אחרי שנתיים של עבודה, השלימו עומר אפרת ושותפיו את הפרויקט הבינלאומי שלהם: אלבום הבכורה המכונה בהצטנעות No One's Words (מילותיו של אף אחד). האלבום, באורך כולל של 59:41 דקות, יצא לאור ברחבי העולם בסוף אוגוסט 2008, ובהוצאת חברת 'אינסייד אאוט' InsideOut הגרמנית. גולת הכותרת של האלבום היא השתתפותו של מנהיג להקת פורקיופיין טרי, סטיבן וילסון, בשלב המיקס והמסטרינג של האלבום. וילסון, שחי על הקו ת"א-לונדון, התנדב להפקה המוסיקלית של האלבום ותרם רבות לתוצר הסופי.
מבין האמנים המשתתפים בפרויקט הבינלאומי, יש לציין במיוחד את מנהיג להקת פיין אוף סלביישן, דניאל גילדנלואו, המשתתף באלבום. כמו כן יש לציין את הזמרת פטרונלה נטרמלם (Petronella Nettermalm), מלהקת פאטוס (Paatos). בשיתוף הזמר של להקת אגרול, ליאור סקר, ויחידת קצב מעולה (גילי רוזנברג על הבס, ותומר צדקיהו על התופים) יש ללהקת Ephrat הרבה פוטנציאל.
עומר אפרת מגדיר את הפרויקט בתור מוסיקת רוק מתקדם עם תחושה של רוק אנד רול. הוא מושפע מלהקות רוק מתקדם של שנות השבעים, לצד מפלצות מטאל ופרוג-מטאל מודרניות כגון מטאליקה, מגהדת', פורקיופיין טרי ודרים ת'יאטר. באלבום גם השפעות מזרח-תיכוניות, שמעניקות לכל הפרויקט את הייחוד האתני (והישראלי, למרות השפה האנגלית) שלו.
בניגוד לאלבומי רוק מתקדם רבים שהופקו בישראל, הפרויקט של Ephrat מאופיין ברמת הפקה גבוהה ביותר. מעבר ללחנים, העיבודים והביצועים, האלבום נהנה מן הנסיון והמקצועיות של סטיבן וילסון, ומצביע על חשיבות שיתוף הפעולה המקצועי בין אמנים ישראלים ובינלאומים, כדי לפרוץ לשוק העולמי.
טל עופר סיכם את הביקורת שלו על האלבום של אפרת כך: "היו לי ציפיות גדולות מאד מהאלבום, בגלל הכישרון של אפרת, ובגלל המעורבות של ווילסון וגילדנלאו, אך האלבום לא מאוזן מספיק – לצד קטעים חזקים ברמה גבוהה, יש גם קטעים חלשים. כמו כן גם סדר השירים לטעמי לא אופטימלי. עבודת המיקס של ווילסון מקצועית כמובן...יש פה פוטנציאל מוסיקלי ענק שלא ממומש במלואו ודי חבל, אך זהו אלבום בכורה סביר בהחלט". הביקורת המלאה מופיעה בהמשך דף זה.
השאלה היחידה שנותרה פתוחה לאחר הוצאת האלבום של Ephrat היא נושא ההופעות. לא ברור מתי ואיפה יעלה ההרכב על במה אחת, ואם התגובות לאלבום יצדיקו סיבוב הופעות באירופה או בארצות הברית.
את עומר אפרת אני מכיר כבר לא מעט שנים, עוד מאז כאשר שהיה החלילן של להקת 'אגרול'. מאז הוא התחיל לכתוב בשביל הכיף חומר באופן עצמאי בהשפעת אומנים פרוגרסיביים אהובים עליו, בין היתר:
דרים ת'יאטר, פורקיופיין טרי, יס, ראש. לפני כשנתיים הוא יצר קשר עם סטיבן ווילסון, אשר התלהב מהחומר המוסיקלי שלו והציע להפיק ולמקסס את האלבום – וכמובן שעומר לא יכול היה לסרב למוסיקאי בכיר כמו ווילסון. שאר החברים בהרכב הם הבסיסט גילי רוזנברג, הזמר ליאור סקר (אגרול) והמתופף תומר צדקיהו (אביב גפן, בלקפילד).
לעומר אפרת מגיעות מראש מחמאות – לא כל יום מוסיקאי ישראלי מקבל קומפלימנטים ממוסיקאים בכירים ונערצים מחו"ל ועוד זוכה לעבוד איתם באופן שוטף. תוסיפו לכך את העובדה שהוא חתם ישר ב'אינסייד אאוט' (InsideOut), הלייבל הנחשב למוביל בג'אנר הפרוגרסיב, וקיבלתם באופן תיאורטי מתכון להצלחה. נשאר לנו רק לבחון את מבחן התוצאה.
האלבום נפתח עם 'דה סנואו' (The Show), כאשר ההתחלה נשמעת כאילו נלקחה מהאלבום השני של בלקפילד. ההמשך הוא שילוב סגנוני של אופת' (Opeth) והמעורבות הווילסונית מורגשת במלוא הדרה – קטעים עם ריפיים אגרסיביים ואז טוויסט רגוע של הגיטרה – חסר היה רק שיביאו גם את מיקאל אקרפלדת' לשיר. אם כבר נגענו בשירה, אז ווילסון בחר לצערי אפקט שמתאים לו באופן אישי, אך לא מתאים לקולו של סקר. המעבר האוריינטלי יפה מבחינת המלודיה אך לא מתחבר טוב לשיר ונמרח יותר מדי. למרות זאת אהבתי את החלק האחרון של השיר עם סולו הגיטרה.
הקטע השני, 'הייז' (Haze), הוא החלש ביותר באלבום. ווילסון המליץ לאפרת לקחת את פטרונלה (מלהקת פאטוס)(Paatos) שתשיר, והתוצאה לא טובה בכלל. אפרת מספר כי את השיר כתב אחרי ששמע והתאהב בקולה של פטרונלה – כתיבת השיר ארכה רק 5 דקות לטענתו. גם אם השיר לא כתוב מספיק טוב, די וזמר אחר היה שר ומגיש את הליריקה וכבר היה שדרוג מסוים בשיר – נותר לי לשאול מדוע גילדנלאו הכריזמטי לא שר גם בשיר הזה?
הקטע השלישי הוא 'בטר ד'ן אנת'יניג' (Better Than Anything), מתחיל באופן רגוע עם החליל של אפרת עד שנכנסים הקולות של ליאור סקר והשיר מקבל טוויסט פרוגרסיבי – חבל רק שווילסון בחר שוב בחלק הזה אפקטים שממש לא מיטיבים עם השירה – מה שטוב לאלבומיו לאו דווקא טוב לאלו של אחרים. אפרת משלב יפה בשיר הזה גיטרות עם טאץ' אוריינטלי – זה כבר נהיה טרנד היום במטאל הישראלי לא? בסה"כ זהו שיר שבנוי בצורה מעניינת וטובה.
השיר 'בלוקד' (Blocked) כתוב בהשפעה כבדה מאד של להקת פורקיופיין טרי (Porcupine Tree) וזה לאו דווקא לחיוב, מאחר ווילסון עצמו נוטה לכתוב קטעים חדגוניים ורפטטיביים, וכזהו הקטע הזה שבנוי בעיקר על ריף גיטרה עם מספר וריאציות מאולצות ולא מוצלחות. מה שאני אזכור לחיוב מהקטע הזה הוא הסיום שלו עם סולואי האמונד והגיטרה.
השיר הטוב ביותר באלבום הוא 'דה סאם אוף דמג' דאן' (The Sum of Damage Done), אשר את הליריקה לו כתב גילדנלאו אשר גם מככב עם קולו הוורסטילי לאורך השיר שמשתנה ובנוי היטב בין חלקים רגועים לבין חלקים אינטנסיביים, כאשר הגיטרה וההאמונד נותנים רקע נהדר. השיר הזה נשמע כמו שיר מהתקופה הטובה של להקת פיין אוף סלביישן (Pain of Salvation), מלפני שני האלבומים האחרונים שלהם. הסולו וההרמוניות גיטרה בדקה האחרונה של השיר מלאות Feel. עומר אמר שעוד לפני שכתב את התו הראשון באלבום הוא רצה שגילדנלאו ישתתף בו – לנו זה גם מובן מדוע, כי גילדנלאו הוא אחד היוצרים והפרפורמרים המוערכים ביותר כיום בתחום.
השיר שחותם את האלבום, 'ריל' (Real), הוא גם הארוך ביותר באלבום ומונה כ-19 דקות גדושות ומעניינות עם מעברים אינסטרומנטאליים המושפעים במובהק מ-Dream Theater, אך ישנן גם השפעות בולטות של קינג קרימזון (King Crimson) עם מלוטרון שלקוח מחצרו של מלך הארגמן, ואפילו השפעות ביטלס בתחילת השיר עם סגנון פופי המלווה בפסנתר וחצוצרה, וגם השפעות אלקטרוניות. הקולות וההרמוניות הווקאליות תורמות גם כן מאוד. לסיכומו של עניין, שיר מצוין שמתפתח היטב.
לסיכום, היו לי ציפיות גדולות מאד מהאלבום, בגלל הכישרון של אפרת, ובגלל המעורבות של ווילסון וגילדנלאו, אך האלבום לא מאוזן מספיק – לצד קטעים חזקים ברמה גבוהה, יש גם קטעים חלשים. כמו כן גם סדר השירים לטעמי לא אופטימאלי. עבודת המיקס של ווילסון מקצועית כמובן, סאונד מדהים פרט למקומות שציינתי קודם לכן – באופן כללי הסאונד נשמע מאד Porcupine Tree. יש פה פוטנציאל מוסיקלי ענק שלא ממומש במלואו ודי חבל, אך זהו אלבום בכורה סביר בהחלט.
הציון: 7.5/10
