוג מטאל.
לסיכום, יש לנו כאן הברקה ישראלית, יריית פתיחה ברמה גבוהה של להקה שיש לקוות שרק תתקדם קדימה אמנותית ומסחרית. זה אלבום אקלקטי, שנבנה תוך שימוש באלמנטים רבים ומוכרים מעולמות הרוק והפרוג מטאל המלודיים – וזו גם נקודת התורפה שלו, המונעת ממנו להיות אלבום משמעותי. ועם זאת, כדאי לקהל הישראלי החובב רוק מלודי ופרוג קליל-יחסית לבדוק אותו כמו שצריך.
הציון: 8/10
ביקורת אורח מורחבת מאת שחר טל