"סולס" (נשמות), האלבום השלישי של להקת סקארדאסט יצא ב-18 ביולי 2025, כמעט חמש שנים תמימות מאז קודמו, סטריינג'רס. במובנים מסוימים - הפקה וסאונד - הוא מעט טוב יותר מהאלבום השני. במובנים אחרים -- מבנה, עקביות וכמות התוכן -- הוא פחות מוצלח, כפי שאפשר להסיק רק במבחן ההאזנות החוזרות. עטיפת האלבום מתמקדת בעינה של סולנית ההרכב, אישיות דומיננטית במיוחד. בביקורת מפורטת זו נתמקד ברובדי המשמעות, המוסיקליות והטקסטים באלבום.


האלבום מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מורכב מחמש הרצועות הראשונות, שהם למעשה חמישה שירים קצרים, ללא קשר רעיוני מוגדר, ורמת הפרוגרסיביות שלהם מוגבלת. הרצועה השישית היא מעין "קו הפרדה" קצרצר, שאחריו ארבעת הרצועות הפרוגרסיביות והמשמעותיות ביותר באלבום, מבחינתו של מי שמחפש פרוג אמיתי.


הרצועה הראשונה, "לונג פורגוטן סונג" (שיר שנשכח מזמן), כבר משקפת את הבעייתיות של הרכב המתיימר להיות פרוג-מטאל עם השפעות סימפוניות: הוא מסתיים אחרי קצת יותר מ-4 דקות, כאשר המאזין תוהה מדוע הוא נגמר כה מהר. ברמת הטקסט והמשמעות, הוא מזכיר מאוד את הקונספט של "חולות הזמן", יצירת הנושא מאלבום הבכורה של סקארדאסט. בשיר מופיעים בכוונה איזכורים ומוטיבים מאותה יצירה פרוגרסיבית "ישנה" (2017), כדי לייצר תחושה של המשכיות ומורשת. הטקסט למעשה מעביר את המסר הפשוט: למרות הזמן החולף, אני ממשיכה לשיר בשבילכם כרגיל.


הרצועה השנייה, "מיי הייבן" (המפלט שלי), היא שיר כמעט-קונבנציונלי באורך שכמעט מתאים לתחרות האירוויזיון: כשלוש דקות. הטקסט הוא מונולוג שבו נושאת הזמרת, נועה גרומן, נאום מחמיא לקהל שלה: אתם המפלט שלי, הייעוד שלי בחיים והמקום היחיד שבו אני שואבת השראה ומשמעות. גרומן רומזת למלחמה ברקע, יותר מפעם אחת ("האדמה בוערת מתחת לרגליי"..."רעמים ישאגו מחוץ למעוני") ומבהירה למאזיניה שבלי להיות סולנית יצירתית של הרכב פרוג-מטאל בינלאומי, אין תכלית לקיומה. הטקסט מדגיש את חשיבות הקהילה המוסיקלית, כמקור תמיכה הדדי המאפשר הישרדות במציאות קשה ("בואו נחזיק מעמד כדי שלא נתפרק"). כמוצר, "מיי הייבן" עובד מצוין בהופעות חיות, בגלל הדיאלוג הישיר שבין הזמרת לבין הקהל שלה ("יו-אר…מיי הייבן!").





הרצועה השלישית, "ריפ" (משחק מילים שהוא גם 'לקרוע' וגם 'נוח על משכבך בשלום'), היא אולי הכי "בלאק מטאל" שלהקה כמו סקארדאסט מוכנה ללכת. הלהקה מלהטטת כאן עם השפעות אתניות מזרח-תיכוניות סטייל אורפנד לנד, גראולים גרוניים לצד פזמון "נייטווישי" ופעלולים הייקניים (Haken) המדגימים וירטואוזיות חסרת-נשימה, דחוסה, לא אורגנית ולא קלה לעיכול. הטקסט מדבר על הצורך לנטוש את הדרך המקובלת, לפרוץ החוצה מן הצער ולבנות עתיד חדש, בלית ברירה.


הרצועה הרביעית, הבלדה "דזלינג דארקנס" (חשיכה מסנוורת), היא המנון-הופעות רומנטי קצר ושמרני. במובנים רבים, הוא ההיפוך המוחלט של הרצועה הקודמת: במקום מוסיקה אלימה וקודרת, יש כאן שאיפה לתיאום זוגי מוחלט: "חשיכה מסנוורת היא להרגיש את פעימות ליבך מתואמות בצורה מושלמת עם שלי, גם כשאנחנו בנפרד". זה מסוג הקטעים שמעניקים ל"סולס" תחושה של אלבום סולו, לא של מאמץ קבוצתי בהכרח.


הרצועה החמישית, "אנריצ'בל" (בלתי ניתן להשגה), ממשיכה את התחושה של אלבום סולו - וזאת למרות מקהלת הלסקור ותזמורת טי-אל-וי (TLV) שמעניקות לעיבוד רקע סימפוני עשיר. הפתיחה, קצת בסגנון סרטי דיסני, מתכתבת עם מוטיב "ההגעה לפסגה" ששיחק תפקיד מרכזי ב"דה מאונטיין", יצירת המופת של להקת הייקן הבריטית. הטקסט עוסק בפרדוקס לפיו בני האדם תמיד שואפים להגיע לשיאים חדשים, למרות שבכל פעם מחדש אנו מגלים כי אחרי כל שיא מגיעה תחושה מטרידה של ריקנות וחוסר משמעות - עד השיא הבא. סולו הגיטרה הקצר של גל גבריאל ישראל (3:40 עד 3:58) רק מדגיש עד כמה סקארדאסט לא מאפשרת למוסיקאים שלה להתבטא בתור אינדיבידואלים, כאילו אין זמן לנשום ומוכרחים לחתור לסיום מהר ככל האפשר.


בסיום הרצועה החמישית, נסגר החלק ה"לא-פרוגרסיבי" של האלבום 'סולס'. כדי להבהיר את קו הגבול, מופיע האינטרלוד "אנד אוף דה וורלד" (סוף העולם) בעיבוד מקהלה והרכב קאמרי, ללא מילים או משמעות טקסטואלית. זוהי למעשה הרצועה השישית, שחוצה את "סולס" לשניים. נשמתם קצת? טוב מאוד, כי רכבת ההרים הרגשית הגיעה לתחנה, וכולם נכנסים פנימה. כאן, חברים, מתחילה ההצגה האמיתית.





הרצועה השביעית, "סירינג אקוז" (הדים צורבים), עוסקת בשבעה באוקטובר 2023. לכן אפשר להניח שמספר הרצועה (#7) לא נבחר במקריות על ידי גרומן ושות'. מרבית המבקרים הלא-ישראליים שכתבו על האלבום החמיצו לגמרי את המשמעות מאחורי המילים, ולא במקרה: זר לא יבין זאת לעולם, אפילו אם מדובר ביהודי תושב לונדון או ניו-יורק. לדעתי, סקארדאסט כתבה כאן את היצירה המשמעותית ביותר שלה מאז ומעולם. רק צריך לפתוח את חוברת הליריקס ולעיין בה היטב:




האם החמצתם את ההתייחסות לשואה ("לעולם לא עוד")? כאן, ברצועה השביעית, מודה ומתוודה סקארדאסט שהיא, אחרי הכל, להקה ישראלית. כאן הם מתחברים לשורשים, למהות ולמציאות המקומית. זוהי מיקרו-אופרה של כאב, שנעזרת במילים כלליות -- אולי כדאי לטשטש את כוונת המשורר -- אבל עוסקת למעשה בזוועות פלישת חמאס לישראל בבוקר הנורא של ה-7/10/23. גרומן, בהופעה ווקאלית מרשימה במיוחד, מבטיחה לעצמה ולאזרחי העולם כי "אחרי שהכל ייגמר, נתווה את דרכנו, מצולקים בזיכרונות רודפים, אנו מתפללים לראות יום חדש". השאיפה לסיים את המלחמה ולחזור לנורמליות - כזאת שתאפשר לסקארדאסט להופיע בחו"ל וגם לארח אמנים מחו"ל בישראל - גדולה מסכום חלקיו של האלבום, והיא מאחדת את כל מאזיניו, בין אם הם מודעים לכך או שלא.


ברצועה השביעית מככב גם הכינור החשמלי של אלי סטורץ' (Ally Storch), הופעת-אורח מוצלחת המוסיפה ליצירה משקל בינלאומי. עם זאת, גם הגיטרה החשמלית של גל יכולה להחליף בקלות את הכינור הגרמני בהופעות חיות. אחד היתרונות המוסיקליים של "סירינג אקוז" הוא הריף המטאלי שעליו הוא נשען (2:38 עד 2:59), שמעניק לו עוצמה, בהירות וחיבור טבעי לז'אנר הרוק המתקדם המטאלי. אם תרצו, זוהי הגרסה הפרוגרסיבית והאופראית של "הוריקן" בביצוע עדן גולן - אך רק מעטים בישראל יזכו לשמוע אותה, כי לא קיימת בעולם תחרות הפרוגוויזיון. גרומן זועקת "קולות דועכים מאחורי חומות בוערות, אף אחד לא שמע את קריאותיהם הגוססות": אלו תושבי עוטף עזה, שנשרפו למוות בבתיהם. הטקסט מזכיר גם את מאות החטופים, שלפי הטקסט "נעלמו אל תוך החשיכה" של המנהרות. ללא ספק, 'סירינג אקוז' היא היצירה המאתגרת והמשמעותית ביותר באלבום כולו.


שלוש הרצועות האחרונות באלבום (8, 9 ו-10) הן למעשה יצירת קונספט אחת ויחידה באורך של כ-13 דקות, תחת הכותרת "טאץ' אוף לייף" (מגע החיים). הטקסט נשען על המיתוס היווני של פיגמליון, אמן הפיסול המוכשר שיצר מחומר שנהב את דמות האישה המושלמת. בעזרת תפילות אל האלה אפרודיטה, פיגמליון הפיח חיים בפסל הדומם ממנו נוצרה בהמשך משפחה מאושרת - "סוף שמח", נדיר במיתולוגיה היוונית. בגרסה של סקארדאסט, האישה (גלטיאה) שואלת בצדק האם נגזר עליה לבלות את חייה עם האיש שפיסל אותה, והאם היא רשאית לעזוב את האיש שברא אותה בסיוע האלים. טוויסט פמיניסטי? לא בהכרח.





"טאץ' אוף לייף" היא יצירה ארס-פואטית: כזאת העוסקת במהות היצירה האמנותית. מהי שלמות אמנותית והאם בכלל ניתן להשיג אותה? האם יצירת האמנות שייכת לאמן שיצר אותה, או שהיא עצמאית, בעלת חיים משלה, חופשייה להשתייך לאנושות כולה? האם אהבה יכולה להימשך לנצח? וכיצד עושים את ההפרדה בין המציאות ובין האמנות? יש כאן לא מעט תהיות פילוסופיות ראויות, המתאימות במיוחד לסופו של אלבום.


האורח ש"עושה" את טאץ' אוף לייף הוא סולן הייקן, רוס ג'נינגס. הסכמתו של ג'נינגס להתארח באלבום מלמדת על המוניטין הבינלאומי של סקארדאסט, כמו גם על הדמיון המסוים שבין הייקן הגדולה מבריטניה לבין סקארדאסט הקטנה מישראל. ג'נינגס עושה כאן עבודה סבירה בתפקידו כאמן פיגמליון (השם עצמו אינו מוזכר בטקסט), שבהדרגה מאבד את שפיותו ואת הקשר לאנושות. הדואט המתבקש בין פיגמליון (ג'נינגס) לבין גלטיאה (גרומן) הוא אחד משיאיו המוצדקים של האלבום - רק חבל שאי אפשר לשחזר אותו על הבמה ביותר מהופעה חגיגית אחת.


בעוד הרצועה השמינית, "אין יור אייז" (בעיניים שלך) היא רק שתי דקות וארבעים שניות של אקספוזיציה, הרצועה התשיעית "דאנס אוף קריאיישן" (מחול היצירה) היא תצוגת-תכלית של יכולות השירה המוכחות מבית גרומן הפקות, הפעם במשקל 5/4 ובסגנון שירה "סקאט" שלקוח מעולם הג'אז. אך רק ברצועה העשירית והאחרונה מעניקה סקארדאסט את הטיפול הפרוגרסיבי הראוי, שגם סוגר את האלבום.


הרצועה העשירית, "קינג אוף אינסניטי" (מלך אי-השפיות"), מתכתבת בשמה עם היצירה הקודמת, "קווין אוף אינסניטי", מאלבום הבכורה של סקארדאסט. הפתיחה מזכירה קצת את סימפוני-אקס פינת דרים ת'יאטר, אך מהר מאוד אנחנו נחשפים ל"גראולים" של גרומן. בשירתה יוצרת גרומן ניגוד תיאטרלי בין המטאליות הקודרת של גלטיאה הזועמת (שירה "מלוכלכת") לבין הפרוגרסיביות המלאכית של האלה אפרודיטה (שירה "נקייה"). המקהלה של הלסקור מאיצה בגלטיאה לברוח (Run away), והמסקנה היא שאין טעם לרדוף אחרי השלמות, אלא לשאוב הנאה והשראה מתהליך היצירה עצמו, שהוא העיקר - למי שמאזין לנשמתו.





האזנות חוזרות לאלבום כמכלול מדגישות את הבעיה המרכזית של "סולס": רק חצי ממנו הוא פרוג-מטאל של ממש. מחציתו הראשונה היא סוג של מופע סולו, שבו נועה גרומן מוכיחה, ולא בפעם הראשונה, שהיא זמרת מעולה, כריזמטית וסוחפת, בעלת מנעד קולי וסגנוני רחב. רק בחלקו השני אנו מקבלים שתי יצירות פרוג בשרניות, בוגרות ומשמעותיות לטווח הארוך ("סירינג אקוז" ו"קינג אוף אינסניטי"), וזהו בעצם. האלבום רחוק מלהיות ארוך (41 דקות) ולכן התחושה הסופית היא של החמצה חלקית, מבחינת כמות התוכן המוסיקלי נטו - התמורה בעד הכסף.

לסיכום, אלבומה השלישי של סקארדאסט הוא מוצר מרשים מבחינת הפקה, סאונד וגימור (מיקס: יונתן קוסוב; מאסטרינג: ינס בוגרן) - אך איננו מצליח לשכנע שיש להקה ממשית, אורגנית ושוויונית מאחוריו. לפחות מחצית מ"סולס" הוא למעשה אלבום סולו של זמרת כריזמטית ושאפתנית, הממשיכה להשתפר מאלבום לאלבום, אך מתמקדת בשירים קצרים, דחוסים ומהירים. השאר - לא תמיד מספיק ארוך, לא לגמרי מפותח ולא תמיד "נושם" במובן של שימוש סבלני במוטיבים, מעברים טבעיים וסולואים מלאים. והרי אין דבר יותר חשוב ל"נשמות" מאשר "לנשום". נותר רק לקוות שהאלבום הרביעי של "אבק צלקות" ייצא לאור לפני שנת 2030.

הציון: 8/10

קרדיטים למוסיקאים המרכזיים באלבום:

• נועה גרומן - שירה
• גל גבריאל ישראל - גיטרות
• אהרון פרידלנד - קלידים
• אור דידי - בס
• יואב ויינברג - תופים

 עוד אלבומים באותו כיוון