|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
אי אפשר לרקוד את זהמדוע קשה מאוד לפזז לצלילי רוק מתקדם"כל הקטעים האלה בשבע שמיניות - אתם יכולים לרקוד לזה?" שאל הגיטריסט-לשעבר של להקת ג'נסיס, סטיב האקט, את הקהל בהופעה בארה''ב ב-2014, אחרי שהלהקה שלו סיימה לבצע את היצירה 'דאנס און א וולקנו' של ג'נסיס - שאלה רטורית, כמובן. אחד ההבדלים הבולטים בין הרוק המתקדם ובין הרוק המסורתי, הפופ, הדיסקו, הבלוז ואפילו מוסיקת הטראנס הוא המיקצב. הרוק המסורתי צמח מתוך רחבת הריקודים של אמריקה. הוא היה הסגנון המועדף בשנות החמישים והשישים, בכל המסיבות והאירועים הסלוניים של הדור הצעיר. לצידו של הסווינג, ה'בוגי-ווגי', הוואלס והטנגו, הפך הרוקנרול למרקיד אפקטיבי במיוחד. הרוק המתקדם, עם זאת, היה ונשאר שונה. "אי אפשר לרקוד את זה", יאמר בצדק כל מי שיאזין לו בפעם הראשונה. לפעמים קשה אפילו לזהות את הקצב ולהניע את הרגל בהתאם. משהו לא נשמע "נכון" לאוזניים המורגלות ברוקנרול שגרתי. המוסיקה האירופאית בין השנים 1600-1900 התבססה על משקלים זוגיים, דהיינו על חצאים ורבעים. הוואלס הוינאי המפורסם הוא שלושה-רבעים קלאסי (3/4 או בעברית פשוטה אום-צה-צה, אום-צה-צה). המארש הוא למעשה שני חצאים (אום-צה, אום-צה, אום-צה). אז גם התפתח מקצב ארבעת הרבעים (4/4) הפופולרי, שאותו אפשר לספור בקלות (אחת-שתיים-שלוש-ארבע, אחת-שתיים-שלוש-ארבע). רק בסוף המאה ה-19, דרך הזרם הרומנטי במוסיקה, חדרו לאולם הקונצרטים המערבי משקלים אסימטריים, המתבססים על מספרים כמו חמישיות, שביעיות, אחת-עשריות, שלוש-עשריות ומספרים ראשוניים נוספים. כחלק מתנועת הלאומיות הגוברת, הגיעו המשקלים הללו ממוסיקת העם האירופאית ('פולק')(Folk Music), שהועברה מדור לדור בעל-פה. באותה תקופה החלו מלחינים מקצועיים להשתכלל, ושילבו ביצירותיהם האמנותיות משקלים אסימטריים ומשתנים, דהיינו כמה סוגי משקלים שונים באותה יצירה. כך, אם חשבת שמה שאתה שומע הוא וואלס "נצחי", הרי שמצב-הרוח הריתמי השתנה לפתע והפך למשהו שונה לגמרי, שחורג מן ה-4/4 שהורגלת לשמוע קודם. במקביל, העבדים האפריקאים שהגיעו אל 'העולם החדש' (אמריקה) הביאו איתם מוסיקה ייחודית ומקורית, עשירה במשקלים אסימטריים מתוחכמים ביותר. ההשפעות האפרו-אמריקניות המגוונות יצרו בהדרגה, ובמשך עשרות שנים, את מה שאנחנו כיום מכנים בלוז, רוק וג'אז. מבין השלושה הללו, היה זה דווקא ההג'אז האמריקני השחור והלבן של שנות ה-50 וה-60 שהחל לאמץ בהתלהבות את החידושים והשיכלולים המקצביים הללו. מוסיקאים כמו דייב ברובק הציגו גירסאות נוחות-לעיכול של משקלים אסימטריים, תוך שימוש בהומור ובמלודיות פשוטות-יחסית. כך, בסופו של דבר, החלו אפילו הביטלס, לכאורה ענקי הרוק המסורתי, להשתמש במשקלים משתנים באלבומיהם מהמחצית השנייה של שנות השישים.
מכאן כבר היתה הדרך קצרה אל הרוק המתקדם, שהתבסס על המורשת הקלאסית החדשה ועל החידושים של עולם הג'אז המודרני. באלבומם הראשון של להקת הרוק המתקדם הבריטית Egg משנת 1970 הופיע הכיתוב הבא: "המוסיקה בתקליט זה איננה מוסיקת ריקודים, אלא מוסיקה שבאופן בסיסי מיועדת להאזנה. היא מורכבת מבחינה הרמונית וקיצבית, מעוצבת בצורה מקורית ככל האפשר במסגרת ההרכב האינסטרומנטלי; לכן היא תובעת תשומת לב רבה מצידו של המאזין". הקלידן הוירטואוזי קית' אמרסון, שהיה מושפע מאוד מדייב ברובק, הלחין את יצירתו הראשונה (עזראל, מלאך המוות) במשקל חמישה-רבעים (5/4) בשנת 1968. גם ג'טרו טאל, עוד בשנת 1969 בלהיט "Living in the Past" השתמשו ב'חמישיות'. היצירה "טארקוס" (Tarkus) של אמרסון לייק ופאלמר משנת 1970 היתה, למעשה, תרגיל מודע ומתוכנן-מראש בשימוש במשקל 5/4 האהוב גם על המתופף קארל פאלמר, תוך שינוי תדיר של המשקלים והיעזרות במיומנות נגינה גבוהה. להקת קראוון, אחד ההרכבים החשובים ביותר בזרם ה'קנטרברי' הבריטי, השתמשה במשקל המתוסבך אחת-עשרה-שמיניות (11/8) בשנת 1969 ביצירה "Where But for Caravan Would I be". משקל זה מופיע גם בחלקים מתוך Man-Erg של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור משנת 1971, וגם ביצירה של ג'נטל ג'ייאנט Pantagruel's Nativity מאותה שנה. חלקים מתוך הקטע I will be absorbed של להקת Egg משנת 1970 נוגנו במשקל 13/8 (שלוש-עשרה שמיניות). כנ"ל גם בחלק הסוגר את Thick as a Brick של ג'טרו טאל משנת 1972, וזהו גם המשקל של החלק האמצעי ביצירה Starless מאת קינג קרימזון באלבום Red. לא מאמינים? תספרו בעצמכם. שלישיית אמרסון לייק ופאלמר השתמשה במשקל 15/8 (חמש-עשרה שמיניות) בחלק הראשון של יצירת-הקונספט המפורסמת Karn Evil 9 מתוך האלבום Brain Salad Surgery משנת 1973. אך להקת קראוון השתמשה במשקל זה עוד בשנת 1970 בקטע Warlock מתוך הסוויטה הארוכה Can't be long now. להקת Rush, למשל, היתה רגילה לנגן במשקל של 7/4 בתקופה הפרוגרסיבית שלה, ממש כמו שביל ברופורד היה רגיל לתופף במשקל של 5/4 להנאתו.
להקת ג'נסיס לא הסתירה ממאזיניה את השימוש במשקלים אסימטריים: באלבומה הקלאסי Foxtrot משנת 1972 בחרה לכנות את אחד הקטעים בשם Apocalypse in 9/8, או בעברית פשוטה "אפוקליפסה [חזון אחרית הימים בנצרות] בתשע שמיניות". להקת ששת הישראלית, שהוציאה אלבום אחד בשנת 1977, בחרה לכנות את הקטע הרביעי בשם הקצר "7/8", על שם המשקל האסימטרי שבע שמיניות, שכיכב ביצירה. תמיד אפשר להסתבך: להקת U.K. הפליאה את מאזיניה כאשר השתמשה במשקל 21/16 (כן, כן, עשרים-ואחת שש-עשריות) בחלק מורכב-במיוחד מתוך היצירה 'אין דה דד אוף נייט' (In the dead of night) של אלבומה הראשון, שהיה גדוש בהשפעות ג'אז-פיוז'ן. גם להקת נשיונל הלת' (National Health) הבריטית, אחד ההרכבים המתוחכמים ביותר בעולם הרוק המתקדם, עשתה שימוש נדיר-יחסית במשקל 25/16 (עשרים וחמש שש-עשריות) ביצירה 'טנמוס רואדז' (Tenemos Roads) הפותחת את אלבומה הראשון. תיחכום-יתר מכוון היה סימן-היכר נפוץ של להקות פרוג-פיוז'ן כמו נשיונל הלת' ודומותיה מאותה תקופה. זיהוי משקלים אסימטריים הוא לפעמים עניין אישי: הקלידן של להקת "הפי דה מאן", דיויד רוזנטל, סיפר בראיון למגזין Keyboard: "חברי הלהקה מרגישים את המשקלים הבלתי-זוגיים באופן טבעי, כמו שרוב האנשים מרגישים 4/4. רוב הזמן הם בכלל לא יודעים באיזה משקל מדובר, אבל הם ינגנו את זה באופן מושלם. הם עובדים לפי האוזן, אבל אני כותב את התווים. אחת המנגינות שלהם היא במשקל של 15/8 (חמש-עשרה שמיניות), אבל היא זורמת יפה. מסתבר שאחד מחברי הלהקה ספר את זה כחמישה רבעים, אחר בשלושה רבעים, ואני מרגיש שזה שבע שמיניות. למדנו שההבדל בין התפיסות השונות של הקצב הוא מה שנותן לקטע את האופי המיוחד שלו". איך מזהים את המשקל? עצה פשוטה למאזין הפרוגרסיבי: לספור כמו בכיתה א'. לקחת את כף היד, לסגור אותה ואז להרים כל אצבע ולספור עד שאתם 'מרגישים' שהתיבה נסגרה ואפשר להתחיל לספור שוב. אל תתפלאו אם לפתע ישתנה שוב המקצב, ואז תיאלצו לנתח את המשקל החדש מההתחלה. אתם לא היחידים שעושים את זה: אפילו אדריאן בלו, שהצטרף לקינג קרימזון החדשה בשנת 1980, נאלץ לספור כמו ילד כדי לקלוט את המשקלים האסימטריים החדשים שלימדו אותו פריפ, ברופורד ולוין. מי שבא מעולם הג'אז ירגיש בבית. מי שבא מתחום הפופ, יאלץ לשבור קצת את הראש. למרות זאת, הנאה מובטחת בסוף הדרך. אבל לא רק משקלים אסימטריים מאפיניים את הרוק המתקדם. השימוש בסינקופות [סינקופה = כאשר התווים לא נופלים על הפעימה הצפויה (ה"בום של התוף"), אלא 'אופ-ביט'; נפוץ בעולם הג'אז] גם הוא מהווה חלק משמעותי מתוך הייחוד של הז'אנר. כאשר מעברים בין אקורדים או קווים מלודיים "מסרבים להיכנע" למכת התוף המסמנת את הקצב, יוצר הדבר מתח מעניין שמאתגר גם את המאזין וגם את המוסיקאי עצמו. השימוש בסינקופות מאפשר למוסיקאים לאלתר בחופשיות יתרה, לפתוח את הדיאלוג בין הכלים ולחרוג מן הצפוי והמוכר. פוליריתמיקה, שמשמעותה שימוש ביותר ממשקל אחד בו-זמנית ביצירה מוסיקלית נתונה (פולי = הרבה, ריתמיקה = מקצב), גם היא נפוצה יחסית ברוק מתקדם. למשל, כאשר הגיטרה מנגנת במשקל 4/4 'נורמלי' בעוד התופים מכים במשקל 5/4 ערמומי, נוצר אפקט מיוחד, שמבחינה מתמטית גורם לשינוי בלתי-פוסק בדו-השיח בין הכלים. כעבור כמה תיבות (באופן טבעי, אם תעשו את החשבון על הנייר) הכלים "נפגשים" לזמן קצר מאוד, כאילו הם מנגנים באותו קצב, ואז שוב הם נפרדים. להקת ג'נטל ג'ייאנט התמחתה בשימוש בפוליריתמיקה, אך היא לא היתה היחידה בשטח הזה. גם קינג קרימזון נעזרה בו בשנות ה-80, כמו הרכבים רבים אחרים. הטריק המוסיקלי המחוכם הזה איננו נפוץ במוסיקה שמנסה להיות מסחרית ונעימה: המאזין הממוצע יחוש אי-נוחות או אפילו חרדה, כאילו משכו את השטיח מתחת לרגליו. הוא לא יוכל להחליט "אחרי איזה כלי ללכת", ולא יבין שאין שום טעם בהתמקדות בכלי אחד, אלא בהסתכלות רחבה על הקונטרסט, או המתח המצטבר, בין כולם. ולכן אי אפשר לרקוד רוק מתקדם, כעיקרון. המוסיקה לא נועדה לזה, היא בלתי-רקידה, או 'רקידה בקושי'. אמנם אתם מוזמנים לנסות לרקוד אותה, ואף יכול להיות שתצליחו פה ושם - אבל לא זו מטרת הז'אנר.
|
קובץ קולי להורדה - משקלים אסימטריים ברוק המתקדם
משקלים מוזיקליים - אנצי' ויקיפדיה (באנגלית)
מאחורי הקלעים - ציטוטים נבחרים
אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים
Email: uribreitman@gmail.com