"קלוז'ר / קונטיניואיישן", אלבומה האחד-עשר במספר של להקת פורקיופיין טרי מ-2022, הגיח במפתיע לעולם, בעיצומה של מגיפת הקורונה העולמית. סטיבן וילסון ושני חבריו מצאו את עצמם בלי הופעות, כמעט משועממים, והחליטו להקים לתחייה את ההרכב הבריטי שהתפרק רשמית 13 שנה קודם לכן, בשנת 2010.


זה היה קאמבק של שלושה מתוך ארבעה: סטיבן וילסון, המנהיג והמייסד, היה זה שהחליט על הפרויקט. שותפו הבכיר היה ונשאר המתופף הבכיר גאווין האריסון, שהוא גם "שכן" של וילסון. הקלידן ריצ'רד ברביירי הוא הצלע השלישית של הטריו. מי נותר בחוץ? הבסיסט הוותיק, קולין אדווין, פשוט לא היה בקשר עם וילסון בשנים האחרונות, ואיש לא פנה אליו לפני שהאלבום יצא לעולם. סטיבן החליט לקחת על עצמו את כל תפקידי הבאס באולפן, וזאת למרות שהוא לא בסיסט מוצלח במיוחד.


לאלבום זה שתי גרסאות: הגרסה המקוצרת, שנועדה להתאים לתקליט ויניל, היא בת 48 דקות וכוללת שבע רצועות. גרסת הדלאקס (Deluxe) היא האלבום האמיתי, ואורכה כ-65 דקות; יש בה, לכאורה, שלוש רצועות בונוס - אך כולן הכרחיות, חיוניות וחלק בלת-נפרד מהמכלול. ביקורת זו תתייחס אך ורק לגרסת הדלאקס (היקרה-יותר), כי בכל זאת, אנחנו כבר בשנת 2026 ואין סיבה להגביל את עצמנו לארבעים ומשהו דקות באלבום דיגיטלי לחלוטין. רק נאמר, כבר כאן ועכשיו, שזה אלבום טוב וראוי להאזנה -- אבל הוא אינו מצוין כמו "אין אבסנטיה" (2002) או "פיר אוף איי בלאנק פלאנט". על כך, לפחות, יש הסכמה מקיר לקיר בקהילת הפרוג הגלובלית.

סגירה או המשך?

לכאורה, פורקיופיין טרי מתה מזמן. וילסון אמר בראיונות שהאלבום הזה הוא ככל הנראה האחרון. מצד שני, הסאונד של C/C זהה לחלוטין לזה של קודמיו מ-20 השנים האחרונות. נוכחותו של אדווין על הבס אכן חסרה, ונעדרת כאן תחושת ה"גרוב" האיכותי מאלבומי העבר. חשוב מכך, לאלבום הזה חסר קונספט מאחד, מהסוג שהפך את "פיר אוף איי בלנק פלאנט" להצלחה מסחררת. ובמילים קצת יותר בוטות: לא בטוח שלמר ווילסון יש הרבה מה להגיד לקהל שלו, מלבד כמה רגעים בודדים של כנות שנתעכב עליהם.


רצועת הפתיחה, "הארידן" (8:08), היא ללא ספק הצלחה במישור המוסיקלי: הלהקה נשמעת רעננה, בועטת וממוקדת. שמו של השיר הוא, בתרגום לעברית, סוג של זקנה נרגנת וזועפת (מרשעת). וילסון מפעיל כאן את הטריק הדינמי שעבד כל כך יפה בעבר: איטיות חולמנית ומתעתעת, שנקטעת בהתקפי-מטאל אכזריים, ישר לבטן. התיפוף היצירתי והמהודק של האריסון הופך אותו ללב ההרכב, בהיעדר וירטואוז אחר על כלי נגינה כלשהו. הטקסט של "הארידן" הוא קודר, ומתאר אדם מבוגר החי מאחורי חומות של הפנמה והדחקה, עד לרגע שבו המסכה נסדקת והריקנות הפנימית שלו נחשפת במלוא כיעורה.


"אוף דה ניו דיי", הרצועה השנייה והקצרה-יחסית (4:44), היא מוצר פורקיופני אופייני, שנע בין מקצבים מנומנמים לבין סערות דיסטורשן קצרות. הטקסט מתאר את החשיבות של פתיחת דף חדש בכל יום, התנתקות מן העבר וזניחת האתמול. אחרי הכל, "בושה להיות שבור תחת שלטונו של היום החדש". זוהי רצועה טובה, שלא מחדשת דבר (מוסיקלית) אך מבהירה שהלהקה תשרוד בקלות את חסרונם של חברי-להקה מן העבר.





הוכחה נוספת שאין ל-C/C קונספט מוחשי היא הרצועה השלישית, "ראטס ריטרן" (5:40), העוסקת בפוליטיקאים מושחתים ומשווה אותם לעכברושים. ווילסון מזכיר במפורש בטקסט את ג'ינג'יס חאן, פינושה, מאו טסה-טונג וקים איל-סונג -- כולם דיקטטורים אכזריים. התיעוב של ווילסון לפוליטיקה הבריטית בפרט והעולמית בכלל לא מתחבר יפה לקטעים הקודמים, ומראה כי C/C הוא פשוט אוסף של שירים שהצטברו במגירה או נוצרו בג'אם-סשנים של וילסון והאריסון. גם כאן, מבחינה מוסיקלית אין כל חדש.


"דיגניטי", רצועה #4 (8:22) היא דיוקן של אדם חסר-בית, ככל הנראה מעורער בנפשו, שבו בוהים עוברים שבים, בזמן שהם ממתינים שהרמזור יהפוך לירוק. כל מה שנותר לו הוא לשמור איכשהו על צלם אנוש, גם כאשר ברור לכל שלא נותרה טיפת כבוד ביחס של החברה אל ה'הומלסים' שלה. מוסיקלית, וילסון ושות' נכנסים כאן לטריטוריות שכבר כיסו באלבומים קודמים. לירית, אולי זו התשובה של סטיבן ליצירה "אקוואלאנג" של ג'טרו טאל.


"הרד קאלינג" ('דילול עדרים', בעברית), היא הרצועה מס' 5 באורך 7 דקות. הטקסט עוסק בפחד מפני מה שנמצא מחוץ לבית -- מפלצת או חיית-בר. "שקרן", חוזר וצועק ווילסון שוב ושוב. האם הוא מתייחס לפוליטיקאים שמנסים להסית נגד מיעוטים ואויבים דמיוניים, או שהוא מדבר על הפרנויה הציבורית מפני מחלת הקורונה הבלתי-נראית? הטקסט לא ברור, לא מבריק, וגם המוסיקה נשכחת די בקלות, בין השאר מפני שהיא נשארת באותו מרחב תרבותי ידוע, שאותו פורקיופיין טרי מאכלסת כבר שנים עשורים, לפחות.


"ווק דה פלאנק" (רצועה #6)(4:27) מתייחס למנהג הפיראטי, שבו הנידון למוות הוכרח ללכת על קרש ארוך ואז לקפוץ אל מי האוקיינוס. כאן, לעומת זאת, ההליכה על הקרש היא בחירה חופשית של אדם שפוי בעולם משוגע. הקפיצה אל המים נתפסת בתור מעשה של חירות, על סף הגאולה. המבנה המוסיקלי השמרני והנימה העגמומית של השיר הקצר-יחסית מכניסים גם אותו למעמד של "נשכח בקלות", למרבה הצער -- וזאת למרות הפקה מוסיקלית עשויה-היטב מבחינה טכנית.

שברי חזיון התעתועים

אולי היצירה המשמעותית ביותר באלבום, "קיימיר'ס רק" (Chimera's Wreck), מתחבאת עמוק ברצועה השביעית (והאחרונה בתקליט הוויניל), באורך של 9:39 דקות. זהו קטע קודר ופסימי באופן חריג, והוא נכתב זמן קצר לאחר מות אביו של סטיבן ווילסון. "כימרה" (קיימירה, באנגלית מודרנית) היא מפלצת מפחידה במיתולוגיה היוונית, אך כיום היא ביטוי לאשליה, חלום בלתי-מושג. הטקסט הקשה מתאר רגע של התפכחות אנושית, בשלב מאוחר מאוד בחייו של אדם זקן. "הניסיון לא הפך אותי לנבון יותר", מקונן המשורר, והשורה האכזריות ביותר בטקסט (אולי באלבום) היא "אני מפחד להיות מאושר, ולא אכפת לי אם אמות". היצירה מתפתחת בהדרגה, ובתזמון 5:23 היא סוטה מן המסלול הרגיל אל עבר ג'אם טיפוסי, שבו הריף של ווילסון מנתב את המוסיקה לכיוון המטאלי, שהפך לסימן המסחרי של "עץ הדורבן". שורה תחתונה: רצועה אותנטית, ריאליסטית, דרמטית ומרשימה, שאינה נשכחת בקלות.

שלושת ה"בונוסים"

כאן, לכאורה, נגמר התקליט. אנחנו ממשיכים, בגרסת הדלאקס, לרצועות 8-10 הזמינות רק למי ששילם יותר. ראשית, "פופיוליישן ת'רי" (6:52) היא יצירה אינסטרומנטלית חביבה (ולא יותר) שלכאורה נכתבה עבור שלושה, אבל למעשה יש כאן ארבעה כלים נפרדים (גיטרה, בס, תופים וקלידים). "נוור הב" (5:08) מותח ביקורת על העולם המודרני, שבו לעולם לא יוכל האדם להגשים את כל משאלותיו, להשיג את כל מטרותיו וליהנות מכל התשוקות והחוויות המוצעות בפניו. לפי הליריקס, כל מה שנותר הוא לקבל את הדין, להפסיק להילחם ולהתרגל להחמצה. גם כאן, תבניות הפופ המהוקצעות יוצרות "שיר" שלא מצליח להפתיע או להוציא את המאזין משיווי-משקל, וחבל.


"לאב אין דה פאסט טנס", הרצועה האחרונה בהחלט (#11) באורך 5:50 חותמת את הסאגה במסר של השלמה, התבגרות והורות מודעת לעצמה. ווילסון חוזר מן הפסימיות הנוראית של אביו המנוח, משלים עם מצבו כהורה בעולם עגמומי, שבו אהבה ומשפחה הן העוגנים האחרונים המאפשרים לספינה האנושית שלא להתהפך למצולות. זהו שיר נעים-יחסית להאזנה, שכן הוא מחליף את הקדרות של רוב הרצועות הקודמות ומעניק למאזין הנאמן את ה"סגירה" שמבטיח האלבום באמצעות שמו הדו-משמעי. כך גם מסתיים לו אלבום מלנכולי, לעיתים מייאש, שחורש שדות מוכרים אך מספק הפקה מוסיקלית מצויינת למי שאוהב ומעריך את עולם הצלילים העשיר של פי-טי (PT).

לסיכום, "קלוז'ר / קונטיניואיישן" רחוק מלהיות אלבום 'רע' של פורקיופיין טרי. הבעיה היא שהוא מדבר יותר מדי על הזדקנות ומוות, וקצת פחות על תופעות קונקרטיות או ספציפיות. מכיוון שאין קונספט מאחד, נותר רק לתהות האם לווילסון, ברביירי והאריסון נותר מה להציע, או שזו רק היתה דרך מתוחכמת להעביר את הזמן, כאשר העולם שמסביב תקוע בסגר ארוך בלי יכולת לפגוש אנשים ולהידבק בקורונה. גם אם מתעלמים מהעטיפה המכוערת של C/C, ההתרשמות הכללית מהאלבום היא של שביעות רצון מוגבלת, אך בשום פנים ואופן אין כאן "מאסטרפיס" שחייבים לחוות באופן דחוף.

הציון: 8/10

---