די מפתיע לגלות, שאפילו אחד הכשלונות המהדהדים של להקת 'יס'
עדיין שווה האזנה זהירה. זהו אלבום
בעייתי מכל הבחינות, בלתי-מתקדם ובלתי-נחוץ, אבל בגלל רמת ההלחנה הגבוהה של כל חברי
הלהקה, הוא איננו בלתי-נסבל בעליל.
כואב, כמעט כל פעם מחדש, לגלות כיצד הסתבכה הלהקה במערבולת של אינטרסים מתנגשים.
חברת התקליטים 'אריסטה' כפתה עליהם
איחוד מתוקשר ממניעים מסחריים. זאת לאחר שורה
של סכסוכים בין חברי ההרכב בשנות השמונים, והבלבול שאחז בהם עקב השינויים הסוחפים באופנות המוסיקליות המהירות.
למעשה פעלו שני 'יסים' במקביל: אחד באירופה (
ABWH) על שם אנדרסון, ברופורד, ווייקמן והאו, ואחד בארה"ב שבו עבדו כל השאר - רייבין, סקווייר, קיי, ווייט. עורכי הדין של 'אריסטה' פעלו כדי ליצור הסכם שלום בין הצדדים הניצים. היה זה הסכם שביתת-נשק, לכל היותר. ברשימת הקרדיטים המפלצתית של הפרויקט המאוחד ניתן למצוא בין השאר גם את הבסיסט
טוני לוין (קינג קרימזון וכו'),
בילי שרווד (שכיר-חרב מזדמן של יס בשנות ה-90 והאלפיים),
אדי אופורד (המפיק האגדי שסייע בשני קטעים) ואפילו דבורה אנדרסון, בתו של ג'ון הסולן.
חברי להקת יס בתקופת יוניון
מימין לשמאל: האו, ברופורד, אנדרסון, סקווייר, ווייט, ווייקמן, רייבין, קיי
הכישלון מתבטא קודם כל בהפקה המוסיקלית. באלבום 90125 משנת 1983, בו הופיע הלהיט
המסחרי 'אונר אוף איי לונלי הארט' (Owner of A Lonely Heart), הסתמן הגיון פנימי בצליל החדש והפופי של ההרכב. אך
כאן אפשר לשים לב לטירוף מערכות כולל בכל מה שנוגע לכיוון האמנותי הדומיננטי. המוסיקאים
לא נשמעים כאילו יש להם שליטה כלשהי על הסאונד המפוצץ, העיבודים הדיגיטליים או על עריכת החומרים. יותר מדי ידיים התערבו
בבישולים האולפניים, ולכן התוצאה נשמעת חצי-אנושית במקרה הטוב, ומושחתת במקרה הרע.
נדמה שלא יהיה זה חטא לאמת לקבוע, שחברת התקליטים רצתה
לשחזר את ההצלחה המסחרית
הפנומנלית של האלבום 90125. את האלבום ההוא הפיק טרוור הורן, אחד המפיקים המוסיקליים
המוכשרים ביותר באנגליה (וגם סולן הלהקה בתקופת האלבום 'דרמה'). אך כאן הורן נשאר בחוץ, ואת 'יוניון' הפיק ג'ונתן
אליאס; חברי הלהקה, בפורמט של צבא מפיקי-משנה, סירבו לציית לפקודותיו. קשה להאמין,
אבל שבעה מפיקים שונים חתומים על Union, וזה הרבה יותר מדי, אפילו בשביל גוף מסובך כמו 'יס'.
דבר אחד קשה לקחת מכנופיית ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד, סטיב האו, טוני קיי, טרוור רייבין, כריס
סקווייר, ריק ווייקמן ואלן ווייט:
כשרון הלחנה. למרות ההפקה הבומבסטית והמצועצעת, עדיין
הלחנים שלהם פורצים מדי פעם מבעד לעטיפת הצלופן, אל המאזין. מי שאוהב את 'יס' מהתקופה
הקלאסית שלהם (1970-1974) יחוש רתיעה ראשונית למשמע הסאונד המתועש, אבל אחרי כמה
האזנות ניתן לחדור מבעד לברק המסואב, אל כמה קטעים מהנים בבסיסם: למשל, הקטע הפותח (איי ווד הב ווייטד פוראבר), השני (שוק טו דה סיסטם), התשיעי (דה מור ווי ליב) והאחרון (גיב אנד טייק), שהופיע כבונוס.
מתוך 15 קטעים סבירים (חלק מהמהדורות של 'יוניון' כוללות רק 14 קטעים), אפשר לומר ש
יש כאן 6-7 רצועות סבירות,
לא מעט רגעים מזעזעים (למשל 'סייבינג מי הארט' הסכריני; 'הנגינג און' המרגיז), והשאר מיותר או זניח.
חברת התקליטים 'אריסטה' רצתה מוצר שיהיה 'להיט', ולכן לא הסכימה לכלול באלבום
שום יצירה ארוכה שיהיה אפשר לכנות אותה 'שאפתנית' או 'יומרנית'. אין להתפלא יותר מדי
מדוע נשמע מארג השירים כמו
אוסף טלאים מגובבים של פופ סכיזופרני משנות ה-80 המאוחרות.
אפילו
הטקסטים נשמעים מופרכים מאי-פעם: רומנטיקה משתפכת, דמגוגיה פוליטית חסרת-הגיון, נאומים מליציים וקלישאות נבובות. מעריצי יס הוותיקים מתחילת שנות ה-70 הודיעו שהם מתגעגעים לטקסטים ה'ישנים' של אנדרסון, בהם אי אפשר היה להבין על מה הוא מדבר. לפעמים פשוט עדיף להישאר חידתי, רב-משמעי או בלתי-נגיש להמונים.
מנהלי 'אריסטה' התייחסו ללהקה כאל תרנגולת המטילה ביצי זהב. זה לגיטימי בעולם העסקים,
אבל
ההיסטוריה של 'יס' מוכיחה שדווקא אי-התערבות מלמעלה הביאה להצלחה
אמנותית, שבהמשך תירגמה את עצמה להצלחה מסחרית. במקרה הזה, הופץ האלבום ברעש גדול, אך
המעריצים סירבו לבלוע את התבשיל המוזר, ותחנות הרדיו לא מצאו בו אף סינגל ראוי. גם ציור העטיפה היפה של רוג'ר דין לא עזר.
לסיכום - אסור, פשוט אסור לפתוח את ההיכרות עם הלהקה המרתקת באמצעות אלבום זה. אם יכלו, היו
חברי הלהקה אוספים את כל העותקים מן החנויות ברחבי העולם ושורפים אותם בכיכר לסטר
בלונדון. אם יכלו, היו מבינים שהמאזינים שמכירים אותם מימיהם הגדולים טרם מתו בשיבה
טובה. אם יכלו, היו פורשים לגימלאות עוד קודם ונכנסים לעסקי הביטוח או הנדל"ן. אבל החוזה
עם 'אריסטה' כבל אותם אל המוצר העצוב הזה.
למרבה הצער, הציון: 6/10