רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם > אמנים ולהקות חשובים > אמרסון לייק פאלמר

אמרסון לייק ופאלמר - ביוגרפיה

עמוד 1 מתוך 4

אמרסון לייק פאלמר, או בקיצור נמרץ .E.L.P היא הלהקה המושמצת ביותר ברוק המתקדם, בכל הזמנים. יותר מכך: היא אחת הסיבות לכך שהרוק המתקדם עצמו הוא כה מושמץ. שלושת הבריטים הצעירים קנו לעצמם אויבים לא מעטים: הם לקחו את המוסיקה הקלאסית, הג'אז, הפופ, הרוק והפולק, וערבבו אותם יחד, בלי רחמים, בלי ייסורי מצפון, ובלי צניעות. אי-אל-פי היא המייצג הבוטה ביותר של הרוק המתקדם בנוסחה הבסיסית שלו: השילוב בין מוסיקה קלאסית ורוק.

אמרסון לייק פאלמר בשנת 1973
Emerson Lake & Palmer
מימין לשמאל: המתופף קרל פאלמר; הזמר והבסיסט גרג לייק; הקלידן קית' אמרסון


ראשונים כעסו ברוני הרוק 'הטהור': מה פתאום הם לוקחים את הבלוז המרדני של הדור החדש ומזהמים אותו במוסיקה קלאסית אקדמית ורקובה? אחריהם הגיעו המלומדים של אולמות הקונצרטים המצוחצחים: מה פתאום באים שלושה ארוכי-שיער, שודדים באלימות את יצירות המופת של התרבות המערבית הרצינית, ועושים מהם צחוק לפני קהל ברברי של צעירים מסוממים? בעקבותיהם הגיעו גם אמני הג'אז שהתייחסו אליהם בביטול; העיתונאים שלא ידעו איך לאכול אותם, וקינאו בהצלחה הכלכלית שלהם; רק הקהל הצביע ברגליים לטובת השלישייה, ובהמוניו.

"החבר'ה האלה הם פשוט פושעי מלחמה", אמר עליהם מבקר המוסיקה הנרגן לסטר באנגס ז"ל. Emerson Lake Palmer - Logo
הלוגו של אי-אל-פי


והכל בגלל קית' נואל אמרסון, שנולד בצפון אנגליה ב-2 לנובמבר, 1944. קית' הצעיר גדל במשפחה מן המעמד הבינוני, בעיירה השלווה וורת'ינג (Worthing) אשר באיזור סאסקס (Sussex). שני הוריו היו מוסיקאים חובבים, וסבתו היתה מורה לפסנתר. קית' הקטן לא שכח את היום בו הגיע הפסנתר הראשון לביתו. הוא צפה באביו מנגן בו, והחל לנסות את כוחו; רגליו הקטנות לא הגיעו לדוושות הכלי; אביו התקין הגבהה מיוחדת כדי שהילד יוכל ללחוץ עליהן.


בגיל 8 החל קית' לקחת שיעורי פסנתר ממורה שמרנית בת 80; פסיכולוג בגרוש היה אולי אומר שכאן טמונה סלידתו הראשונית של אמרסון מן ה'מאובנות' של המוסיקה הקלאסית. הוא הספיק לעבור בין חמישה מורים שונים למוסיקה, ולהתרגז מן הדרישה "לנגן כמו באך", עד שהחל, בהשפעת אביו, להתעניין במוסיקה החדשה שהחלו להשמיע ברדיו. קראו לה ג'אז.


בגיל 10 החל להשתתף בתחרויות מקומיות וכשרונו החל להתגלות. מוריו המליצו להוריו לשלוח אותו לאקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון, עוד בגיל 14. אבל הנער אמרסון לא רצה להתרחק מן ההורים. הוא העדיף לנגן בשיעורי המחול של דודתו: "הייתי ביישן מאוד, התחבאתי מאחורי הפסנתר והשתגעתי מכל הרקדניות האלה". אז החל לחלום על קריירה מבטיחה בתור כוכב, שתסדר לו פגישות לוהטות עם בחורות.


כשסיים את לימודיו התיכוניים, נרשם למכללה מקומית, מעין 'אוניברסיטה פתוחה' ולא רצינית במיוחד. שם התאהב סופית בג'אז. מיד החל להופיע במועדונים קטנים ובאירועים, עם להקה מאולתרת. העבודה דרשה ממנו לגוון ולהחליף סגנונות במהירות, על פי גחמות הקהל.


הפטיפון היה בית הספר הטוב ביותר עבורו: הוא רכש תקליטי ויניל של אמני ג'אז גדולים וחרש אותם שוב ושוב, עד שקלט באוזנו הטובה את כל הלחנים. אז, לראשונה, החל לקחת מלחינים כמו צ'ייקובסקי ובאך, ולשלב אותם בעיבודים שלמד מדייב ברובק, פלויד קריימר, פטס וולר וארט טייטום. בהמשך הרחיב האוטו-דידקט הצעיר את הרפטואר האישי שלו, בזכות תקליטיהם של אנדרה פרווין, קאונט בייסי, בני גודמן, דיוק אלינגטון, אוסקר פיטרסון ומוסיקאים גדולים אחרים בעולם הג'אז.


כבר אז, עוד לפני שמלאו לו עשרים, הקים שלישיה משלו וקרא לה, עם כל הצניעות המתבקשת, "שלישיית קית' אמרסון". ההרכב הצעיר לא בחל באף במה: חתונות, מסיבות פרטיות, פאבים דלוחים ולמעשה כל מקום שבו יש פסנתר. כשהקהל דרש את להיטי הפופ המעודכנים, מיהר אמרסון ללמוד את החומר ולאלתר סביבו בהומור; כך הפנים את העובדה שמולו יושב קהל שרוצה להתבדר ולשמוח; הוא קלט שהוא לא פועל בחלל ריק.


במקביל עבד אמרסון בבנק. במשך שנתיים שילב בין המוסיקה שאהב וחיי הפקידים ששנא: כל יום סיים לעבוד בדיוק בחמש בערב והתפנה להופעות. הסידור עבד יפה עד שמנהל הבנק שם לב לעובדה שאמרסון מגיע מטושטש ועייף לעבודה, לאחר שניגן במשך כל הלילה. הוא פוטר. מנהל הבנק לא צפה לו עתיד גדול. מבחינה פיננסית, הוא צדק: אמרסון הפך כוכב, הרוויח סכומי כסף אגדיים, אך בסופו של חשבון הוא איבד את הכל.


באותה תקופה בדיוק החל אמרסון לחפש אחר אורגן טוב; רוב הפסנתרים במקומות שהופיע לא היו מן המשובחים, חלקם הרוסים לגמרי. אלו היו הימים בהם הטכנולוגיה החלה לזוז: הוא התרשם מאוד מנגינתו של ג'ימי סמית' בשיר "ווק און דה וויילד סייד" (Walk on the wild side) והצליח לרכוש אורגן האמונד דגם L100, בסיוע אביו הנדיב. לורנס האמונד המציא את אורגן ההאמונד בשנת 1933 והכלי החל להיכנס לתעשיית המוסיקה בשנות ה-50, בעיקר אל ענף הג'אז. אמרסון הפך את הכלי לחברו הטוב ביותר.

Hammond Organ
האמונד דגם L-100


אמרסון המשיך לעבור מלהקה ללהקה, והוזמן בשלב מסוים להרכב רית'ם-אנד-בלוז ושמו 'טי-בונז' (T-Bones). קית' ניסה לשיר קצת, אבל גילה שהוא "נשמע נורא, אלא אם כן אני שיכור". גם לשיכרות לא היה סיכוי בשלב זה, כיוון שאמרסון גדל בבית מהוגן ונטול-אלכוהול, ובאותה תקופה אפילו לא אהב בירה. בעתיד יהפוך האלכוהול ליריבו הגדול וידידו הצמוד.


במהירות עבר אמרסון להרכב בלוז נוסף ושמו VIP's. שם גילה, להפתעתו הרבה, במהלך הופעה הזויה בצרפת שבה התחוללה קטטה בקהל, עד כמה זה כיף להתפרע על הקלידים. חבריו ללהקה עודדו אותו לקפוץ, להשמיע רעשים מוזרים ואפילו לנגן הפוך, כשגבו מול הקלידים. הרעיונות החדשניים הללו עודדו אותו לחשוב באופן יצירתי. הוא שם לב שכל נגני האורגן שהכיר הופיעו בישיבה, אלמנט שתרם לתדמיתם המשעממת; לכן החליט שלא ינגן עוד בישיבה.


P.P. Arnold
הזמרת פי-פי ארנולד במהלך סיבוב הופעות אירופאי עם הלהקה, גונבה שמועה לאוזניו: זמרת אמריקנית שחורה ושמה פאט פי.פי. ארנולד חיפשה נגנים לסיבוב משלה, לאחר שכמה סינגלים שלה כיכבו במצעדים. בלי לחשוב פעמיים, חזר לאנגליה. זמן קצר לפניו, הצטרף הבסיסט והזמר לי ג'קסון להרכב של ארנולד; ג'קסון הכיר את אמרסון מתקופת טי-בונז. שני החברים גייסו את דיויד או'ליסט, שניגן במשך שנים על חצוצרה עד שהאזין לאלבום של ה'רולינג סטונז', ועבר לגיטרה. אמרסון הוסיף לחבורה את איאן הייג על התופים. האחרון הוחלף במהירות בבריאן 'בלינקי' דיווידסון, שניגן עם או'ליסט בעבר. וכך נזרעו הזרעים ליצירת להקת 'דה נייס' (The Nice).


מתכונת המופע כללה חצי שעה של חומר מקורי מאת 'דה נייס' בלי פאט ארנולד, מעין להקת חימום-עצמי; ואחר כך הצטרפה הזמרת במיטב להיטיה. ההסדר נמשך 6 חודשים בלבד. לפעמים ארנולד עצמה לא הגיעה: ההרכב החל לגבש חיים משל עצמו, ואף זכה באפריל 1968 לקבל מנהל צמוד: טוני סטראטון-סמית' (1933-1987), מייסד חברת התקליטים 'כריזמה' ובעתיד גם הבוס של ג'נסיס, ואן דר גראף, ריק ווייקמן, הוקווינד, מונטי פייטון ושמות טובים נוספים בתחום המוסיקה והבידור באנגליה.


להצלחה המהירה-יחסית של 'דה נייס' תרמה תושיה ואומץ מצידו של אמרסון וחבריו: באחת ההופעות שלהם בפסטיבל הג'אז של ווינדזור ראו שאין להם קהל; אמרסון לא התבלבל והשליך פצצת עשן מחוץ לאוהל המופע; עשרות אנשים רצו במהירות למקום כדי לראות מה קרה; הם זכו לראות את קית' מצליף בשוט, פאט רוקדת ושאר ההרכב כבר החל לנגן. הקהל נשאר.


הפופולריות של 'דה נייס' ללא ארנולד המשיכה לגדול, עד שהזמרת מצאה את עצמה בחוץ, בספטמבר 1967. חברת התקליטים של ארנולד, 'אימידיאייט רקורדס' (Immediate Records) החתימה את 'דה נייס' על חוזה והם החלו לעבוד על סינגלים ואלבום ראשון בשם 'המחשבות של אמרליסט דאבג'ק (The Thoughts of Emerlist Davjack); השם המוזר הוא ערבוביית שמות חברי הלהקה. העניינים התחילו לזוז: סיבוב הופעות בריטי בסתיו איפשר להם להופיע בבמה אחת עם ג'ימי הנדריקס, פינק פלויד ולהקת 'דה מוב'.


The Thoughts of Emerlist Davjack 1967
The Thoughts of Emerlist Davjack
The Nice - 1967 ג'ימי הנדריקס חיבב מאוד את אמרסון, וכמה ממעריציו החלו לכנות את הקלידן העולה בתואר המחמיא "ההנדריקס של האורגן"; הכינוי אמנם נשמע מאולץ, אך ככל שעברו השנים התברר כי אמרסון הוא אכן מגדולי קלידני ההאמונד בעולם, וללא ספק הקלידן המפורסם והמשפיע ביותר ברוק המתקדם, יותר ממר ריק ווייקמן ('יס') וטוני באנקס (ג'נסיס). על הקשר עם הנדריקס נרחיב עוד מעט.


בינואר 1968 החלו 'דה נייס' לחרוש את ארה"ב, ובעקבות ההיענות החיובית האריכו את הסיבוב מ-3 ל-5 שבועות. בחודש מרץ כבר חזרו לאנגליה, בדיוק בזמן לראות את האלבום הראשון שלהם יוצר לאור. את תשומת הלב הגדולה שלהם קיבלו חודשיים אחר כך, כשהקליטו את הסינגל 'אמריקה'. השיר המהפכני והארוך-יחסית (שש דקות!) הציג לראווה גירסה רוקנרולית לאחד מן השירים המפורסמים של המחזמר 'סיפור הפרברים' מאת ליאונרד ברנשטיין וסטפן זונדהיים, בשילוב עם "סימפוניית העולם החדש" של דבוז'ק.


'אמריקה' של 'דה נייס' הסתיים בדיקלום משעשע מאת ילדתה הקטנה של פאט ארנולד, המדבר על "אמריקה מלאת הציפייה וההבטחה, הנרצחת בידי הבלתי-נמנע". צריך להבין ששנת 1968 היתה שנה פרועה בכל העולם: מהפיכת הסטודנטים בפריז הפילה את הממשלה. ארה"ב הסתבכה במהומות על רקע גזעי וסבלה מקרע חברתי עמוק בגלל מלחמת ויאטנם, בעוד היא מנסה להתאושש מן הרציחות הפוליטיות של מרטין לות'ר קינג, הנשיא ג'ון קנדי ואחיו רוברט קנדי.


הסינגל 'אמריקה' נפל כמו קיסם בוער על פחדים ממסדיים מפני מהפיכה של צעירים. ברנשטיין עצמו תיעב את ההקלטה, והצליח לנצל את כוחו הרב בתעשיית המוסיקה האמריקנית כדי למנוע מן הסינגל לצאת בארה"ב. העיבוד של 'אמריקה' גרם לאמרסון להמציא פעלול בימתי נוסף: סכינים במקלדת. לגימיק היתה תכלית פשוטה, והיא "להחזיק כמה תווים בזמן שאני מנגן על מקלדת אחרת", לדברי הסכינאי השובב. אך כל מי שראה את הסכינים בפעולה, היה משוכנע שאמרסון הוא ליצן בקרקס מוסיקלי.


כשסיימו הסכינים את תפקידם, השליך אותם אמרסון על הרצפה, אך לא תמיד; באחת ההופעות של אמרסון לייק ופאלמר (כמה שנים קדימה) החליט להשליך אותם על רהיטים שונים שעמדו על הבמה. השלכת הסכינים תועדה בשידור טלוויזיוני, ועמיתו ללהקה קרל פאלמר סיפר בראיון כי אחד הסכינים כמעט פגע בו, כשהתעופף חזרה מן הקיר. אך זה לא הספיק לאמרסון: הוא חלם לעורר סנסציה בעזרת שריפת דגל על הבמה. עד מהרה הצליח להגשים את חלומו.


The Nice
אוסף של דה נייס מ-2001 'דה נייס' הוזמנה לנגן במופע-צדקה באולם 'אלברט הול' המפואר בלונדון, שמטרתו סיוע לזכויות האדם של אזרחי אפריקה מול שלטון האפרטהייד; בין המארגנים היו האו"ם וארה"ב. מנהל האולם ידע מראש על כוונתו של אמרסון לשרוף את דגל ארה"ב על הבמה, ודרש ממנו לוותר על התרגיל; גם סטראטון-סמית' ייעץ להם לרדת מזה; אבל מנהל חברת התקליטים שלהם, אנדרו אולדהם, הריח את ניחוחו המשכר של הסקנדל ועודד אותם ללכת עד הסוף. אמרסון שלף ציור מאולתר של דגל ארה"ב ושרף אותו מול הקהל הנכבד. לא היו מחיאות כפיים, וכמה מן המוזמנים יצאו החוצה בזעם.


וכך, למרות שלמעשה לא היה מדובר בדגל אמיתי, התקשורת חגגה סביב הסיפור. הסינגל העפיל למקום 21 במצעד ונשאר בו במשך 15 שבועות. הנהלת 'אלברט הול' החרימה את 'דה נייס' בפומבי, והודיעה שכף רגלה של הלהקה לא תדרוך שם לעולם. אמרסון לא התרגש מן החרם, וטען שזה "אולם לא טוב מבחינה אקוסטית"; אך אין מה לדאוג: 32 שנה מאוחר יותר, יחגוג את נקמתו וישוב להופיע ב'אלברט הול' בהופעה שתצולם גם לדיוידי.


חזרה לסקנדל שריפת הדגל: כבר למחרת תרגיל השריפה, התלהבו קוראי העיתונים והחלו להציף את ההופעות של דה נייס, שהפכה ללהקה החמה בלונדון. התורים התארכו, והמוסיקה שלהם החלה לצבור תאוצה. אמרסון המשיך לדלג מעל האורגן, להיאבק איתו ולטלטל אותו בפרעות. הקהל אהב את זה מאוד, והמשיך לדרוש את הפעלולים הללו מאמרסון עמוק אל העתיד.


אמרסון הסביר את התנהגותו הפרועה בכך ש"אני מגיע לשיא שלי באמצעות אלימות. רק דרך הפעלת אלימות על הבמה אני מצליח להירגע כשאני יורד ממנה". בהמשך שנת 1968 הופיעה הלהקה ללא הפסקה והוציאה סינגל מלהיב נוסף, 'רונדו'. הפעם היה הקטע מבוסס על רעיון של דייב ברובק, שהכין עיבוד ג'אזי ליצירה מפורסמת מאת מוצרט. הסיבוב נמשך לארה"ב, ובאחת ההופעות בלוס אנג'לס הרגיז הקהל את אמרסון כשדרש ממנו לבצע גרסאות כיסוי ל'ביטלס': בזעמו, הוא בעט את האורגן מן הבמה.


במהלך המפגש עם תרבות הסמים האמריקנית, הגיטריסט או'ליסט החל להתדרדר ולאבד את כושרו המוסיקלי. אך לא זו היתה הסיבה מדוע החליט אמרסון לפטר אותו לפתע: הקלידן הדומיננטי רצה להיות במרכז העניינים, ולא היה מרוצה מיכולותיו של או'ליסט בכל מקרה. מעט קודם, באחת ההופעות, כאשר או'ליסט המדוכא והמסומם נעדר מן ההרכב, סיפרו אנשים לאמרסון שהם נשמעים בעצם טוב יותר כשלישייה; וזה הספיק לו. אמרסון השתכנע שהוא לא זקוק כלל לגיטריסט, אמונה בה החזיק במשך למעלה מ-20 שנה.


או'ליסט היה בחור צעיר וחסר ביטחון באותה תקופה. הפיטורים הכאיבו לו מאוד והוא לא היה מוכן לדבר יותר עם אמרסון. עברו כמה שנים עד שחזר לסצינה, אך רק לצידם של אמנים גדולים ממנו. גם שאר חברי הלהקה הצטערו על התקרית בדיעבד. השלושה לא בזבזו זמן, ובחנו גיטריסט חדש ומוכשר בשם סטיב האו (Steve Howe). האו היה מושלם עבורם, אך לא היה מוכן לתת תשובה חיובית; הוא טען שקיבל הצעה להקים להקה בעצמו. זמן-מה אחר כך הצטרף ללהקת 'יס' (Yes) ופתח בקריירה ארוכה הנמשכת עד היום. אמרסון החליט סופית שנמאס לו מגיטריסטים.


The Nice - Ars Longa Vita Brevis
ארס לונגה ויטה ברביס
Ars Longa Vita Brevis האלבום השני של דה נייס, 'ארס לונגה ויטה ברביס' (Ars longa Vita Brevis), שאב את שמו מן השפה הלטינית: 'האמנות נצחית, החיים קצרים'. האלבום כלל את הקטע הקצר והאהוב 'ליטל אראבלה' (Little Arabella) לצד יצירות שאפתניות יותר שקיבלו השראה ממלחינים כמו סיבליוס (סוויטת קארליה) ובאך. יצירת הנושא של האלבום, באורך 19 וחצי דקות, חולקה ל-6 פרקים קצרים, ותפסה את כל צד ב' של תקליט הויניל.


אמרסון החל לפתח, ממש בכוחות עצמו, את התבנית הפרוגרסיבית שהפכה למובנת-מאליה בשנות השבעים: מוסיקה קלאסית בעיבוד רוקי, בועטת, פשטנית, כיפית וחסרת-בושה לחלוטין. המלחינים מתו מזמן: הם לא יכלו לעצור אותו. מבחינה משפטית, הוא לא היה צריך לקבל את האישור של באך או סיבליוס כדי להתעלל בתווים שהשאירו אחריהם. היה לו את החופש לקחת כל נכס צאן ברזל של אמנות המערב, ולהעניק לו פרשנות רוקנרול אפרו-בריטית רדיקלית, שנותרה שנויה במחלוקת עד היום.


The Nice - 1969 - Reissue of 1998
האלבום השלישי של דה-נייס מ-1969
בהוצאה מחודשת מ-2003 האלבום השלישי, Nice המשיך את הקו של קודמו ולא זכה לתשומת-לב גדולה. אמרסון החליט לקחת צעד אמיץ אל עבר הלא-נודע ונעזר במלחין והמנצח האמריקני ג'וזף איגר, בפרוייקט מוסיקלי המשלב 40 נגנים מתזמורת הסינפוניה של לונדון ולהקת רוק קטנה. שיתוף הפעולה יצא לאור במסגרת האלבום שתיעד את פסטיבל האמנויות של ניו-קאסל בשנת 1969 וכלל בתוכו את 'סוויטת חמשת הגשרים' המעניינת, שעליה טרח ועבד אמרסון במשך שבוע; הוא קם בתשע בבוקר כל יום וכתב תווים עד שלוש בבוקר.


לאחר שהאלבום הוקלט, הרגיש אמרסון שלהקת 'דה נייס' היא בעצם הוא, ורק הוא. באפריל 1970 פירק אותה. הפירוק לא היה קל: אמרסון פיטר שניים מחבריו הטובים ביותר. ההופעה האחרונה התקיימה בברלין, ב-30 במרץ. שנה לאחר מכן, כש'דה נייס' כבר היתה הרחק מאחוריו, יצא לאור האלבום אלג'י (Elegy) עם גירסאות ארוכות יותר לקטעים שכבר הוקלטו או בוצעו בהופעות חיות בעבר.


לי ג'קסון, שבור מן הפירוק של דה נייס, לא וויתר. הוא הקים את להקת ג'קסון הייטס (Jackson Heights), שהוציאה 5 אלבומים שלא עוררו סנסציה. אחר כך גייס את דיווידסון ונגן קלידים שוויצרי מוכשר בשם פטריק מוראז, והקים טריו מעניין בשם רפיוג'י (Refugee). השלושה הקליטו אלבום פרוגרסיבי מצוין בשנת 1974 ויצאו להופעות. אך אז קיבל הקלידן, מוראז, הצעה שאי אפשר לסרב לה מלהקת 'יס' וזרק את חבריו אל הכלבים. ג'קסון התייאש מתעשיית המוסיקה ועבר לעבוד כמעצב פנים; דיווידסון התפרנס מהוראת מוסיקה.


לאמרסון כבר היו רעיונות על שותפים לדרכו החדשה. סטראטון-סמית' הציע לו את גרג לייק עוד בשנת 1969, והשניים נפגשו ב-10 בדצמבר של אותה שנה, כאשר להקת קינג קרימזון הופיעו ב'פילמור ווסט' בסן פרנסיסקו. שיחות ידידותיות מאחורי הקלעים הסתיימו בהבטחה הדדית להקים להקה חדשה בעוד מספר חודשים.


גרג סטיוארט לייק נולד ב-10 בנובמבר 1947 למשפחה קשת-יום, שהתגוררה באיזור מגורים מדכא בבורנמאות', שנבנה בחיפזון לאחר מלחמת העולם השנייה. למרות שאביו חשש מפני נטייתו של גרג הצעיר למוסיקה, הוא לא עצר בעדו מללכת בכיוון הלא-בטוח הזה. "היו מצבים שבהם הייתי עני מאוד ולא היה לי מה לאכול, אז הם שלחו לי חבילות וכסף", סיפר לייק על תחילת הקריירה שלו.


את החינוך המוסיקלי קיבל גרג לייק בעיקר מאימו, שהיתה פסנתרנית. היא קנתה לו גיטרה ומימנה לו שיעורים במשך שנה. לייק העריץ את הנדריקס, אבל אכל הרבה מרורים עד שזכה להופיע איתו בעתיד: הוא עבד כסבל והצטרף ללהות קיקיוניות שונות ומשונות. בשנת 1967 הקים הרכב לא רע ושמו 'דה שיים' (The Shame) ועבר משם ללהקת 'דה שיי לימבז' (The Shy Limbs).


הלהקה הזו כמעט גרמה למותו. הם חיו בעוני נורא, ישנו ב'וואן' שלהם ואכלו כל מה שיכלו למצוא. באחד הלילות הקרים פיתח לייק דלקת ריאות קטלנית, נכנס לתרדמת וניצל ברגע האחרון בזכות אימו, שקראה לרופא; הוא קיבל מנה גדולה של חמצן ופניצילין, וחזר לחיים. פסיכולוג בגרוש היה אומר שלייק טעם את טעמו המר והקטלני של העוני, ומאז פיתח דחף בסיסי עז להתעשר בכל מחיר.


לייק המשיך משם ללהקת 'דה גודז' (The Gods) ושם ראה אותו הגיטריסט רוברט פריפ. השניים התיידדו עוד קודם לכן, כשלמדו אצל אותו מורה לגיטרה; פריפ אמר לו שהוא צריך נגן בס בשביל להקת קינג קרימזון. לייק הבין שאין לו סיכוי להתחרות עם פריפ בכל מה שנוגע לגיטרה חשמלית, ולמד במהירות לנגן בס. קרימזון הוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-1969, שהצליח מאד והשפיע על להקות רבות באותה תקופה. אבל פריפ היה איש קשה, וחבריו ללהקה מרדו בו. לייק חשש לגורל ההרכב, וחיפש דרך לצאת החוצה.


את האור בקצה המנהרה ראה לייק באותה הופעה גורלית בסן פרנסיסקו, כשקרימזון הופיעו על במה אחת עם 'דה נייס'. אמרסון הציע לו להקים להקה חדשה, לייק היה מעט מבולבל, אך השניים הבטיחו להמשיך לדבר כשיחזרו לאנגליה. קרימזון המשיכה להתמוסס: שניים מחבריה, איאן מקדונלד ומייק גיילס עזבו אותה באמצע סיבוב הופעות אמריקני. לייק עזב את קרימזון בחג המולד של 1969 אך הבטיח לעזור בהקלטות האלבום השני, עד שיימצא לו מחליף הולם. זה לא היה מעשה טהור של נדיבות: אמרסון היה עסוק בסיבוב הופעות עם 'דה נייס' עד אפריל 1970 בכל מקרה.


לייק התוודה מאוחר יותר ש"בתחילת הדרך, מוסיקה היתה דרך להשיג בחורות ולהיות מפורסם, כי כשאתה צעיר זה מה שאתה רוצה. רק כשהייתי בן 18-19 והצטרפתי לקרימזון ראיתי איך מוסיקה יכולה להיות עניין רציני אם עושים אותה כמו שצריך...ואז התחלתי להתייחס למוסיקה כמו אל קריירה". הטירונות המוסיקלית של קרימזון הכינה את לייק לדבר הבא.


בתחילת 1970 כבר פנו אמרסון ולייק למתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל. האחרון התלהב מאוד מן השותפות והציע להם לצרף לסיפור גם את ג'ימי. אמרסון חשש: הוא לא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את אור הזרקורים. עיתונות המוסיקה קפצה על הסיפור והחלה לפנטז על רביעייה חדשה, שהם היתה קמה היתה אולי נקראית HELP, על משקל הנדריקס, אמרסון, לייק ופאלמר.


לרוע מזלם של רבים, המופע הפומבי האחרון של ג'ימי הנדריקס היה בפסטיבל המוסיקה 'אייל אוף ווייט' (Isle Of Wight) באנגליה. חודש לאחר מכן הוא לקח יותר מדי סמים ונחנק מן הקיא של עצמו. מותו של הנדריקס (18 ספטמבר, 1970) גם סיכל את התוכנית של אמרסון ולייק עם מיטשל: האחרון הקים להקה משלו, 'ראמאתם', ואפילו חימם כמה הופעות של אי-אל-פי.


לייק ואמרסון החלו לבחון מתופפים נוספים, ולבסוף שמעו על קרל פאלמר, בחור חדש ואנרגטי שהחל לפרוץ לסצינה כאשר הצטרף בסוף שנות ה-60 ללהקה של ארתור בראון, ומשם ללהקת 'אטומיק רוסטר' (Atomic Rooster). שני אנשים שונים, המנהל סטראטון-סמית' ורוברט סטיגווד, המליצו על פאלמר לשניים האחרים. אמרסון ולייק קנו את אלבומם הראשון של 'אטומיק רוסטר' והתרשמו לטובה. זה היה כרטיס הכניסה שלו.


קרל פרדריק פאלמר נולד ב-20 למרץ 1950 בשכונת הנדסוורת' (Handsworth) בעיר בירמינגהם. סבא שלו ניגן על כלי הקשה שונים; אחד מדודיו לימד באקדמיה המלכותית למוסיקה; אביו היה קומיקאי, זמר ורקדן סטפס שהופיע במועדונים שונים. קרל הצעיר ניסה כינור והתאכזב; הוא הרים גיטרה והחזיר אותה חזרה למקומה; בסופו של דבר התלהב מן הצבע האדום הבוהק של מערכת תופים שראה בחנות מוסיקה. הוא ביקש תופים במתנה וקיבל אותם בחג המולד.


כבר בגיל 11 החל קרל הצעיר לקנות אלבומי ג'אז ולהתאמן עליהם בבית. המתופף הבריטי האגדי באדי ריץ' השפיע עליו מאוד. שנה אחר כך כבר החל לעבוד ולהתפרנס כשתופף במועדונים שונים. התיפוף הפך לאובססיה מוחלטת. הוא החל ללמוד אצל ליונל רובין, אחר כך אצל טומי קאנליף ומשם החל לנסוע ללונדון כדי ללמוד אצל ברוס גיילור. במקביל עבד עם להקות שונות, והרוויח 23 פאונד בשבוע. אף אחד לא התפלא כאשר עזב את בית הספר בגיל 15 והפך למתופף מקצועי במשרה מלאה.


פאלמר בילה שנה עם להקת קינג ביז (King Bees) שעשתה רית'ם-אנד-בלוז אבל לא הביאה לו הרבה כסף. למרות שנכנסו למצעדים בצרפת, ולמרות הסגנון שלהם התפתח לחיקוי של 'דה הו' (The Who), הם לא הצליחו לפרוץ והתפרקו. פאלמר התקשר לכריס פארלו מלהקת ת'אנדרברדז (Thunderbirds) ושאל אותו אם הוא עדיין צריך מתופף; פאלמר דחה הצעה קודמת מכריס, זמן קצר קודם לכן; הוא עבר אודישן והתקבל.


במקביל, הגשים חלום ילדות ישן ונפגש עם המתופף האגדי באדי ריץ' במלון דורצ'סטר בלונדון. השניים הפכו לידידים טובים. "השאיפה שלי היתה לנגן מהר כמו ריץ', ולמעשה המטרה שלי היתה לגשר על הפער בין אלווין ג'ונס ובאדי ריץ' בלהקת רוק", הסביר למי שהתעניין. אז גם קיבל טלפון מלהקת 'דה קרייזי וורלד אוף ארתור בראון' (The Crazy World of Arthur Brown) והצטרף אליהם בשיא הצלחתם. באותה תקופה הגיע הסינגל 'פייר' (Fire) למקום הראשון במצעדים, ובראון הופיע ארתור בראון בטלוויזיה עם קסדה בוערת לראשו; פאלמר לבש מסיכת שלד.


Atomic Rooster
אטומיק רוסטר

Atomic Rooster Album
האלבום של אטומיק רוסטר ארתור בראון תפס את כל תשומת הלב, והמופע הפך מטורף וראוותני. פאלמר לא מצא את עצמו בכל המהומה, ושנא את המסיכות; הוא גם לא ראה הרבה כסף מההרכב; לכן הוא וידידו, הקלידן וינסנט קריין, עזבו את בראון בניו-יורק ביוני 1969, במהלך סיבוב הופעות אמריקני. קריין ופאלמר גייסו את ניק גראהם (בס, שירה) והקימו את 'אטומיק רוסטר'. אלבומם הראשון צבר תגובות חיוביות וקהל אוהד.


ואז הגיע הטלפון מאמרסון ולייק. בתחילה אמר 'לא'. הוא השקיע מאמץ רב בהקמת 'אטומיק רוסטר' עד שהגיעה הלהקה למשכורת קבוצתית של 200 פאונד בלילה, ולא רצה לוותר. גרג לייק, איש עסקים משופשף, הפעיל עליו לחצים כבירים ("אתה חייב להצטרף", "אתה מזיק לעצמך ואתה מזיק לי"). פאלמר חש לחוץ ומוחמא בו זמנית, התייעץ עם אביו והחליט ללכת על כל הקופה.


השלושה נפגשו לחזרה. לפאלמר היתה באותה תקופה מערכת תופים במרכזה דמותו המצויירת של 'נדי פעמוני', מספרה של אניד בלייטון, המפורסם בעיקר באנגליה; אמרסון חשב שזה 'חמוד'. המתופף התלהב מהכריזמה של לייק, והמקצוענות השקטה של אמרסון ("היי בן-אדם, בוא ננגן"). הם החלו לעשות חזרות, ובמקביל המשיך פאלמר להופיע בלילות עם להקתו הקודמת, אליה היה עדיין קשור פורמלית.


קית', גרג וקרל היו צריכים למצוא שם ללהקה החדשה שלהם. אמרסון הציע להשתמש בשמות שלהם, ומיד הציע: אמרסון, לייק ופאלמר. השניים האחרים שאלו אותו: למה השם שלך מופיע ראשון? קית' הצליח לענות מהר: סידרתי את זה אלפביתית (E בא לפני L, שבא לפני P). לייק ופאלמר לא ידעו מה להגיד, התשובה נשמעה הגיונית, וכך זה נשאר. האמת היא שאמרסון היה המפורסם והבכיר מבין השלושה, למרות שהאגו של לייק תמיד היה כביר, גם בצעירותו.


בחודש יוני 1970 השתחרר פאלמר סופית מהתחייבויותיו החוזיות כלפי 'אטומיק רוסטר'. ההופעה האחרונה שלו איתם התקיימה בסוף מאי 1970. הוא הימר על עתידו, והיה נחוש להוכיח לכל מי שהכיר, שהפירוק של 'אטומיק רוסטר' לא היה לשווא. שלושה מוסיקאים משלוש להקות רוק מצליחות הקימו סופר-גרופ (Super-Group) שהגדיר את משמעות המונח 'רוק מתקדם' לדור חדש של מאזינים. ובפשטות: להקת .E.L.P נולדה.



שנות השבעים - הפריצה הגדולה של אמרסון לייק פאלמר...

תגובות

אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il