 |
|
ריק וייקמן, קלידן בריטי בלונדיני ושחצן, גרם נזק רב לתדמיתו של הרוק המתקדם. זה אולי האלבום שמדגים יותר מכל את העובדה ההיסטורית המצערת הזאת. אינני יכול להסביר את הצלחתו המסחרית, שחזרה אליו כבומרנג: וייקמן הפך לסמל הניתוק מן המציאות, אייקון קיטש, ההגדרה המילונית המדויקת של יומרנות מגוחכת. עיתונאים ומבקרי מוסיקה משתמשים בו כקריקטורה, דוגמה מושלמת לסגנון מוסיקלי שאיבד את הצפון (לכאורה). מוסיקאים מתייחסים אליו כמו אל תאונת דרכים היסטורית. חבל שרוכשי הדיסק אינם יכולים לשטוף עיניהם בתמונת-האמצע שעיטרה את התקליט המקורי.
וייקמן עדיין היה חבר בלהקת 'יס' המצליחה בשנת 1973 כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Six Wives of Henry VIII. האלבום נמכר במיליונים, להפתעת כולם, במיוחד חברת התקליטים שחשבה שמדובר בשטות. אחרי שחש כמו מנחם בגין ("אינני יכול עוד"), עזב את להקת 'יס' בתקופת השיא שלה, בעיקר בגלל ששנא עד מוות את האלבום הכפול שלה. הוא החליט להתמקד בקריירת סולו, שהייתה קיצונית בגישתה כלפי שני נושאים מרכזיים: כסף והיגיון.
האלבום "מסע אל מרכז כדור הארץ", בהשראת ספרו הגדול של ז'ול ורן, הוקלט בינואר 1974 עם התזמורת הסימפונית של לונדון והמקהלה הקאמרית האנגלית, לא פחות. אל תחשבו שוייקמן באמת כתב את העיבודים התזמורתיים המסובכים: את העבודה השחורה הזאת עשו ויל מאלון ודני כרמן. אמן הבלונד רק הגיח להופעה עם גלימה נוצצת (שהפכה לסימן המסחרי שלו, ושנכנסה למיתולוגיה של הפרוג) ועשר אצבעות מהירות במיוחד.
וייקמן לקח את האלבום לסיבוב הופעות בינלאומי עצום, עם להקת רוק, תזמורת מלאה ומקהלה. ההוצאות היו אסטרונומיות, והקלידן הפסיד את כל מה שהרוויח עד כה. זה היה אסון כלכלי ובריאותי גם יחד: בשנת 1975 חטף התקף לב במהלך הופעה נוספת של האלבום הזה (שילוב של תזונה גרועה, אורח חיים נהנתני, צריכת אלכוהול מופרזת ולב חלש). אושפז למשך כמה שבועות ופנה לכתוב יצירה חדשה. גם האלבום הבא, שהתמקד בדמותו של המלך ארתור, הפך למופע ראוותני על הקרח שהסתיים בכישלון אמנותי ופיננסי מחריד. וייקמן מצא את עצמו מול שוקת שבורה.
עכשיו כשאתם מתחילים להבין את אופיו של הבחור השובב, אפשר לחזור אל האלבום נושא ביקורת זו. כפי שכבר אפשר להבין, לדעתי זו יצירה בלתי-נסבלת, מנופחת, משעממת, מרושלת, יומרנית וחסרת מקוריות. סיפור העלילה נשמע כמו בדיחה, והטלאים בין הקטעים גלויים בערך כמו אולם ה"רויאל פסטיבל הול" של לונדון, בו התקיימה ההופעה המוקלטת. וייקמן לא הפסיק לגנוב מוטיבים ממלחינים מפורסמים (בעיקר אדוארד גריג הנורבגי, אבל לא רק ממנו), לעוות את עבודתם על הסינתסייזרים ללא השראה, ועוד לחייך אל הקהל. העיבודים כל כך דלים ושבלוניים, עד שנדמה כאילו האלבום הוא לא יותר מאשר פרודיה פרועה על כל הזרם הפרוגרסיבי, מעין "ספיינל טאפ" אם תרצו. זה עצוב לומר, אבל חלק מדור שלם של צופים ומאזינים בריטיים גיבש דעה שלילית על תנועה מוסיקלית שלמה רק בגלל החלטורה הזאת.
אם חשבתם שהזיופים של הלהקה בתחילת קטע מספר 2 הם השיא, טעות באוזניכם. בתזמון 9:21 עושה הזמר אשלי הולט את הבלתי-אפשרי, וכמעט מזייף עצמו למוות. מוסיקאי רציני היה זורק את הקטע הזה אל הפח ומשלב שם ביצוע אחר ממקום אחר, אבל וייקמן כנראה לא התייחס לעצמו ולמאזיניו ברצינות, לפחות באותה תקופה בה היה צעיר פוחז. אפילו תופי הטימפני (תזמון 17:45 לקראת הסוף) נשמעים כאילו המתופף נכנס לאולם באיחור של כמה דקות. אין שום בעיה, ריק. לכל חלטורה יש מוצאי-חלטורה. ולכן, אין מחילה. הציון: 4/10
החדשות הטובות: יש שיפור
ב-2012 תיקן מר וייקמן הקשיש את המעוות, והקליט גרסה חדשה לחלוטין של האלבום ההוא משנות השבעים. זה אירוע משמח, שרק שבריר מחובבי הפרוג יודעים על קיומו.
הפעם הוא הצליח להסיר כמה כתמי חובבנות, זיוף ורישול מן העיבוד, ויצר גרסה תזמורתית טובה וארוכה יותר. הגרסה של 2012, באורך של כ-54 דקות, עם התזמורת הסימפונית 'אוריון', המקהלה הקאמרית האנגלית, הבסיסט לי פומרוי והקריין פיטר איגן -- עדיפה על זו של 1974, בלי שום ויכוח.
לפיכך, הציון לגרסת 2012 של 'מסע אל בטן האדמה' מאת ריק וייקמן הוא: 7/10.
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר