|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
ביקורת זו לא הייתה נכתבת לולא מכר אלבום זה למעלה מ-10 מיליון עותקים. האלבום, הדיסק ושאר נגזרותיו מצויים עדיין בחנויות תקליטים רבות, והשאלה היא "למה?". התשובה: כי זה כמעט פופ. בתעשיית המוסיקה הפופולרית, כמו בתחום האבולוציה, שורד מי שמשאיר אחריו הכי הרבה עותקים. עם זאת, העובדה שהאלבום הזה נמכר כמו לחמניות מזהב איננה יכולה לסתור את ההתרשמות לפיה מדובר באלבום חלש, קליל כמו נוצה, חף מכל עומק, ייחוד או מקוריות. לא פלא שעיתונאים כה רבים משמיצים את זרם הרוק המתקדם: אם האלבום הזה שימש כ"מודל מייצג" בקרב מיליוני צרכנים, כנראה שגורלו של הז'אנר הפרוגרסיבי נחרץ כבר באלף תשע מאות שבעים ושלוש אחרי הספירה.
ריק וייקמן, הקלידן הבלונדיני השחצן מלהקת יס (Yes), הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בינואר 1973, למרות שחברת התקליטים שלו (A&M) האמינה שמדובר בכישלון. בדרך כלל ראוי להתייצב נגד גחמות של אנשי עסקים המתיימרים לחזות-מראש מה טוב ומה לא. עם זאת, במקרה הזה הצדק נמצא לצידם: וייקמן לא עשה כאן שום דבר משמעותי. היה לו מזל לעבוד עם חבורה מוכשרת כמו ג'ון אנדרסון וסטיב האו, אבל בלעדי כנופיית ה'יס-מנים', הוא יוצר סולו מפוקפק. זה בולט במיוחד בסולואים שלו, המתאפיינים במפגני-ראווה של ארפג'ים מהירים, אבל אין בהם אמירה ייחודית.
האלבום (הקצר, יחסית) מחולק לשישה קטעים אינסטרומנטליים של פופ-פרוג שממש לא התיישן היטב. הוא מבוסס, לכאורה, על שש הנשים שחיסל המלך הנרי השמיני, אך הקונספט מצוץ מן האצבע, ואין מאחוריו שום בסיס מוסיקלי או תיאורטי. וייקמן, שזריזות אצבעותיו איננה מוטלת בספק, משלב באופן מכני וחפוז בין בארוק ורוקנרול. אלא שוייקמן הוא מלחין מרושל ומעתיקן, ונוטה "להשאיל" חומרים בלי לטרוח להסתיר את העקבות. רוב הזמן זה נשמע כמו עיבוד סוג ג' ליצירות קלאסיות קיימות של באך והנדל, ובשאר הזמן זה נשמע כמו סתם עוד ג'אם-סשן סטנדרטי של כמה בחורים עם זמן-אולפן לבזבז. יש המשווים בין וייקמן ובין קית' אמרסון, אך במבחן הזה הבלונדיני לא עובר את אחוז החסימה, במיוחד לא בתחום העיבוד.
גרסת 'דלוקס' של האלבום יצאה בפברואר 2015, לאחר שעברה רימסטר מודרני משובח באולפני אבי רואד. גרסת הדלוקס כוללת גם דיוידי-אודיו המכיל רימיקס קוואדרופוני בתוספת קליפ נחמד מהבי-בי-סי. אז אם כבר תרצו להאזין לגרסה כלשהי של האלבום, מוטב להתחיל עם החדשה ביותר. ב-2009 הקליט ווייקמן את האלבום בהופעה חיה, בחצר ארמון האמפטון באנגליה, ויצר גרסה עדיפה למקורית באורך 79 דקות.
ייתכן שבשנת 1973, "שש נשותיו של הנרי השמיני" היה אלבום "גזעי" או "מדליק", משהו חביב שאפשר לשים ברקע במסיבה. כיום, יותר משלושים שנה קדימה, אפשר להתעלם ממנו לחלוטין ועדיין ליהנות מאיכות חיים גבוהה. יש כל כך הרבה אלבומים מוצלחים יותר להאזין להם: אם מישהו מחפש את באך, כדאי שילך למקור הישן והטוב; אם מישהו מחפש פרוג-רוק סימפוני, יש בערך 1000 להקות שהקליטו אלבומים לא פחות טובים, בכל רחבי אירופה וארה"ב, מתחילת שנות השבעים ועד המילניום הנוכחי. קשה להאמין, אבל זהו ככל הנראה אלבומו הכי פחות גרוע של וייקמן, וזה אומר הרבה.
הציון: 6.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר