 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
בשנת 1973, סצנת הרוק המתקדם הבריטית הייתה כבר בשיאה. הרכבים חלוציים כמו ג'נסיס, יס, ופינק פלויד הוציאו אלבומי-מופת שעיצבו את הז'אנר לדורות. בתוך הסצינה הזו צמח קול ייחודי, מעודן ורוחני יותר: להקת רנסאנס (Renaissance), שהשיגה את פריצת הדרך הבינלאומית שלה באלבומה הרביעי, "אשז אר ברנינג" (Ashes Are Burning), שמשמעותו הוא "הגחלים לוחשות". זהו שילוב מצוין בין מוסיקה קלאסית, פולק אקוסטי ורוק חשמלי.
ההרכב הקלאסי של רנסאנס כלל את הזמרת המדהימה אנני הסלאם, בעלת הקול המכשף והיפהפה; מייקל דאנפורד, גיטריסט אקוסטי והמלחין הראשי (המוח מאחורי הלהקה); ג'ון טאוט, קלידן ופסנתרן קלאסי מחונן; ג'ון קאמפ - בסיסט וירטואוזי ומלודי שגם ידע לשיר היטב. איתם עבדה (אך לא הופיעה) כותבת חיצונית, משוררת בשם בטי תאצ'ר. באלבומם הקודם, "פרולוג" (1972), החלה רנסאנס לגבש את הזהות המוסיקלית הייחודית שלה. עם זאת, רק כאשר יצא "אשז אר ברנינג" הבין העולם עם מי יש לו עסק.
זה היה האלבום הראשון של הלהקה בו השתמשה בתזמורת מיתרים אמיתית, בזכות עיבודים מאת ריצ'רד היוסון (בקטע הראשון והרביעי, שניהם קלאסיקות). כמו כן, הלהקה התנסתה במבנים מוסיקליים מורכבים המושפעים ישירות מעולם המוסיקה הקלאסית הרציני. בנוסף, הלהקה העזה להשתמש בגיטרה חשמלית: זהו הסולו הסוגר את האלבום, ביצירת הנושא של האלבום - הופעת אורח של הגיטריסט אנדי פאואל, מלהקת ווישבון אש (Wishbone Ash).
הקטעים החשובים ביותר באלבום הם הראשון ("קאן יו אנדרסטנד"), הרביעי ("קארפט אוף דה סאן") והשישי ("אשז אר ברנינג"). הרצועה הראשונה פותחת בסערה את האלבום, ובקצת פחות מ-10 דקות מוכיחה כי הלהקה מסוגלת לפתח מוטיב מתוך הסרט דוקטור ז'יוואגו בצורה מתוחכמת ומורכבת, תוך שקולה המיוחד של אנני הסלאם שובר את הקרח ומצליח להמיר כל מאזין ספקן למעריץ נלהב תוך דקות ספורות.
הרצועה הרביעית, סינגל פרוג-פולק, הפך ללהיט קלאסי ומושמע בתחנות רדיו גם כיום. "שטיח השמש" שיחק תפקיד משמעותי בפריצה שעשתה רנסאנס מעבר לים, בארה"ב. בשלוש וחצי דקות, הצליחה רנסאנס להשיג לעצמה קהל חדש, שהתרשם מאוד מיכולות השירה, הביטוי וההגשה של הסלאם.
אבל הרצועה המשמעותית ביותר באלבום, ללא צל של ספק, היא זו שנושאת את שמו. "אשז אר ברנינג", 11 דקות של פרוג סימפוני מגובש, נעזר בטקסט מעולה של תאצ'ר. המילים מתארות כיצד העבר עדיין נמצא איתנו, כפי שהגחלים הלוחשות מלמדות על המדורה שהיתה שם קודם. הפואמה הסימפונית הזו, המשלבת רומנטיקה עם ניו-אייג' ופונה לדור ההיפים המתבגר, בונה את המתח בהדרגה. היא מתחילה בתור בלדה נוגה ושמרנית המתאימה לערב קומזיץ עם גיטרה, עד שהיא מתחזקת על ציר הזמן. ההתחזקות מתחילה עם סולו אורגן האמונד של ג'ון טאוט, וממריאה משם לשיא מוזיקלי אדיר כאשר אנני הסלאם מגיעה לגבהים קוליים מפתיעים, לצד תפקיד באס דומיננטי של קאמפ (גיטרה מסוג ריקנבקר, כמו של כריס סקווייר בלהקת יס), וסולו הגיטרה המדובר של פאואל. בהופעות חיות, הלהקה הרחיבה את היצירה לאיזור 23 הדקות (כמו למשל, באלבום של 'קרנגי הול'), וכללה גם סולו באס מורחב של קאמפ.
תצלום העטיפה הפנימית של האלבום
לצד ה"מגנום אופוס" של הלהקה, שבצדק נושא את שמו, מופיעים באלבום עוד שלושה קטעים בינוניים באופן יחסי, שקצת נשכחו עם השנים. הרצועה השנייה, "לט איט גרואו" היא בלדה יפה המציגה לראווה את היכולות הקוליות של הסלאם, אך לא יותר מכך. הרצועה שאחריה (#3), "און דה פרונטיר", הוא למעשה שיר פשוט יותר שנכתב על ידי ג'ים מקארת'י, מההרכב הקודם שנשא את השם "רנסאנס". הרצועה החמישית, "אט דה הרבור", מנסה לבנות אווירה של נמל ימי סוער בהשראת מוסיקה של דביוסי, אך הוא מרגיש קטוע, כאילו העיבוד שלו לא נתפר היטב.
בסופו של דבר, מה שהופך את "אשז אר ברנינג" לאלבום משמעותי בהיסטוריה של הז'אנר הם האלמנטים הסימפוניים, הבארוקיים והתזמורתיים שלו. למרות שפשוט אי אפשר להתעלם מן הקול האדיר של אנני הסלאם, יש כאן עיבודים אקוסטיים נפלאים, נוכחות עשירה ומגוונת של פסנתר, כמה קטעי צ'מבלו - וכל זאת כאשר חטיבת הקצב (באס ותופים) מגבה את המלודיות וההרמוניות בצורה מוקפדת, עדינה ומרוסנת. מכאן, רנסאנס המשיכה להוציא אלבום משובחים, כמו "טרן אוף דה קארדס" (1974) ו"שחרזדה וסיפורים אחרים" (1975) - אבל "אשז אר ברנינג" נכנס לפנתיאון כי הגיע בדיוק בזמן הנכון.
ההרכב הקלאסי של רנסאנס כלל את הזמרת המדהימה אנני הסלאם, בעלת הקול המכשף והיפהפה; מייקל דאנפורד, גיטריסט אקוסטי והמלחין הראשי (המוח מאחורי הלהקה); ג'ון טאוט, קלידן ופסנתרן קלאסי מחונן; ג'ון קאמפ - בסיסט וירטואוזי ומלודי שגם ידע לשיר היטב. איתם עבדה (אך לא הופיעה) כותבת חיצונית, משוררת בשם בטי תאצ'ר. באלבומם הקודם, "פרולוג" (1972), החלה רנסאנס לגבש את הזהות המוסיקלית הייחודית שלה. עם זאת, רק כאשר יצא "אשז אר ברנינג" הבין העולם עם מי יש לו עסק.
זה היה האלבום הראשון של הלהקה בו השתמשה בתזמורת מיתרים אמיתית, בזכות עיבודים מאת ריצ'רד היוסון (בקטע הראשון והרביעי, שניהם קלאסיקות). כמו כן, הלהקה התנסתה במבנים מוסיקליים מורכבים המושפעים ישירות מעולם המוסיקה הקלאסית הרציני. בנוסף, הלהקה העזה להשתמש בגיטרה חשמלית: זהו הסולו הסוגר את האלבום, ביצירת הנושא של האלבום - הופעת אורח של הגיטריסט אנדי פאואל, מלהקת ווישבון אש (Wishbone Ash).
הקטעים החשובים ביותר באלבום הם הראשון ("קאן יו אנדרסטנד"), הרביעי ("קארפט אוף דה סאן") והשישי ("אשז אר ברנינג"). הרצועה הראשונה פותחת בסערה את האלבום, ובקצת פחות מ-10 דקות מוכיחה כי הלהקה מסוגלת לפתח מוטיב מתוך הסרט דוקטור ז'יוואגו בצורה מתוחכמת ומורכבת, תוך שקולה המיוחד של אנני הסלאם שובר את הקרח ומצליח להמיר כל מאזין ספקן למעריץ נלהב תוך דקות ספורות.
הרצועה הרביעית, סינגל פרוג-פולק, הפך ללהיט קלאסי ומושמע בתחנות רדיו גם כיום. "שטיח השמש" שיחק תפקיד משמעותי בפריצה שעשתה רנסאנס מעבר לים, בארה"ב. בשלוש וחצי דקות, הצליחה רנסאנס להשיג לעצמה קהל חדש, שהתרשם מאוד מיכולות השירה, הביטוי וההגשה של הסלאם.
אבל הרצועה המשמעותית ביותר באלבום, ללא צל של ספק, היא זו שנושאת את שמו. "אשז אר ברנינג", 11 דקות של פרוג סימפוני מגובש, נעזר בטקסט מעולה של תאצ'ר. המילים מתארות כיצד העבר עדיין נמצא איתנו, כפי שהגחלים הלוחשות מלמדות על המדורה שהיתה שם קודם. הפואמה הסימפונית הזו, המשלבת רומנטיקה עם ניו-אייג' ופונה לדור ההיפים המתבגר, בונה את המתח בהדרגה. היא מתחילה בתור בלדה נוגה ושמרנית המתאימה לערב קומזיץ עם גיטרה, עד שהיא מתחזקת על ציר הזמן. ההתחזקות מתחילה עם סולו אורגן האמונד של ג'ון טאוט, וממריאה משם לשיא מוזיקלי אדיר כאשר אנני הסלאם מגיעה לגבהים קוליים מפתיעים, לצד תפקיד באס דומיננטי של קאמפ (גיטרה מסוג ריקנבקר, כמו של כריס סקווייר בלהקת יס), וסולו הגיטרה המדובר של פאואל. בהופעות חיות, הלהקה הרחיבה את היצירה לאיזור 23 הדקות (כמו למשל, באלבום של 'קרנגי הול'), וכללה גם סולו באס מורחב של קאמפ.
תצלום העטיפה הפנימית של האלבום
לצד ה"מגנום אופוס" של הלהקה, שבצדק נושא את שמו, מופיעים באלבום עוד שלושה קטעים בינוניים באופן יחסי, שקצת נשכחו עם השנים. הרצועה השנייה, "לט איט גרואו" היא בלדה יפה המציגה לראווה את היכולות הקוליות של הסלאם, אך לא יותר מכך. הרצועה שאחריה (#3), "און דה פרונטיר", הוא למעשה שיר פשוט יותר שנכתב על ידי ג'ים מקארת'י, מההרכב הקודם שנשא את השם "רנסאנס". הרצועה החמישית, "אט דה הרבור", מנסה לבנות אווירה של נמל ימי סוער בהשראת מוסיקה של דביוסי, אך הוא מרגיש קטוע, כאילו העיבוד שלו לא נתפר היטב.
בסופו של דבר, מה שהופך את "אשז אר ברנינג" לאלבום משמעותי בהיסטוריה של הז'אנר הם האלמנטים הסימפוניים, הבארוקיים והתזמורתיים שלו. למרות שפשוט אי אפשר להתעלם מן הקול האדיר של אנני הסלאם, יש כאן עיבודים אקוסטיים נפלאים, נוכחות עשירה ומגוונת של פסנתר, כמה קטעי צ'מבלו - וכל זאת כאשר חטיבת הקצב (באס ותופים) מגבה את המלודיות וההרמוניות בצורה מוקפדת, עדינה ומרוסנת. מכאן, רנסאנס המשיכה להוציא אלבום משובחים, כמו "טרן אוף דה קארדס" (1974) ו"שחרזדה וסיפורים אחרים" (1975) - אבל "אשז אר ברנינג" נכנס לפנתיאון כי הגיע בדיוק בזמן הנכון.
לסיכום, "אשז אר ברנינג" משתלב בקלות בצמרת הרוק המתקדם העולמי. הוא מייצג התפתחות מרשימה בתולדות הז'אנר, והוכיח כי ניתן להשתמש באלמנטים קלאסיים, סימפוניים ותזמורתיים - אם רק עושים זאת בכישרון, מיומנות, הקפדה והבנה מוסיקלית מוקדמת. עם זאת, העיבודים המושקעים וההפקה המפוארת לא היו מגיעים כה רחוק בלי אנני הסלאם, זמרת שהיא גם קוסמת, מכשפה ולוחמת פרוג אמיתית.
הציון: 9/10
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")