רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Underworld - Symphony X

Symphony X

Underworld

2015 Nuclear Blast

USA

(63:56)

SymphonyX.com



ביקורת: אורי ברייטמן

18/09/15

'אנדרוורלד', אלבום האולפן השביעי של להקת סימפוני אקס, הוא מעדן פרוג-מטאל שיטחי למדי. ההרכב האמריקני שנוסד ב-1994 ממשיך לספק סחורה סולידית, אך לא שולח למעריציו הרבים הפתעות מהסוג שיגרום להם אירוע לבבי. ההפקה מתוקתקת, המיקס מאוזן, ההגשה של ראסל אלן מדויקת ונכונה - אבל בשורה התחתונה הוא דומה מאוד לאלבומם הקודם, איקונוקלסט, שיצא לפני ארבע שנים.


סימפוני-אקס של 2015 היא למעשה פרויקט של אדם אחד: המייסד, המפיק ומאסטרו הגיטרה, מייקל רומיאו. שמו חתום באופן בלעדי על כל המוסיקה וכמעט כל הטקסטים. גם ברמת הסאונד, זה אלבום של גיטריסט-מטאל. הקלידן של סימפוני-אקס, מייקל פינלה, הוא מוסיקאי מעניין יותר מרומיאו, לפחות ביכולת החשיבה ההרמונית והמלודית שלו; אך פינלה מקבל קרדיט חלקי ב-5 מתוך 11 היצירות שבדיסק הזה, בעל כמעט 64 דקות.


בלהקה שבה חברים שלושה מייקלים, צריך לתת את הקרדיט למר רומיאו: ברמה המסחרית הבסיסית, הדיסק הזה הוא מוצר משתלם לרוכשיו. הוא הופק והותאם לטעמם המדויק של מעריציה הנוכחיים, והוא משמש כלי לקידום מכירות המוצר המרכזי של להקת סימפוני-אקס כיום: סיבוב ההופעות האמריקני והאירופאי שלה. הדיסק כאילו הופק בשביל חוויית ה'לייב', וליתר דיוק - פסטיבלי מטאל שטופי-בירה באשר הם, בחורף ובקיץ. המוצר הנוסחתי הזה זורם יפה מאוד מתחילתו ועד סופו, מעביר את הריפים הנדרשים, מגיע לקליימקסים הבטוחים, מגיש לשולחנות את סולואי-הגיטרה הממותגים, וסוגר בחבטה את הדלת בסיומו בלי לדרוש דבר מלבד מחיאות כפיים ותשלום הולם.


סימפוני אקס - ההרכב ב-2015
להקת סימפוני-אקס בשנת 2015.
מימין לשמאל: ג'ייסון רולו (תופים), מייקל לפונד (בס), ראסל אלן (שירה), מייקל רומיאו (גיטרות), מייקל פינלה (קלידים)


דרים ת'יאטר היא הלהקה שתמיד נתפסת כעליונה וחשובה הרבה יותר מסימפוני-אקס, למרות הדמיון הרב בין שני ההרכבים הללו, הפועלים בדיוק באותו הז'אנר. אבל אפילו דרים ת'יאטר הגדולה, המשוכללת, המתוחכמת והסופר-וירטואוזית חייבת להודות בנקודת תורפה אחת: אין לה סולן כמו ראסל אלן. ראינו את זה היטב כאן בתל-אביב ב-6 ביוני 2012. הזמר האימתני הזה, שמציג ב'אנדרוורלד' את אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלו, הוא הכוכב האמיתי של 'אנדרוורלד'. אלן מוביל אותנו בביטחון בשבילי העולם התחתון, אפילו כאשר הוא מפגיש אותנו עם דמותו המיתולוגית של כארון, משיט המעבורת של האדס, אל השאול, על נהר הסטיקס.


כך שיש לנו כאן בעצם שתי סיבות טובות להאזין לאלבומים כמו 'אנדרוורלד': הגשה כריזמטית מאוד של אמן-מטאל מיומן כמו ראסל אלן, ואפילו יותר חשוב - שירים ויצירות אפקטיביות שנכתבו בידיו הקפדניות של מייקל רומיאו, רוקח תערובת הקסמים, הרחק מאחורי הקלעים. אלן יודע להפיח חיים גם בטקסט הרדוד והקלישאתי ביותר, וזה נכס לכל הרכב חפץ-חיים. אמנם לא קשה להצביע על רצועה בולטת אחת; זוהי השביעית: 'הל אנד בק' - לגהינום וחזרה, באורך 9:24 דקות; אבל יותר מכל, זו התחושה הנעימה שסימפוני-אקס סגרו את כל הפינות, ליטשו את כל היהלומים, ניקו את כל הרסיסים והבריקו את כל הזכוכיות לפני שהציגו לעולם את הבייבי השביעי שלהם. אין כאן חריקות, בליטות או שניות מיותרות.


אז איפה הבעיה, אתם שואלים בתדהמה וסקרנות? הבעיה היא שסימפוני-אקס נזהרת מחדשנות כמו מאש התופת של האדס, מלך הגיהנום. המטרה השיווקית היא למכור את המופע הבא, ולא יותר מזה. הלהקה רוצה להופיע מול קהל מרוצה, ולא ליצור מוסיקה נסיונית או הרפתקנית עבור עצמה ועבור העולם. המסע האפל ברחבי להבות האינפרנו אינו מפחיד באמת, כי כולנו יודעים שמדובר רק במתקן מתוחזק-היטב של פארק שעשועים אמריקני טיפוסי. ראסל אלן מעביר היטב את הניואנסים של הטקסטים, אבל הוא לעולם לא יגרום לכם להחסיר פעימה או לציין רגע חסר-תקדים בחייכם המוסיקליים. האוברטורה הפותחת את האלבום נשמעת כמו פסקול למשחק מחשב בינוני, לא יותר מזה.


אז כפי שנכתב בביקורת על אלבומם החביב מ-2011, לא השתנה כמעט כלום: "מבחינה מוסיקלית (עיבודים ולחנים), מרבית השירים פשוט נשמעים אותו דבר. אם פעם היה לנו את באך ובטהובן כדי לאוורר את המוח מכל קלישאות המטאל האמריקני, עכשיו אתם בתוך מכונה אחרת: הקלידים של פינלה עברו תהליך של הכחדה שקטה והדרגתית, ולכן רוב היצירות באלבום חוזרות על אותה תבנית שחוקה מעולם הת'ראש-מטאל". גם ברמת הליריקה, לא השתנה דבר וחצי דבר: "יש פער גדול בין הכריזמה הקולית של אלן, והיכולת שלו לשכנע שהוא מבין את הטקסט ומאמין בו - ובין העובדה שהמילים אינן מחכימות במיוחד". אז כמו עכשיו, סימפוני-אקס סגורה על מה שהיא עושה, ולא תשנה את דרכיה.




אלבומים כמו 'אנדרוורלד' ממחישים את הפער שבין כיף ובין השראה: האלבום מספק הרבה מאוד הנאה שגרתית מהסוג שמעביר את הזמן, משאיר אותך ער בנסיעה משעממת על כביש שש או פקק בצומת הסירה, מקפיץ את כפות הרגליים וקצות אצבעות הידיים, נותן קצת אנרגיה כדי לסגור את השבוע על הצד הטוב ביותר. אך הוא לא מעורר השתאות, לא מייצר תובנות חדשות, לא מפיק צלילים שהעולם טרם שמע כמותם, ובוודאי לא נותן את התחושה שחברי הלהקה עדיין עושים את כל זה בשביל האמנות או בשביל להרחיב את דעתם של מעריציה החדשים והישנים.


ולכן אפשר לסכם ולומר: כל מי שאהב את ששת האלבומים הקודמים של סימפוני-אקס, או לפחות את האחרונים שבהם, ימשיך לאהוב את מה שהופק, במיומנות רבה, גם כאן. אך מי שלא התרשם במיוחד מן הפוטנציאל של ההרכב, והחליט לבחור פרויקטים הרפתקניים ושאפתניים יותר במקומות אחרים - אין סיבה לעצור דווקא כאן, במקום הכי חם בגיהנום. עבדכם הנאמן קרוע באמצע: נהנה כמו נער מתבגר מן המטאל הפרוגרסיבי הקליל והבלתי-מחייב, אך מתייסר מן הרדידות הקונספטואלית ובעיקר מן הסירוב להעמיק יותר ברמה המוסיקלית: המוטיבים נותרים חסרי-פיתוח, העיבודים לא יוצאים מן הכלל, ולא ניתן להצביע על קיומן של תפניות הרמוניות מעוררות מחשבה.

לסיכום, טוב שלהקות ותיקות כמו סימפוני-אקס ממשיכות ליצור אלבומים ולצאת לסיבובי הופעות ארוכים. גם נחמד לראות שהלהקה לא איבדה את היכולת המוכחת שלה לכתוב יצירות מלודיות ואפקטיביות. האלבום בועט, דופק, נוסע, דורס, מעפיל, קופץ ומבצע כמה סאלטות חביבות באוויר. עם זאת, ממשיכה ליפול כאן עטרת ראשנו ברמת הפרוגרסיביות הנמוכה של הלהקה, שבעבר הרחוק הרימה מבטה אל פסגות סימפוניות מושלגות. בגיהנום, אתה יודע טוב מאוד מה אתה הולך לקבל כל הזמן - וזה מה שבאמת הופך את המקום הזה לכל כך מייסר.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה


 עוד ביקורות והמלצות על סימפוני אקס







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")