|
|
|
Mike Oldfield Tubular Bells 2003 2003 Warner Music / Rhino Records UK (48:43) ביקורת: אורי ברייטמן 13/09/2004 | |
כאשר מייק אולדפילד הקליט את אלבום הבכורה שלו, טיובלר בלז בשנת 1973, החוזה שלו עם חברת ורג'ן (Virgin) אסר עליו להקליט גרסה חדשה במשך 25 שנים. ולכן, הוא עשה זאת - שלושים שנה אחרי שהוציא את אלבומו הראשון לאוויר העולם. מאז הוא מכר 16 מיליון עותקים, אבל האלבום הבתולי ההוא היה ונשאר רחוק מן השלמות מכל הבחינות: רמת ההלחנה, רמת העיבודים, רמת ההקלטה וההפקה.
אולדפילד הפיק אלבומים מרשימים יותר בחייו, ללא צל של ספק. אומאדון היה נהדר אך קצת קצר מדי, אינקנטיישנז היה מרגש אך ארוך מדי. אפילו אמארוק היה הרפתקני יותר, מבחינת המבנה והגישה הקולאז'ית. אחר כך החל אולדפילד להידרדר אל עולם הפופ המסחרי, ומאז לא שב להכרתו. זה מצער, כי לאולדפילד היה כל הזמן שבעולם כדי לערוך מקצה שיפורים מדויק.
הוא הקליט את טיובלר בלז שתיים (II), סוג של שיחזור מהונדס עם הפקה מוסיקלית מוצלחת בהרבה. הוא גם ניסה את כוחו בגירסה שלישית ובגירסת מילניום. אז אם אפשר לדרג את כל הנסיונות שלו עד היום לעסוק בפעמונים צינוריים, הרי שהפעם הראשונה הייתה מקורית ומסקרנת, הפעם השנייה עם התזמורת (1975) הייתה זניחה, הפעם השלישית (ביצוע חי עם תזמורת שלמה באלבום הכפול אקספוזד (Exposed)) הייתה טובה בהרבה אך מעט חנפנית כלפי הקהל, הפעם הרביעית (טיובלר בלז II) מבריקה וחסרת-חיים, הפעם החמישית (טיובלר בלז III) מיותרת, הפעם השישית (פעמון המילניום) נוראית, ועכשיו נוספה גרסה שביעית, שההיגיון האמנותי מאחוריה דורש הסבר כלשהו.
אין ספק שהגרסה הראשונה של טיובלר בלז נשמעת כיום מיושנת מבחינה טכנית. ברור שאולדפילד רצה להוציא לשוק גרסה שאיכות הצליל שלה גבוהה יותר. הבחור הוא פרפקציוניסט בכל מה שנוגע לסאונד. עם זאת, נדמה לי שהגרסה הראשונה הטביעה את חותמה התרבותי בצורה כל כך משמעותית, עד שיהיה קשה להשתחרר ממנה בכל מקרה. בנוסף, הגרסה החדשה איננה משופרת כלל מבחינה מוסיקלית, אלא רק מבחינה טכנית פורמלית. וכדי להפוך את העניין למסובך יותר, הרי שאולדפילד הוסיף לאלבום את הקומיקאי הבריטי ג'ון קליז כדי שיקריא את רשימת הכלים במקום ויויאן סטאנשל ז"ל.
השורה התחתונה היא זו: הגרסה המקורית, במיוחד בגרסת הרימסטר העדכנית, עדיין מנצחת בקלות את מהדורת 2003. למה ומדוע? קודם כל, כדי לשפר את היצירה יש לגשת לתווים, לכתיבה עצמה. את זה אולדפילד לא עשה. הוא פשוט העתיק את המקור לאולפן חדש, עם כלים טובים יותר. זה חבל, זה משעמם וזה הופך את רכישת האלבום לרעיון לא כדאי. שנית, ההקלטה החדשה נשמעת סינתטית מדי, מושלמת מדי, נוצצת מדי. בגרסה המקורית הייתה תחושה שבן-אדם אמיתי מנגן את הכל, ואפילו מתאמץ קצת באולפן. כאן, במהדורה הדיגיטלית, נדמה שזו רק תוכנה חדשה שעושה את כל העבודה על המיתרים, הקלידים וכלי ההקשה. שלישית, הוספת ג'ון קליז כקריין (מונטי פייתון, המלון של פולטי, דג ושמו וונדה) הופכת את כל היצירה לסוג של בדיחה בריטית. אם טיובלר בלז היא אכן בדיחה, היא מעולם לא הצחיקה איש.
בכלל, ההתעסקות האובססיבית של אולדפילד ב'טיובלר בלז' איננה מעידה על נפש בריאה. חלק ממעריציו מודעים לעובדה שאולדפילד הוא בחור תמהוני באופיו, שאושפז בעבר. עם זאת, נדמה שהוא פשוט לא מחובר לעצמו מאז תחילת שנות השמונים. הרצון שלו להיות פופולרי כל הזמן ובכל מקום, התשוקה שלו להיות כוכב גם בגיל ארבעים, הרדיפה הבלתי-נגמרת אחרי המכנה המשותף הצרכני – זה מציב אותו שוב ושוב בעמדת הבדרן המתחנף לאוזנינו.
ניתוחים פסיכואנליטיים בצד, המוסיקה של "טיובלר בלז 2003" איננה מרשימה יותר מזו שהוקלטה בשנות השבעים, אלא להיפך: היא מעוררת געגוע לימים שעברו ואינם. לפרוייקט הזה היה פוטנציאל רב, אבל אולדפילד לא ניצל אותו. זה עצוב, כי זה מזכיר לי (ואולי לאחרים) את אולדפילד הצעיר, ואת המרחק בינו ובין אולדפילד המבוגר. יש כאן אלבום לא מעניין שמנסה לשפר את העבר אך לא מצליח. בעברית קוראים לזה כישלון אמנותי.
הציון: 6.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
הספר / להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / אודות האתר