"פיר אוף איי בלנק פלאנט", אלבומה התשיעי של להקת פורקיופיין טרי מ-2007, נחשב לאחת משתי פסגות היצירה של סטיבן וילסון וחבריו, ביחד עם האלבום "אין אבסנטיה" (In Absentia) מ-2002. קונספט אקטואלי ורלוונטי, שהתייחס ל"דור המסכים" שהחל להתפתח ברחבי העולם והגיע לשיא בתקופת הקורונה, יצר רוח גבית אדירה עבור הרכב הרוק המתקדם הבריטי המצליח.


כמו אלבומי רוק מתקדם רבים, "פחד מכוכב לכת ריק" שואב השראה ישירה מיצירה ספרותית משמעותית. הפעם הושפע סטיבן וילסון מן הספר "לונאר פארק" מאת הסופר האמריקני, ברט איסטון אליס (2005). הספר נכתב ברובו מנקודת מבטו של ילד בן 11 בשם רובי. לדברי הלהקה, המילים באלבום עוסקות בשתי הפרעות התפתחותיות נוירו-התנהגותיות אופייניות, המשפיעות על בני נוער במאה ה-21: הפרעה דו-קוטבית (בי-פולאר) והפרעת קשב וריכוז (ADHD). כמו כן, הטקסטים של השירים מתייחסם גם לנטיות התנהגותיות נפוצות אחרות של בני נוער, כמו בריחה מהמציאות באמצעות תרופות מרשם, ניכור חברתי הנגרם על ידי טכנולוגיה (מחשבים, אקסבוקס) ותחושת ריקנות קיומית -- תוצר של עומס מידע מצד התקשורת, מה שנקרא לפעמים "ריבוי ערוצים".


מבחינה סגנונית ומוסיקלית, אלבום זה מבטא את התקופה שבה פורקיופיין טרי כמעט זנחה לחלוטין את הכיוון הפסיכדלי, לטובת פרוג-מטאל דינמי, בלתי-צפוי, המבוסס על ריפים חזקים מהגיטרה של ווילסון. ברשימת הקרדיטים אפשר למצוא שמות כמו אלכס לייפסון (הגיטריסט של 'ראש', שתרם סולו של קצת פחות מדקה), רוברט פריפ (מייסד להקת קינג קרימזון, שתרם 'סאונד-סקייפס' לקטע החמישי), דייב סטיוארט (הקלידן הוירטואוזי, שתרם עיבודים קלאסיים לכלי מיתר) וכן התזמורת "לונדון סשן אורקסטרה", שהוסיפה נפח לכמה מן העיבודים.

ניכור עירוני ומשפחתי

כבר ברצועה הפותחת, הנושאת את שם האלבום, ברור שמדובר ביצירה זועמת ופסימית. ווילסון משרטט תרבות של מתבגרים בני 10-15 המבלים את כל זמנם בחדרים סגורים, חווים בדידות תהומית, ניכור בין בני משפחה, הורים אדישים המפקירים את ילדיהם למסכים, ותחושה כללית של חוסר משמעות בחיים. הבריחה מן המציאות אל עבר מרחבים וירטואליים מזיקים (למשל, פורנוגרפיה) מובילה את ווילסון למסקנה ברורה: הסקרנות ויתרה על שלהי דור ה-Y, רגע לפני המצאת הסמארטפונים ועידן המדיה החברתית.


אחרי המהלכים המהירים של קטע הפתיחה, הרצועה השנייה ("מיי אשז") מורידה הילוך. זוהי בלאדה המתייחסת במפורש לפרק האחרון בספר של אליס, שבו אפרו של האב המת מתפזר ומכסה את זכרונות חייו. על רקע כלי מיתר של תזמורת להשכרה, ווילסון מכין אותנו לרצועה השלישית והדרמטית ביותר באלבום.


"אנסתטייז" (Anesthetize), שמשמעותו היא 'להרדים' או 'לאלחש', היא האפוס המרכזי של האלבום, באורך של 17:52 דקות. היצירה מחולקת לשלושה חלקים: מבוא מנותק (5 הדקות הראשונות), התפרצות זעם (שיא אדיר ב-11:05; ומסתיים בתזמון 12:10) ורגיעה איטית עד הסוף. החלק הראשון מתאר נער המרגיש אדיש (אפתיה) ומנותק מן המציאות, עקב כדורי מרשם שהוא נוטל, ככל הנראה עקב הפרעה התנהגותית לא מוגדרת. הכדורים מייצבים את הנער, אך הופכים אותו ל'זומבי' ונוטלים ממנו את התשוקה להתקיים. החלק השני מתאר את הכעס שהוא חש כלפי העולם המודרני. התיפוף הרגיש והיצירתי של גאווין האריסון מלווה את "אסנתטייז" מתחילתו ועד סופו, מספק מספר רגעים נדירים של וירטואוזיות בלתי-נשכחת, ומעניקים לאלבום כולו כוח עצום.





העניינים נרגעים שוב ברצועה הרביעית, "סנטימנטל" (Sentimental), שלמעשה מקוננת על הנעורים האבודים של דור "על כדורים". רובי, שהוא ככל הכנראה הדובר גם כאן, מתלונן על כך שהוא איננו רוצה להיות מבוגר, אך גם אינו רוצה להיות תלוי בהוריו. מצד אחד, הוא לא מוכן להתבגר ולקחת אחריות על חייו, ומצד שני - לא מוכן שיגידו לו מה לעשות. זוהי תקופת 'לימבו' שבה אין סיפוק, אין אושר ואין שלווה פנימית. חלק ממעריצי פורקיופיין טרי טוענים שהחלק האחרון של השיר (באיזור סולו הגיטרה), החלק מהדקה הרביעית, מזכיר קצת את השיר "טריינס" (Trains), שגם אותו כתב ווילסון עבור האלבום השביעי, "אין אבסנטיה".

בריחה ואובדנות

העניינים מסלימים בשתי הרצועות האחרונות של האלבום, שאולי נשמעות מלנכוליות ומתונות בחלקן, אך מחביאות בתוכן ייאוש עמוק ורצון להיעלם מן העולם. "וויי אאוט אוף היר" (Way Out of Here), קטע #5, מתייחס שוב לספר "לונאר פארק", כאשר הנער, רובי, מבקש לשכוח את עצם קיומו של אביו המת ("לשרוף את כל התמונות שלך, ולחתוך את הפנים שלך החוצה"). מבחינה מוסיקלית, פורקיופיין טרי נעזרת כאן בטריק ידוע: בתים רגועים ופזמונים סוערים. בתזמון 4:10 נראה כאילו המוסיקה נחלשת ונרגעת, אך זה רק תרגיל בדינמיקה קיצונית; בתזמון 4:49 נכנס ריף גיטרה מטאלי בבת-אחת, שמוביל בחזרה לפזמון הסוער. אלו בדיוק הטריקים שהקהל המסורתי של פורקיופיין טרי כל כך אהב, גם באלבומי האולפן וגם בהופעות החיות של ההרכב. הרצועה מסתיימת ב"סאונדסקייפס" שמיד מזכירים את קינג קרימזון בשנות ה-90. בהופעה חיה, היצירה הוקדשה למעריצת הלהקה, שנהרגה בתאונת רכבת, ככל הנראה עקב התאבדות.


"סליפ טוגת'ר" (מס' 6) מסיים את האלבום, תוך שהוא ממשיך ועוסק בנושא אובדנות של בני הנעורים. קריאה שטחית של המילים תוביל למסקנה שמדובר בשיר טיפוסי על זוגיות ומיניות, אך למעשה מדובר על "בואי נישן לנצח", כיבוי טוטאלי של העתיד והפגת כל המתחים הקיומיים הנוכחיים. העיבוד מתבסס על 'לופים' קרים ומנוכרים של סינתיזיירים מאת ריצ'רד בארביירי, ולקראת סוף הקטע מככבים כלי המיתר הקלאסיים, בתנועה הרמונית שמזכירה במעט מוסיקה ים-תיכונית. הרצועה הזו דווקא מעט חיוורת, והיתה מרוויחה מעבודת גיטרות מושקעת יותר, שלא לדבר על שינויי מקצבים פנימיים במהלכה.

לסיכום, "פיר אוף איי בלנק פלאנט" הוא אחד מאלבומיה המשכנעים ביותר של להקת פורקיופיין טרי, ומצליח להישמע כמו אלבום קונספט מאורגן, בניגוד לאוסף אקראי של שירים נוסחתיים. הוא מכיל את "אנסתטייז", אחת היצירות החשובות ביותר של ההרכב מאז ועד היום (לא פלא שזה שמו של הדי-וי-די המומלץ שלהם, בהופעה חיה). שנתיים אחר כך, הלהקה לא שיחזר את ההישג עם "דה אינסידנט", והתפרקה לתקופה ארוכה עד שחזרה ב-2022 עם האלבום "קלוז'ר/קונטיניואיישן" המעט-מאכזב.

הציון: 9/10

---