|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
האלבום החמישי של להקת הרוק המתקדם האוונגרדית "ת'ינקינג פלייג" (מגיפת החשיבה) הוא אכזבה מפתיעה. אלבומה הקודם, In Extremis, נחשב ליצירת מופת, לדעת רבים וטובים. גם האלבום השלישי, In This Life, הוא לא פחות ממעולה. הציפיות לאלבום ברמה דומה נכזבו קשות אצלי, והעיקר המאמץ המוחי שנדרש כדי לענות על השאלה "למה זה קרה?". ובכן, התשובות נמצאו לאחר זמן ומחשבה.
ראשית, "היסטוריה של טירוף" איננו נהיר מבחינה טקסטואלית. מסתבר שמנהלי חברת קיוניפורם הוציאו הודעה לעיתונות עם הסבר על הרקע לטקסטים מאחורי האלבום. עם זאת, רוכשי האלבום לא קיבלו חומר-רקע שכזה, ולכן נותרו בורים. לאחר חיפוש באינטרנט, גיליתי שהמלחין וכותב המילים, מייק ג'ונסון, עסק כאן בכת קטנה של צלבנים צרפתיים שחוסלה בשיטתיות על ידי האינקוויזיציה הקתולית במאה השלוש-עשרה. האלבום מתמקד במוטיבים של גוף ונפש, זרימת החיים, השאיפה לעולם הבא ואכזבה מוחלטת מחיי החומר האנושיים.
למרות שמדובר בנושאים מכובדים כשלעצמם (אמונה, מוות, מוות), היצירה לא מצליחה להעביר אותם כהלכה בכוחות עצמה. הטקסטים מופשטים מדי, חוזרים על עצמם ונותרים סתומים. יש לציין כאן, שהטקסטים באלבומים הקודמים לא היו טובים בהרבה, אך כיוון שכאן מדובר ביצירת-קונספט, עצוב מאוד לגלות שהקונספט המרכזי כלל לא ברור. בניגוד לאבותיו הרוחניים (כפי שציין ג'ונסון עצמו בראיון מקיף), להקת Art Bears, ג'ונסון לא מצליח להעביר רעיונות ספרותיים באופן שיהיה ברור על ידי קריאת ה'בוקלט' המצורף לדיסק.
החולשה המרכזית של האלבום היא מחסור חמור בלחנים סבירים. סגנון ההלחנה הדודקפוני והפוליפוני של ג'ונסון ראוי להערכה רק ברמה הטכנית, שכן בפועל המלודיות שלו נותרות מנוכרות, עגומות ומדכאות. הוא בונה כמה ווקאליזות מרשימות בעזרת קולה הייחודי של דבורה פרי, אך לבד מכמה רגעים בודדים, הקטעים לא הולכים לשום מקום. אין להם התחלה ואין להם סוף, אין זרימה לוגית ואין דינמיקה אורגנית. עם זאת, הרגעים שדווקא כן עובדים הם למעשה חזרה על מרכיבים מוצלחים מן האלבומים הקודמים, ולא המצאות חדשות.
מבחינה רגשית, האלבום אמנם עקבי יותר מעבר, אך הוא משלם מחיר יקר של סטאטיות. במילים אחרות, רוב הקטעים ממוקמים באותו מרחב רגשי קר, מלנכולי, חולני, סופני. אין נחמות ואין איזון. לשם ההשוואה, שני האלבומים הקודמים הפגינו מנעד רחב של רגשות. In Extremis נדמה לסיבוב ארוך ברכבת שדים פנטסטית, בעוד In This Life היה עשיר ומגוון כמו החיים עצמם. לא נעים להגיד, אבל History Of Madness הוא אלבום משעמם יחסית.
ההפקה המוסיקלית היא אלמנט בעייתי נוסף. בוב דרייק, אשף הסאונד וההפקה, לא עבד כאן עם ג'ונסון, בניגוד למצב באלבום In Extremis. לכן, בהשוואה להפקה המדהימה שנהנה ממנה האלבום ההוא, ג'ונסון נאלץ להסתפק בהפקה מרשימה פחות. התופים נשמעים מטושטשים, הערוצים לא מעורבלים בצורה מיטבית, העיבודים נשמעים מקוטעים ומלאכותיים, והמוסיקאים כולם נשמעים מופרדים, מנותקים זה מזה כמעט לחלוטין.
לבד משני הקטעים הראשונים, המציגים מבנה סביר ומהודק-יחסית, רוב הקטעים באלבום עוברים ללא עניין. סולו הסקסופון בקטע השמיני (שמסתים במחיאות כפיים, שהופכים לזרם של מים) תמוה במקרה הטוב. קטע האמביינט המופשט איננו מעניין ואיננו מוסיקלי. סולו הפסנתר החוזר ושוב לאורך כל האלבום (Marching) לא מעניין ולא שיטתי. קטע 11, Lux Lucet, לכאורה האפוס המסיים, סובל מליקויים מבניים והלחנתיים. האלבום מסתיים בסולו פסנתר מאכזב ומבולבל, ומותיר את המאזין ללא רצון ללחוץ שוב על כפתור ה"פליי". לעיתים אף התעוררה בי תחושה כאילו המלחין מפגין סלידה כלפי המוסיקה כמושג כללי, ומסרב ליהנות ממנה בשום דרך: לא בכתיבה ולא בביצוע.
מלבד זאת, "היסטוריה של טירוף" הוא הרבה פחות "רוקי" מקודמיו. יחידת הקצב (בס-תופים) הרבה פחות דומיננטית, ועיקר תשומת הלב ניתנת לכלי נשיפה, קולות וגיטרות אקוסטיות. יש הרבה פחות קטעים בהם אפשר לנענע את הרגל או לחוש עוצמה של דיסטורשן. זה בהחלט מכעיס, בעיקר לאור העובדה שהלהקה הצטיינה בתחום זה בעבר. יש לזכור שדרייק איננו רק אשף סאונד אלא גם בסיסט מוכשר (וכאמור, הוא נעדר מכל הפרויקט), ולהוסיף לכך את העובדה שדייב קרמן, המתופף האמריקני האמיץ וחסר הגבולות, גם הוא לא השתתף בהקלטות כלל (מלבד כמה כלי הקשה חסרי משמעות בקטע מס' 4).
מבחינה ביקורתית, אני מסכים לחלוטין עם המוסיקאי כריס קטלר, שכתב ביקורת שלילית על האלבום הנ"ל, למרות שהוא מכיר מקרוב את יוצריו. קטלר טען שהבהירות והעוצמה של ההרכב הקודם נעלמה לטובת גישה שטחית ומהורהרת יותר, שעוצבה במיומנות אך ללא השראה. במילים פשוטות: אלבום מבריק ברמה הטכנית, אך ריקני ברמה האמנותית.
צר לי לומר זאת, אבל In Extremis היה ונשאר שיא הקריירה של הלהקה, והאלבום הזה איננו מתקרב לקרסוליו. במקרה הטוב הוא מנסה לחזור על נוסחאות שהצליחו בעבר, ובמקרה הרע הוא מנסה ליצור מרחב אקוסטי עגום ופילוסופי, שאיננו אטרקטיבי מספיק מבחינה טכנית ומהותית גם יחד. חמש שנים עברו על מייק ג'ונסון בעיר דנוור, והוא לא הצליח לשחזר את ההישג ההוא בלי דרייק, קרמן, או הסולנית סוזן לואיס (שכיכבה באלבום In This Life). אפשר להתנחם בעובדה שרבות להקות היו מוכנות לעשות הרבה כדי להגיע לפסגות מרקיעות-שחקים כמו האלבום ההוא. למרות ההשקעה בפרטי-פרטים, למרות מורכבות העיבודים ולמרות כמה הברקות ווקאליות, זה אלבום עם יומרה אדירה שאינה מתממשת. לכן הוא מאכזב כל כך. הציון: 7.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר