"דוולרז אוף דה דיפ" (שוכני המעמקים), האלבום החמישי של להקת "וובלר" הנורבגית יצא לאור ב-23 באוקטובר 2020 (בעיצומה של מגיפת הקורונה), כשלוש שנים אחרי קודמו המבריק, "פרום סיילנס טו סאמוור". באופן מפתיע, וכמו קודמו, הוא זכה לתואר 'אלבום השנה' ולמעמד בכיר בקהילת הפרוג, אך לא בקרב הציבור הרחב. זהו הישג מוסיקלי נוסף של וובלר, להקה שנוסדה ב-1999 בעיר אוסלו, ושבינתיים נדמה כי התפרקה ברגע שהקלידן הוירטואוזי שלה, לארס פרדריק פרויזלי, יצא לקריירת סולו מפוארת משל עצמו.





"דוולרז" לא רק שעמד בנטל הציפיות הכבד של מעריצי וובלר, אלא לקח את הסאונד המוכר של הלהקה וצלל איתו למחוזות אינטנסיביים, אפלים ופסיכולוגיים עוד יותר. כפי ששמו של האלבום מרמז, המוזיקה כאן מציגה תפנית תמטית (שינוי בנושא). אם האלבום הקודם התאפיין במרחבים סימפוניים פתוחים ונשימה נורדית פסטורלית, "דוולרז" הוא לכאורה אלבום מעט קלסטרופובי, קודר יותר, אך עדיין מאוזן. חטיבת הקצב של כריסטיאן קארלסון (בס ריקנבקר רועם ושמן) ומרטין קניו (תופים) שואבים השראה מהיצירות האפלות של קינג קרימזון וממשיכותיה, בעוד הגיטרות של מריוס האללנד נעות במעברים חדים בין פולק אקוסטי נוגה לריפים כבדים. הלהקה נשמעת דינמית, מגובשת ונחושה מאי פעם, משתוקקת לרדת עמוק אל תהומות הנפש האנושית.


"ביי דה באנקס" (By The Banks) פותח את האלבום בסערה חיובית, כאשר הלהקה נשמעת -- ולא בפעם הראשונה -- כמו היורשת של להקת "יס" ההיסטורית. ההאמונד של מר פרויזלי שולט בכיפה, אבל מעניק לגיטרות של האללנד את המקום הראוי לו. אנדריאס פרסטמו מוביל את השירה, כאשר האללנד מספק קולות רקע ומעניק למוסיקה את הגוון המקהלתי, שהיה כל כך קריטי במוסיקה של יס וחקייניותיה. היצירה האפית (13:49 דקות) עוברת תהפוכות רבות, תוך שהיא עוברת בין פסנתרים, מלוטרון, מיני-מוג וצ'מבלו. ללא ספק, יצירה נפלאה ופתיחה נהדרת.





"פייב רומז", הרצועה השנייה, מפגינה דינמיות רבה כאשר היא עוברת במהירות בין רגעים כנסייתיים שקטים (עוגב וכו') לקצב מהיר המזכיר את חיי היום-יום הרגילים. בתזמון 4:20 הלהקה ממש מעתיקה, אחד לאחד, את סגנון העיבוד והביצוע של להקת ג'נטל ג'ייאנט, בניסיון מובהק להמשיך את מורשתה. בסיום המיני-אפוס, הלהקה שרה "המים זורמים מצלע ההר אל הים הנצחי...אנחנו לא יותר מאשר עיי חרבות, שנאספו על ידי מערבולת הנצח".


"נאיאד דרימז" (Naiad Dreams), הקטע הקצר ביותר באלבום (רק 4:25 דקות), הוא בלדה אקוסטית-פסטורלית נעימה. הטקסט מדבר על נאיאדות (Naiads), נימפות מים מתוקים מתוך המיתולוגיה היוונית. אלו ישויות בדיונית השומרות על מקורות מים חיים, כמו מעיינות, נחלים, בארות ומפלים. "מקסים" הוא שם התואר המתאים היחיד כאן, והעיבוד שוב מזכיר מאוד את העבודה החלוצית של ג'נטל ג'ייאנט בתחילת שנות השבעים.


האפוס הסוגר, "מרי מקאברה" (Merry Macabre) הוא ללא ספק היצירה המשמעותית והזכירה ביותר באלבום זה (19:00 דקות בדיוק). הטקסט משלב דמויות מיתולוגיות רבות: ארטמיס, דיוניסוס, אפולו, סיריוס, סילנוס, הרמס. נראה כי וובלר מתעקשת שלא לעסוק בכאן ובעכשיו, ומקפידה להישאר על-זמנית, פילוסופית, קלאסית ונצחית ככל האפשר. אם אפשר לסכם את כל הקריירה של וובלר עם יצירה מוסיקלית אחת, זו תהיה "מרי מקאברה", ללא צל של ספק. לא פלא שהלהקה בחרה להתפרק אחרי שהוציאה את האלבום המצטיין הזה. התלונה היחידה שאפשר לכתוב עליו: הוא קצת יותר מדי מזכיר את קודמו מ-2017, כאילו מדובר בשתי יחידות של אותה אמירה.

לסיכום, אלבומה החמישי של וובלר הוא אוקיינוס של צלילים טבעיים, מיתולוגיות לוחמניות ותהיות פילוסופיות על חיי האדם הקצרים. וובלר מצליחה לחשוף את מקורות ההשפעה שלה, תוך שהיא מצליחה להישאר עצמאית, מקורית וייחודית. זה אלבום קלאסי באופן מכוון, גם מוסיקלית וגם לירית. תרומתה של וובלר לפרוג של השנים האחרונות אמנם לא הורגשה במיינסטרים האדיש, אבל היא סיפקה כאן רגעים רבים של יופי, מסתורין והרפתקנות אמנותית.

הציון: 8.5/10