זה האלבום שהפך את להקת יס לשם מפורסם ברחבי העולם. הוא הוקלט במהלך ספטמבר 1971 אך
יצא בתחילת 1972, ולמעשה קבע סטנדרטים חדשים בתחומו. האלבום שיכלל את הנוסחה
הפרוגרסיבית החלוצית שפיתחה קינג קרימזון בשנת 1969, ועזר להפיץ את בשורת הרוק
המתקדם ברחבי מערב אירופה עד ארה"ב. הגישה המגובשת שהציג שיכנעה את חברות התקליטים שאפשר למכור
מוסיקה אמנותית מורכבת לקהל הרחב, בלי לחשוש.
למרות שמדובר במאמץ קבוצתי ודמוקרטי,
רוב הקרדיט הולך לשני אנשים: ג'ון אנדרסון ואדי
אופורד. מנהיג הלהקה הכריזמטי והטכנאי החרוץ הם הגיבורים האמיתיים מאחורי "פרג'ייל",
מכיוון שרק שילוב של חזון מגובש וידע טכנולוגי יכולים להפוך יצירה מוסיקלית לאבן-דרך
תרבותית. אנדרסון וסקווייר, מקימי הלהקה, פיטרו את הקלידן טוני קיי וגייסו את הכוכב העולה
ריק ווייקמן, כדי להתמודד עם השינויים הטכנולוגיים שהביאו איתם הסינתיסייזרים החדשים,
כמו גם ה
מלוטרון המלכותי.
צליל תו-פסנתר, שהושמע מן הסוף להתחלה, פותח את האלבום. הוא הולך ומתגבר עד שהוא
נשבר על ידי גיטרה קלאסית מרגיעה. הפתיחה מגדירה את
תמצית הדינמיקה של 'יס': חדות מול
טשטוש, אלימות מול רכות, עצבנות מול רוגע, אקוסטי מול חשמלי. המעבר המוקפד מקיצונות
אחת לשנייה מעצים את החוויה המוסיקלית והופך אותה לאירוע דרמטי, כמעט קולנועי. זה לא
פופ שאפשר לדעת איך הוא נפתח ואיך הוא מסתיים, אלא מסע אל הלא-נודע.
יס החדשה
עם ריק ווייקמן
1971
5 מתוך 9 הרצועות של פרג'ייל הם
מפגני-סולו עצמאיים. הקטע הקצר של ריק ווייקמן, שחקן
הרכש החדש והצעיר של הלהקה, לא ממצה את יכולתו כקלידן וכמעבד, בעיקר בגלל מגבלות של
זמן ואילוצי חברות תקליטים; הוא גויס ללהקה באמצע העבודה על האלבום, ולכן לא היה יכול להשקיע מספיק בהקלטה הזו.
הפנטזיה המוסיקלית הקצרה של אנדרסון ('ווי הב הבן' - We have heaven) מוכיחה שוב שהסולן יודע להשתמש באולפן ככלי-נגינה משוכלל וגם לייצר הרמוניות קוליות מורכבות. הוא יוכיח זאת שוב באלבום הסולו הראשון שלו,
אוליאס אוף סאנהילו (Olias of Sunhillow), ארבע שנים מאוחר יותר.
הקטעון הזעיר של ברופורד מראה בבירור שהבחור היה עדיין צעיר ופזיז מדי בשביל לכתוב ולהלחין. יצירת הבס של סקווייר ('דה פיש') מדגימה את כשרונות העיבוד והנגינה שלו, למרות שהבסיסט מעולם לא היה יוצר פורה. יצירת הגיטרה הבארוקית-ספרדית של האו ('מוד פור א דיי') תפסה
אותו בתקופה מצוינת עם הגיטרה הקלאסית שלו, למרות ששיאו היה עדיין לפניו.
קל ונוח לבחון את חברי הלהקה בעבודות מבודדות, אבל
היצירות הקבוצתיות הן היהלום שבכתר
האלבום. הקטע הראשון, ראונדאבאוט (Roundabout), הוא אחד הדברים המוצלחים ביותר ש'יס' הוציאה
אי-פעם: הרמוניות קוליות משולשות, צליל באס שלא נשמע קודם לכן בהיסטוריה של המוסיקה,
תיפוף שנון, גיטרה שהיא תזמורת, אורגן האמונד שיודע לדמות נחל מפכפך אך גם מפל גועש,
וסולן עם קול גבוה שאפשר לאהוב או לשנוא.
העיבוד ה'יסי' מעולם לא נשמע כל כך הדוק ויציב, בין השאר בזכות תרומתו המלומדת של ריק ווייקמן, שלמד מוסיקה בצורה מסודרת ב'רויאל קולג' אוף מיוזיק (ה-
RCM) בלונדון. ב-1971 ווייקמן עוד לא פרץ קדימה כאמן סולו, ולכן עדיין עבד יפה עם השאר כשחקן צוות חרוץ וממושמע, ולא כ'פרימדונה' שכובשת את העולם, מתעשרת ומשתכרת.
הקטע 'סאות' סייד אוף דה סקיי' (South side of the Sky)
מקדים את פינק פלויד בגלל השימוש החכם באפקטים קולנועיים,
הלחן המבריק והביצוע האנרגטי. התוספות החשמליות של סטיב האו מוסיפות מאצ'ואיזם שסוחף אחריו את שאר חברי הלהקה.
'לונג דיסטנס ראנאראונד' (Long Distance Runaround) הוא עדות לרוח הפרוגרסיבית הקלאסית, שבה שימוש במשקלים אסימטריים וקונטרה-פונקט לא מנטרל את האלמנט הרוקנרולי הבסיסי של היצירה. יס הוכיחה כאן שהיא מסוגלת ליצור קטע קצר, דחוס ומשכנע - בניגוד לאורך המוגזם באלבום '
טופוגרפיק אושנז' שבא בהמשך.
הקטע הסוגר, ללא ספק אחת היצירות החשובות והאהובות של 'יס' מאז ועד היום, '
הארט אוף דה סאנרייז' (Heart of the Sunrise), הוא דוגמה ומופת לרוק הסימפוני כולו. משתלבים כאן יחדיו העיבוד המוקפד, הטיפול השכלתני במוטיבים מוסיקליים מנוגדים, דינמיקה רחבה וטקסט מעולה; ווייקמן הצעיר והזריז סייע רבות למר אנדרסון באירגון העיבוד, חיבור תתי-הפרקים ובניית תפקידי קלידים מדויקים. אפילו הסולו האינטליגנטי של ברופורד השפיע על מתופפים רבים שניסו לחקותו.
במבט כללי,
האלבום מגוון מאוד, ומאפשר לכל אדם למצוא בו את הפינה שלו. אך למרות הגיוון,
ההפקה המוסיקלית שומרת על עקביות בעולם-הצלילים שיצרה. יתרון נוסף: אין יותר מדי שירה
(בניגוד לאלבומים אחרים של 'יס', בהם עומס המילים המופשטות פגע בהבנת היצירה), ומתוך
המעט הקיים, הטקסטים של אנדרסון סבירים; זאת כיוון שהסולן טרם שקע במצולות
הפילוסופיה של המזרח הרחוק, ולכן אפשר כמעט להבין על מה הוא מדבר; זה בולט במיוחד
בקטע האחרון, העוסק בלבטיו הקיומיים של האדם המודרני, שמוצא את עצמו במצוקה בעיר
הגדולה והרועשת, אך חושש ממרחבי הטבע האינסופיים.
ציור: רוג'ר דין
לראשונה שיתפה הלהקה פעולה עם
גרפיקאי בריטי ושמו רוג'ר דין. הוא העניק להם את הדימוי החזותי המושלם למוסיקה שלהם כשיצר גלובוס חדש, שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים. אולי
בהשראת הנחיתה על הירח, שהעניקה לאנושות מבט חיצוני ראשון על כדור הארץ, הוא שירטט
ספינה מעופפת מעל כוכב בלתי-מיושב; הציור האחורי הציג את הספינה מתרחקת במהירות מן
הכוכב המתפוצץ, תמונה מדאיגה שקשה לשכוח; שמו של האלבום ניתן לו בהשראת הציור הזה.
שיתוף הפעולה האמנותי עם רוג'ר דין התפתח בהמשך לסיפור-הצלחה סימביוטי, שהפך את כל המעורבים לאנשים מוערכים
ועשירים (מכירות הפוסטרים והחולצות הזרימו הון לכיסי הלהקה ודין עצמו). דין המשיך לעבוד
עם הרכבים נוספים, כמו גרינסלייד, יוריה היפ, אסיה, פאלאס ועוד. היצירות של דין הפכו כה מפורסמות, עד שזכו לחיקוי בסרט 'אוואטאר' (2009) שגרף הכנסות אדירות ופרסים רבים.
מבקרי המוסיקה הכתירו את "פרג'ייל" כקלאסיקה במהירות, בעיקר בגלל המכירות המוצלחות
שלו בארה"ב; גירסה מקוצרת של 'ראונדאבאוט' נשלחה לרדיו וזכתה להשמעות רבות, במיוחד
בערים כמו פילדלפיה, ניו-יורק, סן-דייגו וסן-פרנסיסקו. לא פלא, לכן, שחברת אטלנטיק השקיעה
ב
מספר מהדורות שונות לגירסה הדיגיטלית.
הגירסה הדיגיטלית הראשונה שהודפסה בתחילת שנות ה-90 היא סבירה, אך כל הגירסאות שבאו אחריה הציעו צליל משופר, שעולה בהרבה על המקור (ויניל). הגירסה של אלקטרה/ריינו משנת 2003 מציגה רימסטר דיגיטלי מצויין, בוקלט מורחב עם תמונות ומאמר, וגם שני קטעי בונוס: עיבוד מעניין ל-'אמריקה' של פול סיימון (שיצא במקור באמצע 1972) וגירסה ראשונית של 'ראונדאבאוט' שאפשר לוותר עליה.
לסיכום, האלבום פרג'ייל ניצב בפסגת יצירתה של להקת יס בתקופתה הפוריה ביותר, בהרכב הקלאסי עם ריק ווייקמן. ביחד עם יצירת המופת קלוס טו דה אדג' והאלבום המפתיע 'רילייר' היא מרכיבה סדרת אלבומים קריטית, שכל חובב רוק מתקדם חייב להאזין לה שוב ושוב כדי להבין, להאמין ולהתפעל.
הציון: 10/10