|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
והארץ היתה תוהו ובוהו, ורוח-כלום מרחפת על פני תהום. ותאמר להקת Xaal: ויהי פרוג. ויהי פרוג. הקטע הראשון באלבום הצרפתי הזה נפתח במה שנשמע כמו ראשית היקום: צליל נמוך שמזכיר הר-געש פעיל. משומקום מגיח מוטיב פשוט (שלושה תווים) שמתניע את הטייפון הראשון. המוטיב הופך להתקפה אלימה הכוללת בס עמוק, תופים מיליטנטיים, סינתיסייזרים מקפיאי-דם ועבודת גיטרות מצוינת.
"זאל" (כך, מסתבר, מבטאים את השם הזה) הוא טריו צרפתי (בצירוף נגנים חיצוניים) שהוציא רק שני אלבומים והתפרק. הראשון (En Chemin, או בעברית, "על הדרך"), מעניין לא פחות מבחינה מוסיקלית, אבל מוקלט פחות טוב.
האלבום השני (שמשמעות שמו היא "התקופה השנייה") ממוקד יותר במטרה, נשמע רענן יותר, וחזק יותר. הלחנים כתובים בקפדנות, מבוצעים בביטחון, ומותירים תמיד תחושת של מסתורין. אי אפשר לטעות: זה לא בדיוק פיוז'ן, זה גם לא ממש ג'אז, זה בוודאי לא מטאל. זה בפירוש רוק מתקדם מודרני, פסימי, שמכוון ישר בין העיניים.
בס הפרטלס (Fretless) נשמע נפלא, ונע בין נאקות גבוהות ונהמות נמוכות; הגיטריסט יודע לבטא את עצמו בצורה מושלמת, בלי לחטוא בסולואים מפותלים מדי; המתופף מפגין מנעד דינמי נרחב: מלטף, בועט, יורה ומחבק. ההקלטה נשמעת חיה לחלוטין, בלי ליטושים מיותרים או ניסיונות להשמע מושלמים-מדי (זו תכונה שיותר מדי הרכבי רוק ומטאל נוטים לסבול ממנה: הפקה מושלמת, שנשמעת בלתי-אנושית). זה אלבום שצריך לשמוע בווליום גבוה כדי ליהנות ממנו. הוא פשוט דורש את זה.
ניסיתי למצוא להקות שמזכירות את Xaal בכיוון המוסיקלי ובהשפעות. חשבתי קצת על להקת מאגמה הצרפתית, קצת קינג קרימזון, אולי יוניברס זירו. אבל לשלישייה הזאת יש קול משלה. האלבום אינסטרומנטלי לחלוטין. רמת התחכום של העיבודים והמעברים איננה גבוהה במיוחד, והעיבודים אינם מהפכניים. המוסיקה נשענת על אילתורים, ובעיקר על הגיטרה. זו אכן הנקודה החזקה של ההרכב, למרות שהלחנים עצמם אפקטיביים.
סולו סקסופון ספוג השפעות מזרחיות, אלמנט נפוץ במוסיקה צרפתית, הוא מוקד הקטע השלישי, שמסתיים בנהמה מפתיעה, כאילו טורנדו פתאומי סחף את המוסיקאים הרחק אל אובדנם. הקטע הרביעי (Piege) הוא ככל הנראה המוצלח והמעניין מבין כל החמישה: מוטיבים מעניינים, צרור שיאים קטנים ומעברים טובים ממצב-רוח אחד למשנהו; את המלודיות מובילה הגיטרה (בגיבוי סינתסייזר-גיטרה), ויחידת הקצב (בס-תופים) נאבקת בה בכוח. הקטע המסיים (Force) הוא סוג של הוריקן שאיננו מתעייף, ומעניק למתופף הזדמנות להוכיח את כשרונו על המערכת.
בסופו של דבר, זה אלבום מוצלח בעיקר בגלל שהוא מציב לעצמו מטרות אמנותיות ריאליות שאיתן הוא מתמודד כהלכה. הוא לא מתיימר להקיף את כל סיפורה של האנושות מיומה הראשון ועד היום, אלא לתת חמישה שרטוטים של סערות מוסיקליות מטרידות, מאת שלושה מוסיקאים אנרגטיים ורגישים, בהקלטה מצוינת וחיה שתופסת אותם בכושר מיטבי. הציון: 8.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("וואו, אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("וואו, אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("וואו, הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("וואו, כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")