להקת "פילהרמוני" הצרפתית פעלה כעשר שנים (1988-1998), והאלבום "המילה האחרונה" סימן את סופה של תקופה. הלהקה למעשה התפרקה כשנה קודם לכן, אבל החליטה שיש מספיק חומרים מוסיקליים טובים במגירה בשביל לשכור אולפן ולתעד הכל. 'אלבום הפרידה' הזה רחוק מאוד מכישלון, ומראה שללהקה היה עדיין הרבה מה לומר, אבל מסיבות טכניות, כלכליות ואישיות אי אפשר היה להמשיך לעשות את זה בהרכב הנוכחי. כאלבום עצמאי, הוא פחות מעניין מקודמיו, ומבחינה צרכנית עדיף ללכת על נורד (Nord) ואז על רייג' (Rage).

מנהיג הלהקה, הגיטריסט הוותיק פרדריק ל'פי (Frederic L'Epee), אכן הקים להקה אחרת, 'יאגה' (Yaga), שהוציאה אלבום בכורה בספטמבר 2004, באותה חברת מוסיקה שהוציאה את אלבומיה הקודמים של "פילהרמוני": קיוניפורם. לפני שהקים את "פילהרמוני", הוא היה חבר בלהקה צרפתית פרוגרסיבית בשנות השבעים, ושמה "שיילוק" (Shylock), שהוציאה שני אלבומים טובים.

מבחינה מוסיקלית, "המילה האחרונה" ממשיך את הקו של קודמיו: רוק מתקדם אינסטרומנטלי, מלודי וקונטרה-פונקטי שהולך בעקבות קינג קרימזון של שנות השמונים והתשעים, ומושפע באופן עמוק מסגנון ההלחנה המינימליסטי של סטיב רייך. הגיטריסט משתמש כאן ב"סינתיסייזר גיטרה", כלי-עזר מעניין שמקשיח את הצליל הכללי של ההרכב. עם זאת, היצירות מאופיינות בשני כיוונים מרכזיים: קטעים מהורהרים ושקטים-יחסית ללא תופים, בדומה לאלבום Nord המצוין, או קטעים אגרסיביים ומצ'ואיסטים עם דגש על גרוב ואילתורים חשמליים, כמו באלבום Rage הדרמטי.

באלבום הזה, הבסיסט (ברנרד סרוס) מניח את הצ'אפמן סטיק האנכי שלו, ומשתמש בגיטרת Warr אופקית שיש לה צליל מעט שונה, פחות תוקפני. המתופף (וולודיה בריס) משתמש פה ושם גם במברשות, טקטיקה שמרככת את כלי ההקשה ומעניקה להקלטה גוון פיוז'ני-ג'אזי קל יותר. שניים מתוך שמונת הקטעים הם קטעי סולו של הגיטריסט והבסיסט, והם גם הפחות-מעניינים, למרות שהם מקלים על ההאזנה הרצופה לאלבום, שחלקו מהיר וחרצני למדי. קטע הנושא ("המילה האחרונה") כולל כמה פראזות חזקות בסגנון רוברט פריפ.

בהשוואה לשני קודמיו (Nord, Rage), "המילה האחרונה" לא מציע חידושים מהותיים. הלחנים טובים כתמיד, וקיים איזון פנימי מוצלח בין הקטעים. ההפקה המוסיקלית נקייה ועדינה, הביצועים בוגרים ומלוטשים. כל היצירות מעוררות הערכה, כי אף אחת מהן לא נועדה לייצר להיט קל, או סתם למלא את הזמן. עדיין, זה לא אלבום חובה: הטריאלוג והדיאלוג הייחודיים בין הגיטרות החשמליות כמעט נעלם לגמרי כאן (חבל), והמוסיקה אפילו קצת משעממת פה ושם (סולו התופים הארוך והמיותר בקטע הלפני-אחרון, למשל). מומלץ בעיקר למי שבאמת התלהב מן האלבומים האחרים, ורוצה להרחיב את אופקיו. הציון: 8/10