"פרום סיילנס טו סאומוור" (מדממה אל איפשהו), האלבום הרביעי של להקת "וובלר" הנורבגית יצא ב-20 באוקטובר 2017, אחרי 6 שנות שתיקה. במהירות רבה הוא זכה לתואר 'אלבום השנה' ולמעמד מיתולוגי במערב-אירופה בפרט ובקהילת הפרוג העולמית בכלל. זוהי הפנינה בכתר של וובלר, להקה שנוסדה ב-1999 בעיר אוסלו, ושעד אז זכתה למעמד נחות של חקיינית להקת יס עם מבטא אנגלי-סקנדינבי מפוקפק.


יצירת הנושא, באורך של כ-21 דקות, היא הדובדבן שבקצפת. המאזין מבחין מיד על ההקפדה הכמעט-דתית של הלהקה בכל מה שנוגע לסאונד אנלוגי (וינטג'), שלוקח את הפרוגר חזרה לאולפני שנות השבעים, ולמעשה נושא בגאון את הדגל של להקות כמו יס, ג'נסיס וג'נטל ג'ייאנט אל המאה ה-21. זהו שיעור לדוגמה ביצירת בפרוג-רוק סימפוני, שמצליח להיות בו-זמנית נוסטלגי ומקורי להפליא.


וובלר מציגה כאן שליטה פנומנלית בדינמיקה הרמונית: המעברים החדים בין קטעי קלידים קולוסאליים, המזכירים את פוקוס ו'יס' בימיהן הגדולים, לבין קטעי פולק אקוסטיים נורדיים ושקטים, מבוצעים בדיוק כירורגי. השימוש המסיבי בכלים תקופתיים חמימים, החל מריפים שמנמנים של באס ריקנבקר, דרך חליל צד צנוע (החלילן קטיל וסטרום) ועד לשטיחים מפוארים של מלוטרון, אורגן האמונד סי-שלוש, קלאבינט, וורליצר 200, סינתי איי-אר-פי והמינימוג -- כל זה מעניק לאלבום צליל אנלוגי עשיר, אורגני, בריא ומספק בצורה יוצאת-דופן. הפקת הסאונד המוקפדת, יותר מכל דבר אחר, משכה את התגובות הנלהבות מקהילת הפרוג המעודנת. הקרדיט המלא הולך לקלידן המחונן לארס פרדריק פרויזלי (Lars Fredrik Frøislie), שנסיונו המקצועי הרב איפשר לו להדגים ניצול אופטימלי של סוללת קלידים נרחבת, מפוארת ויקרת-ערך.


הישג גדול נוסף של הוובלרים באלבום זה הוא היכולת לייצר מורכבות מבנית, כמעט במסורת השוודית של להקת אנגלגארד, למשל - וזאת מבלי ליפול למלכודת של הגזמה טכנית, קרירות, ניכור או רצינות קיצונית. הלהקה עבדה קשה באולפן בשנים 2014-2017 ופיתחה בסבלנות רעיונות מלודיים בשלים, עד שהפכה אותם לדרמה מוזיקלית סוחפת ונעימה כאחד. השירה, שלעיתים קרובות היוותה נקודת תורפה באלבומי פרוג מודרניים, מוגשת כאן בבגרות על ידי הסולן אנדריאס פרסטמו, ומשתלבת ככלי נגינה נוסף בתוך המרקם הקולי הצפוף.





מבחינה לירית וטקסטואלית, המילים מתמקדות בתהליכי השתנות קוסמיים ופסיכולוגיים, ובפרט - המעבר "מהרחם אל הקבר, ומעבר לצעיף המוות". הליריקה של פרסטמו רצופה בדימויים אלכימיים, אלמנטים של פולקלור נורדי, וטבע פראי המשמש כראי לתהליכים נפשיים פנימיים. דוגמה טוב לכך היא הרצועה "פוקסלייט" (Foxlight) באורך 13 דקות, העוסקת באורות מתעתעים המובילים את האדם דרך מבוך האשליות של תודעתו.

עטיפת האלבום משקפת את הבסיס הפילוסופי של "פרום סיילנס טו סאמוור": היא משמשת כרובד מטאפורי מבריק לפסיכולוגיה האנושית, המבוססת על זרמים פנימיים, דחפים, זיכרונות ואינסטינקטים חבויים הזורמים במעמקי התודעה, ומזינים את מה שצף בסופו של דבר אל פני השטח של הקיום המודע. הכתיבה הפואטית של פרסטמו חיונית להשלמתו של אלבום קונספט מופשט, העוסק במוטיבים של מטאמורפוזה (שינוי צורה), מחזוריות החיים והמוות, והחיפוש האנושי אחר משמעות מתוך השתיקה הקיומית.

לסיכום, אלבומה הרביעי של וובלר הוא מוצר נדיר ביותר, שמיקם את הלהקה הנורבגית בפסגת היצירה של העשור הקודם. השילוב בין סאונד אותנטי, הרמוניות עשירות, עיבודים מורכבים וכתיבה פילוסופית מוביל לאלבום משביע-רצון, שכאילו לקח טרמפ במכונת-זמן היישר מהשנים 1972-1974 אל ההווה הפרוגרסיבי. האלבום עובר בהצטיינות את מבחן ההאזנות החוזרות, תוך שהוא מוכיח כי האוזן האנושית מעריכה צלילים טבעיים, ניואנסים וסבלנות יצירתית.

הציון: 9/10