רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם >>> להקות ואמנים >>> פינק פלויד

תולדות פינק פלויד

ביוגרפיה עברית מקיפה של הדינוזאור הפרוגרסיבי המסרב לגווע באופן סופי ומוחלט, מלידת הלהקה בשנות ה-60 ועד ימינו


הפלוידים נולדו כולם באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, והגיעו מן המעמד הבינוני האנגלי המשכיל. הם נפגשו במכללת ה'ריג'נט סטריט פוליטכניק' לאמנות ואדריכלות בלונדון. רוג'ר 'סיד' בארט קיבל מילגה במכללת האמנות של קמברוול. עד היום אומרים על הפלוידים שהיכולת שלהם לבנות יצירות ארוכות נובעת ממיומנותם כאדריכלים מתלמדים.

 

רוג'ר ווטרס, יליד 6 בספטמבר 1943, הוא חובב ספרות ופוליטיקה; אימו, מארי, היתה מורה - עובדה שהשפיעה עליו עמוקות. מארי גם היתה חברת המפלגה הקומוניסטית, למרות שנטשה אותה מאוחר יותר לטובת הלייבור. אמו של ווטרס עסקה בפוליטיקה מקומית - נטייה נוספת שירש ממנה. גם אביו של רוג'ר, אריק פלטצ'ר ווטרס, היה מורה, לפני שנהרג בפברואר 1944 במקום ושמו אנזיו באיטליה, במסגרת מבצע בריטי כושל במלחמת העולם השנייה. רוג'ר, שהיה רק בן 5 חודשים כשאביו הפציפיסט הוכרז חלל הממלכה, מעולם לא ראה את אריק. מכיוון שאמו לא התחתנה בשנית, גדל ללא דמות-אב.

 

כפי שיודעים רבים ממעריציה של פינק פלויד, רוג'ר לא פסק מלכעוס על הגנרלים והפוליטיקאים היהירים שגרמו למותו של אביו. שירות קצרצר בחיל הים הסתיים בקבוצה של צוערים שמרדו ברוג'ר והיכו אותו נמרצות; הוא פרש במהירות ולא שינה את יחסו לצבא לטובה; אימו ניסתה לגונן עליו מפני החיים, אך גם לא עודדה אותו למצוא בחורות שיתחרו במעמדה; ווטרס היה ונשאר חיה פוליטית, תולעת-ספרים וחובב רדיו מושבע, אך מאז ומעולם שנא את המדיום הטלוויזיוני. האלבומים הראשונים שקנה: בילי הוליידי ובסי סמית', בעיקר בלוז וג'אז. הוא לא למד מוסיקה ולא קרא תווים.

 

רוג'ר ווטרס

רוג'ר ווטרס הבוגר

 

ריצ'רד ויליאם רייט, יליד 28 ביולי 1943 בלונדון, זכה להשכלה פורמלית בתחום הקלאסי, והיה חובב צילום.

 

בנערותו התאהב בג'אז, והיה מוכן לעמוד בתור רק להופעה של דיוק אלינגטון; הוא ידע גם לנגן צ'לו. לתקופה קצרה למד בקולג' למוסיקה של לונדון והתעניין במלחינים אלקטרוניים חלוציים כמו קרלהיינץ שטוקהואזן; לשאלת מגזין המוסיקה אן-אם-אי (NME) אמר ששאיפתו המקצועית הגדולה ביותר היא "לשמוע את הסימפוניה שלי מבוצעת באולם 'פסטיבל הול'".

 

אפשר לומר, די בביטחון, שרייט היה המוסיקאי המלומד והרציני ביותר בלהקה, אך לא היה מלחין שירים מלודיים כמו גילמור, או כותב-שירים מוצלח כמו ווטרס; כיוון שלא ידע מה לעשות עם הקריירה שלו, בחר במקצוע האדריכלות ופגש במכללה את ווטרס ומייסון. רייט היה ונשאר אדם ביישן ופגיע, עם אגו קטן וקשיים ניכרים בהתמודדות עם תהילת-ענק.

 

הקלידן ריצ'רד רייט מתקופת האלבום אומה-גומה

ריצ'רד רייט

 

דיויד גילמור, יליד 6 במרץ 1946 בקיימברדיג', היה בן למשפחה נורמלית, אמידה ואוהבת. אביו, דאגלס גילמור, פרופסור בכיר לגנטיקה וזואולוגיה. אמו, סילביה וילסון, היתה מורה שעברה הסבה מקצועית לעריכה קולנועית, ואף עבדה ברשת בי-בי-סי. דיויד הצעיר האזין בגיל 8 לביל היילי ('רוק מסביב לשעון') ואלביס פרסלי ('הארטברייק הוטל'). הוא השאיל גיטרה ספרדית משומשת מהשכן שלו בגיל 11, התאהב בה מיד, ולימד את עצמו גיטרה בעזרת ערכה של פיט סיגר.

 

כמו רבים בדורו, העריץ גילמור בנערותו את הביטלס והסטונז. אביו קיבל הצעת עבודה מפתה מארה"ב, ובני הזוג השאירו את בנם (שסירב להצטרף) להתמודד עם המציאות הבריטית לבדו, בלי הרבה כסף. גילמור, שידע גם צרפתית, הספיק להנהיג להקה אלמונית שהתפרקה ואף התפרנס מדוגמנות כדי לגמור את החודש, למרות שידע שאם ירצה, יוכל להצטרף להוריו בארה"ב. עד דצמבר 1967, גילמור לא היה חלק מן הגרעין המייסד של פינק פלויד.

 

הגיטריסט דייב גילמור

דיויד גילמור

 

ניקולס (ניק) ברקלי מייסון, יליד 27 בינואר 1945 בעיר בירמינגהם, גדל בלונדון. לבחור המאופק, הדיפלומטי והמנומס, היו הורים עשירים, שהחזיקו בריכת שחייה ואוסף מפואר של מכוניות ספורט. אימו של ניק, סאלי, היתה פסנתרית קלאסית. אביו, ביל, היה במאי סרטים תיעודיים. כאשר החל ללמוד אדריכלות, השקיע מאמצים ניכרים בלימודיו, כיוון שלא האמין בסיכוייה של קריירה מוסיקלית. הוא מעולם לא למד תיפוף באופן מסודר, וגם לא התייחס לעצמו כאל מוסיקאי מוכשר במיוחד. במובנים רבים, מייסון הוא ה"רינגו סטאר" של פינק פלויד: הבחור שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון, לגמרי במקרה.

 

המתופף ניק מייסון

ניק מייסון

 

בארט, ווטרס וגילמור הגיעו שלושתם מן העיר הקטנה קיימברידג' (רק 100 אלף תושבים באותה תקופה, כאשר חמישית מתוכם אקדמאים), מרחק שעה נסיעה צפונה מלונדון. רייט ומייסון היו לונדונרים וותיקים. הסטודנטים הנמרצים והאופטימיים לא היו מסכנים, ולא רעבו ללחם. המנהל שלהם בתחילת הדרך, פיטר ג'נר במשותף עם ידידו אנדרו קינג, סיפר שאף אחד מהם לא התעניין בכסף, מה שהקל עליו את עבודת הניהול והתיאום.

 

שני המנהלים, ג'נר וקינג, הוכיחו את נדיבותם כאשר החליטו לחלק את ההכנסות בין השישה שווה בשווה, החלטה נדירה בעסקי המוסיקה באותם ימים. ההסכם נותר בעינו לאורך כל הדרך, עד ימינו.

 

שלושה סטודנטים (מייסון בתופים, ווטרס בגיטרה, רייט בקלידים) נפגשו בשנת 1963 והקימו להקה מאולתרת. הם קראו לעצמם בתחילה 'סיגמה שש' (Sigma 6). אל הטריו צירפו בסיסט ושמו קלייב מטקאלף וזמרת בשם ג'וליאט גייל (שהתחתנה עם רייט והתגרשה ממנו בהמשך). לאחר מספר חודשים עזבו הבסיסט והזמרת, ובסוף 1965 הצטרף אליהם בחור יצירתי ומלא-חיים, עוף מוזר בשם רוג'ר 'סיד' בארט.

 

פינק פלויד הצעירה בשנות השישים - מימין: מייסון, בארט, ווטרס, רייט

פינק פלויד הצעירה. משמאל לימין: רייט, ווטרס, בארט, מייסון

 

רוג'ר קית' בארט, יליד 6 בינואר 1946 בקיימברידג', גדל בבית אמיד להורים חובבי מוסיקה קלאסית. אביו, ד"ר ארתור מקס בארט, הספיק לקנות לו באנג'ו וגיטרה חשמלית לפני שמת באופן פתאומי מסרטן, בדצמבר 1961, כשהיה רק בן 52. רוג'ר בארט היה בקושי בן 16 כשהפך יתום מאב. זו היתה הטראומה הראשונה, ואולי המרכזית, בחייו של הנער, המוסיקאי והצייר הרגיש.

 

בארט הצטרף ללהקתו הראשונה "ג'ף אנד דה מוטוז" (באנגלית: Geoff and the Mottoes) ובנה לה מגבר קטן בכוחות עצמו. גם אימו של בארט, ויניפרד, עודדה את התחביב החדש שלו כגיטריסט, זמר וכותב. היה זה בארט, מנהיג הלהקה הצעירה, שנתן לה את השם 'פינק פלויד' על שם שני זמרים בלוז שהעריץ גם בהיותם גיטריסטים: פינק אנדרסון (1900-1974) ופלויד קאונסל (1911-1976). היתה זו החלטה של רגע, זמן קצר לפני הופעה שבה נדרשו לספק שם במהירות. בהמשך דרכו, קרא בארט גם לשני החתולים שלו 'פינק ו'פלויד'.

 

למרות שלא רצתה בכך או התכוונה למהלך הדברים, חבורת הפלוידים הצעירים השתייכה אז למה שנקרא 'אנדרגראונד' (Underground), המחתרת האמנותית של לונדון החדשה והתוססת. לא מדובר היה ברכבת התחתית אלא בקבוצת אמנים ואנשי רוח שניסו לתת ביטוי לדור החדש, המכונה בפי הסוציולוגים של הרוק כ'תרבות-הנגד' (Counterculture) של שנות השישים הסוערות. המוטיבים העיקריים: שלום, אחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם, מיניות חופשית, מרד במוסכמות - וקצת סמים פה ושם.

 

מועדון UFO הלונדוני, שאת שמו יש להגות 'יו-פו' (You-Foe) ולא 'יו-אף-או' כפי שנהוג לחשוב, נוסד בערב הסילבסטר של סוף 1966 (23 בדצמבר) בלב העיר התוססת. מנהלי יו-פו בחרו בפלויד כלהקת הבית הרשמית של המועדון. הרעיון היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל בסן פרנסיסקו (ארה"ב), למרות שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר ההיא, והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים נלהבים (טיסות היו עניין יקר יחסית באותה תקופה).

 

המועדון הפסיכדלי הראשון באנגליה אירח בוהמיינים, רוקרים, הומואים, עיתונאים, סופרים, משוררים, נוער-פרחים ואנשי תעשיית המוסיקה. לא נמכר שם כמעט אלכוהול, אבל עשן הקטורת היה דומיננטי. הפלוידים ניגנו שם כל יום שישי בערב, עד השעה שמונה בבוקר - תופעה נדירה ביחסית בלונדון של התקופה. במהלך אחת מהופעותיהם של הפלוידים התפשט אחד מן הנוכחים, החל להתרוצץ עירום, יצא אל הרחוב ונעצר על ידי המשטרה. פול מקרתני כינה את המקום "מגרש משחקים והרפתקאות טריפי" (מלשון 'טריפ' של סמים). גם להקת 'סופט מאשין', בהנהגתו של רוברט ווייאט, מצאה שם בית חם.

 

פוסטר להופעה מיוחדת במועדון UFO של לונדון בשנת 1967
פוסטר להופעה מיוחדת במועדון UFO של לונדון בשנת 1967

 

הפלוידים של תחילת הדרך היו הרכב פסיכדלי לכל דבר, אבל לא עשו זאת בכוונה תחילה או מתוך מודעות סגנונית אמיתית. הם לא ממש חיברו שירים, אלא עסקו יותר ויותר ביצירת צלילים 'אווריריים' ככל האפשר. המופע התבסס על אילתור חופשי, שימוש נרחב באפקטים, יצירת אטמוספירה שלא מן העולם הזה, הומור ופנטזיות. יותר משניסו לכתוב תווים או לחקות את הביטלס, הם ניסו ליצור צלילים שאף אחד עדיין לא ידע על קיומם.

 

הקו הפסיכדלי המופשט של פינק פלויד המוקדמת לא נתקל תמיד בהתלהבות. כשהופיעו פעם אחת בפני מועדון נוער קתולי באנגליה, מנהל המקום סירב לשלם להם בסיום ההופעה; הוא טען שמה שנוגן 'לא היה מוזיקה'. מנהלי פינק פלויד, אנדרו ופיטר הלכו לבית משפט לתביעות קטנות - שפסק, למרבה הפליאה, לטובת מנהל המועדון.

 

והיו גם המצאות מקריות: באחת מהופעותיהם, לגמרי במקרה, שילב זוג אמריקנים (ג'ואל וטוני בראון) מקרן שקופיות שהופעל על הלהקה ויצר אפקט חזותי מרהיב. הלהקה אימצה את השכלול באופן מיידי, והפכה את השקופיות למרכיב בלתי-נפרד מכל הופעותיהם בהמשך הדרך. אל המקרן הצטרפו אנשי תאורה נאמנים, שליוו את ההרכב והתאימו את החזיון למוסיקה של הפלוידים. אחד האפקטים החזותיים המרשימים ביותר נוצר מקריעת קונדומים בתוך המקרן. התאורה המהפנטת הורידה את תשומת הלב מן הנגנים, לטובת החזיון עצמו. כך הצליחו הפלוידים להישאר אנונימיים יחסית, עד כדי כך שלעיתים הקהל לא היה מזהה אותם כלל עד שעלו לבמה.

 

ארנולד ליין - הסינגל המקורי
ארנולד ליין - הסינגל
בשנת 1967 החל להתעניין בהם איש עסקים בשם ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת המוסיקה הבריטית הגדולה אי-אם-איי (EMI), שהתעשרה מן ההצלחה של הביטלס. כמעט מיותר להזכיר, שלולא הפריצה האדירה של הביטלס בארצות הברית, ל-EMI לא היה מספיק כסף, ביטחון עצמי ואופטימיות כדי להחתים להקות נסיוניות כמו הפלויד. סטיבנס בא לצפות בפלוידים בהופעה.

 

כדי למשוך את סטיבנס לכיוון שלהם, הקליטה הלהקה את הסינגל הראשון שלהם, 'ארנולד ליין', העוסק בטרנסווסט קלפטומן, הגונב בגדי נשים מקוי-כביסה. בארט, כותב השיר, טען שמדובר בתמיכה בגברים הלובשים בגדי נשים. ווטרס הסביר שמדובר בדמות אמיתית, שבאמת גנבה חזיות וגרביונים מאיזור הכביסה מחוץ לבתיהם של ווטרס ובארט.

 

למרות (ואולי בגלל) הסקנדל התקשורתי סביב תוכנו של 'ארנולד ליין' (Arnold Layne), סטיבנס היה מרוצה, והציע להם מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת 'קולומביה' שהשתייכה לחברת-האם EMI הגדולה.

 

ההחתמה ב'אי-אם-איי' הושלמה בזכותו של המפיק החדש שלהם, בריאן מוריסון; האחרון החליף את המפיק ג'ו בויד, שניהל את מועדון יו-פו וניסה לארגן לפלויד עסקה עם הלייבל 'פולידור'. בויד הפסיד את הפלויד לטובת מוריסון, שהחזיק בקשרים מצויינים עם צמרת אי-אם-איי ולכן השיג את העסקה הנחשקת מכולן. הסינגל 'ארנולד ליין' יצא לאור ב-10 במרס 1967, והצליח להשתלב ב-20 הגדולים של המצעד הבריטי.

 

פינק פלויד בשנים הראשונות - מימין לשמאל: רייט, בארט יושב, מייסון, ווטרס - עדיין בלי גילמור בהרכב

פינק פלויד הפרחונית. מימין לשמאל: רייט, בארט, מייסון, ווטרס.

 

החוזה המצוין והמקדמה הנדיבה, יש לציין, לא היו רק עבודה של מוריסון - הם היו גם פרי עמלם של שני האמרגנים פיטר ג'נר ואנדרו קינג. ללא עבודתם המסורה והעיקשת, הפלוידים לא היו ממריאים הלאה. את הכסף מן המקדמה השקיעה החבורה במשרד חדש, הגברה חדשה, ציוד תאורה משופר ובלימוזינה משומשת, שהיתה חצי-רולס-רויס וחצי-בנטלי. ווטרס אמר פעם, שלפעמים הוא חושב שאמרגנים אוהבים את הפלויד בגלל שיש להם המון ציוד הגברה ותאורה, עובדה שחוסכת להם הרבה כסף.

 

ההופעה החשובה ביותר של הפלוידים באותה תקופה התקיימה ב-29 באפריל, 1967. האירוע נקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור" ונערך בארמון אלכסנדרה, אולם ויקטוריאני מפואר בצפון לונדון. הוא נמשך כל הלילה. שתי במות נפרדות, מסכי הקרנה, עשרת אלפים איש והרבה ריקודים: זו היתה המחתרת הלונדונית בשיאה. הביטלס תרמו כספים למימון חלקי של האירוע. למזלם של המארגנים, התחבורה הציבורית בלונדון הפסיקה לפעול בחצות, ורוב הנוכחים נאלצו להישאר באולם עד שעות הבוקר, להופעה האחרונה של האירוע: הפלוידים הופיעו עם שחר.

 

מופע חלום טכניקולור באורך 14 שעות, מלון אלכסנדרה, לונדון - שם הופיעה פינק פלויד

14-Hour Technicolor Dream - 1967
הופעת-חלום טכניקולור באורך 14 שעות

 

גם ההופעה הבאה שלהם, ב-12 במאי, באולם אליזבת המלכה, היתה מוצלחת מאוד. החידוש הטכנולוגי הכביר של הפלוידים קיבל הופעת בכורה: ארבעה רמקולים במקום שניים בלבד. מהפיכת המוסיקה הקוואדרופונית היתה אז בחיתוליה, והפלוידים אימצו אותה בהתלהבות, בעיקר בגלל האפקט המעגלי שנתנה לקהל המאזינים. הצלילים עברו מרמקול לרמקול, הקיפו את הנוכחים והעצימו את החוויה.

 

ווטרס אסף ערימה של אפקטים (רוח, גלים, פסיעות, ציפורים וכו') ושילב אותם במופע. בועות סבון הופרחו לאוויר. ווטרס הפליא את הקהל כשזרק תפוחי אדמה על גונג. מייסון לקח משור, הגביר אותו בעזרת מיקרופון והחל לחתוך חתיכת עץ. הגימיקים הללו עוררו סקרנות ועניין; אנשים התחילו לדבר על הפלוידים בכל מקום. מנהלי האולם העתיק, לעומת זאת, היו רחוקים מלהיות מרוצים. בעיקר זעמו על ה"נצנצים" שהושלכו על השטיחים המהודרים, ועקבות הסבון שנותרו על הכיסאות המפוארים. הנהלת האולם התכנסה וקיבלה החלטה מחייבת: להקת פינק פלויד לא תופיע עוד באולם אליזבת המלכה. העיתונים, מצידם, הגיבו בהתלהבות ובביקורות חיוביות. בארט הכריז: "בעתיד, הלהקות יצטרכו לתת לקהל שלן יותר מסתם הופעת פופ. הן יצטרכו להציע מופע תיאטרלי מוצג-היטב".

 

באחת מן ההופעות של הפלוידים באנגליה, הקהל המאוכזב שפך בירה מן המרפסת של האולם, על ראשיהם של המוסיקאים. בהופעה אחרת, בסקוטלנד, התפתחה קטטה המונית בפאב, בזמן שחברי הלהקה ממשיכים לנגן כרגיל. בהופעה אחרת הושלך מטבע ישר בעוצמה, ישר אל מרכז מצחו של ווטרס. ולילה אחד, ריק רייט שכח לפרוק את הציוד של הלהקה מן הטנדר שלהם בסוף המופע, כשחזרו הביתה; כל הציוד והגיטרות נגנבו בלילה, והיתה זו אימו של מייסון שנתנה להם הלוואה של 200 פאונד כדי לרכוש חלק מן הציוד בחזרה.

 

הפלוידים ומנהליהם שאפו להתקדם הלאה, והתמקדו בהפקת להיט נוסף. הסינגל הבא, 'סי אמילי פליי' (See Emily Play), הגיע למקום ה-6 ביוני 1967. הוא הוקדש לבחורה 'היפית' אמיתית ושמה אמילי, אותה הכירו היטב הנוכחים במועדון UFO הפסיכדלי; היא היתה בתו של אריסטוקרט ושמו לורד קנת. באותה תקופה, בערך בחודש מאי 67', הגיע דיויד גילמור לבקר את חבריו הפלוידים באולפן בו הוקלט הסינגל, וגילה לתדהמתו שסיד, ידידו הותיק מקיימברידג', פשוט לא מזהה אותו יותר.

 

ב-5 באוגוסט 1967 פתחו פינק פלויד, לראשונה, את הדלת של מאזינים רבים לעולמות מוסיקליים חדשים. האלבום הראשון שלהם נקרא 'החלילן בשערי השחר' (The Piper at the gates of dawn),או בתעתיק עברי: 'דה פייפר אט די גייטס אוף דון'. הוא הופק באותו זמן ובאותם אולפנים בהם היו עסוקים במקביל חברי הביטלס בהקלטת האלבום 'סרג'נט פפר' המיתולוגי. שם האלבום נבחר על ידי בארט מתוך הפרק השביעי בספרו של קנת' גרהאם 'הרוח בערבי הנחל'. 'פייפר' הדגים כיצד הפסיכדליה פתחה לדור שלם את האזניים. בארט הוביל את ההקלטות, העיבודים, הלחנים והמילים. זה היה ה'בייבי' שלו, וההישג המוסיקלי הגדול של חייו.

 

פינק פלויד - החלילן בשערי השחר - האלבום הראשון שעשה היסטוריה בפסיכדליה הבריטית

אלבום הבכורה: דה פייפר אט דה גייטס אוף דון
The Piper at the Gates of Dawn
1967

 

בקטע המהולל 'אסטרונומי דומיין' (Astronomy Domine), שפתח את הגרסה האירופאית של האלבום, אפשר לשמוע את המנהל שלהם, פיטר ג'נר, מקריא בעזרת מגאפון את שמותיהם של כוכבים וגלקסיות. חלק מן הקרדיט על השימוש הנועז והחכם באפקטים יש לתת לנורמן סמית', הטכנאי של אולפני אבי רואד, שגם עבד הרבה מאוד עם הביטלס באותה תקופה. סמית' כיסה את התופים של מייסון במגבות כדי להשיג את אותו הצליל שיצר עם ג'ורג' מרטין בתופים של רינגו סטאר.

 

סמים מסוכנים, אך גם מרחיבי-תודעה, כמו אל-אס-די (LSD) גורמים לבני-אדם לנסות לחרוג מן המקובל והידוע. וכך, למרות שאלבומם הראשון הוא בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא מכיל כמה מן האלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בעתיד: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע (הקטע 'אינטרסטלר אוברדרייב', היה באורך 9:41 דקות); מרד כנגד המבנה השחוק בית-פזמון-בית; שימוש נרחב באילתור ובאפקטים כחלק מאותה 'פתיחת ראש' שדרש הדור החדש מקודמיו.

 

באותה תקופה החלה המשטרה הבריטית לתקוף את הסצינה המסוממת והעליזה ההיא. מועדון UFO איבד את אחד ממנהליו הבולטים, ג'ון הופקינס, שנעצר ונכנס לכלא ל-9 חודשים בעוון שימוש במריחואנה. גם מנהיג להקת סופט מאשין, דיויד אלן, נסע לפריז וגילה שהשלטונות באנגליה אסרו עליו לחזור. המשטרה פשטה גם על חלק מחברי הרולינג סטונז, הכניסה אותם לכלא והוציאה אותם במהירות לאחר לחץ ציבורי כבד; גם לנון נכנס למעצר; המשטרה המשיכה ללחוץ על המועדון וחבריו, עד שהמוסד הפסיכדלי העליז UFO סגר את שעריו. המריחואנה, ובעיקר האל-אס-די (שנקרא פשוט 'אסיד' בקרב המסוממים של התקופה) הפכו לעקב האכילס של המהפיכה החדשה.

 

סיד בארט - אחרי שהסמים השפיעו עליו לרעה
סיד בארט - אחרי שהסמים השפיעו עליו לרעה
את מחירה הכבד של המהפכנות התודעתית שילם גם רוג'ר 'סיד' בארט. הכינוי 'סיד' ניתן לו עוד בימי בית הספר היסודי; לאחר מכן התברר שמתופף בשם סיד בארט (באיות מעט שונה: Sid Barret) ניגן גם הוא במועדון UFO וכל הנוכחים התבלבלו ביניהם; בסופו של דבר התקשר השם Syd לסם האהוב עליו, המכונה בז'רגון המועדונים בשם 'אסיד'. באותה תקופה, רק מעטים ידעו על הנזקים הפוטנציאלים של הסם הפופולרי. האזהרות של הממסד הרפואי התקבלו בחשדנות על ידי הדור הצעיר, שלמד על בשרו לא להאמין למה שההורים אומרים.

 

התוצאה היתה מרה וגורלית: סיד לקח יותר אל-אס-די (LSD) ואיבד בהדרגה את היכולת לתפקד, לתקשר, לנגן ולהופיע. ההתדרדרות היתה איטית, הדרגתית אך משמעותית. לעולם לא נדע את מהות הקשר בין מותו של אביו ובין הנפילה של סיד אל מלכודת הסמים הקשים. באותה תקופה, היתה זו להקה בלתי-משפחתית בעליל: ווטרס נולד יתום מאב; בארט איבד את אביו במהלך ההתבגרות; ואפילו גילמור 'איבד' את הוריו כאשר בחרו לטוס לחו''ל בלעדיו.

 

התסמינים החלו להתברר במהירות בסביבתו הקרובה: כך, למשל, נעל סיד את חברתו בחדר סגור במשך שלושה ימים, והאכיל אותה ביסקויטים מדי פעם דרך חריץ הדלת; כאשר גילו אותה ידידיהם המשותפים, כשהיא פצועה ופגועה נפשית, נעל את עצמו באותו חדר במשך שבוע. הוא אפילו סימם את החתולה שלו. באופן כללי, בהה בסובבים אותו, התקשה לפתח שיחה עיקבית או להתרכז כדי לכתוב חומרים מוסיקליים באופן מסודר. מנהיג פינק פלויד איבד את מעמדו תוך חודשים ספורים, ולא הצליח להשתקם עד מותו.

 

פיטר ג'נר, אחד ממנהלי הלהקה באותה התקופה, קבע לסיד האומלל פגישה עם פסיכיאטר נודע בשם רונלד דיויד לאינג, שנודע בעולם בשמו המקוצר: ר' ד' לאינג (באנגלית: R.D. Laing). ווטרס הסיע את סיד לפגישה, אבל סיד סירב לדבר עם הפסיכיאטר. אבחנתו של לאנג היתה מעניינת: ייתכן שסיד מופרע, אולי אפילו משוגע; אבל, על פי לאינג, בהחלט ייתכן שאלו שאר חברי הלהקה שגורמים לטירופו, בכך שהם מתעקשים להצליח מסחרית עם הלהקה, או לפחות מחריפים את טירופו של סיד. ניק מייסון כתב על כך בספרו: "יכול להיות שבמציאות, היה זה דווקא סיד שהיה מוקף באנשים משוגעים".

 

שאר חברי הלהקה לא לקחו את הסם אל-אס-די מעולם, לטענתם. גילמור ומייסון אמרו שניסו לא לחרוג מעבר למריחואנה. ריצ'רד רייט, לעומת זאת, טען כי לקח רק מנה אחת קטנה של מריחואנה בכל חייו; הוא נאלץ לשקר לכלי התקשורת, כיוון שלא רצה להסתבך עם רשויות האכיפה: רייט הרס לעצמו את הזוגיות וחלק גדול מן הקריירה בגלל התמכרות לקוקאין, החל מן המחצית השנייה של שנות השבעים. אך תקופת הקוק של רייט הזו טרם הגיעה, ומלבד בארט, רוב הפלוידים ברחו מן המציאות בעזרת גראס, יין והרבה בירה.

 

פינק פלויד לפני התדרדרות סיד בארט

פינק פלויד לפני התדרדרות סיד בארט

 

הלחץ על הארבעה החל להתגבר. הלהקה התחייבה להופיע 80 פעם בחודשים מאי-ספטמבר. צוות הבמה היה הרוס מעייפות. הקהל הפחות-מתוחכם, מחוץ ללונדון, היה לעתים עוין כלפי האילתורים הארוכים שלהם; חברי הלהקה, בעקשנותם הרבה, סירבו לנגן להיטים כמו 'ארנולד ליין' או 'סי אמילי פליי'; ולכן, באחת ההופעות שפכו עליהם בירות מן המרפסת, וכמעט חישמלו אותם למוות. מאזין עצבני אחר פצע את ווטרס במצח. מנהלי אי-אם-איי תבעו עוד סינגלים שיהפכו ללהיטים מהירים. הפלוידים החלו לחשוש שהלהקה עומדת לקרוס בגלל אי-תפקודו של בארט.

 

הקש שכמעט ושבר את גב הגמל התרחש ב-29 ביולי 1967, בהופעה השנייה שלהם בארמון אלכסנדרה. בארט פשוט לא עלה לבמה. מנהל האולם העצבני דפק על הדלת באלימות וצרח שוב ושוב ''טיים טו גו!" (זמן לעלות לבמה). בארט לא הקשיב. הוא נותר בחדר ההלבשה, במצב קטטוני.

 

את המשפט האנגלי "Time to Go! Time to Go!" יכירו היטב כל מאזיני אלבום 'החומה' בעוד 12 שנים, רגע לפני תחילת השיר 'קומפורטבלי נאמב' (Comfortably Numb), שעסק בהתמוטטותו הנפשית והגופנית של אמן רוק מותש, מסומם ומדוכדך.

 

הקהל של אלכסנדרה החל לאבד את הסבלנות. ג'ון בולאן (June Bolan), מנהלת ההופעה שלהם, יצאה מגידרה כדי להקים את בארט מהכיסא ולזרוק אותו על הבמה; הוא לא ניגן כלום; השלושה האחרים ניסו להסתדר בלעדיו, ונתנו הופעה עצובה וחסרת-השראה לחלוטין. כעבור זמן מה, הבינו מנהלי האולם שהלהקה מרוסקת והחלו לחפש אחר ג'ון בולאן כדי לקבל חזרה את הכסף ששילמו לה מראש. היא טסה למכונית והתחבאה שם עם הכסף (אלף פאונד). ואז צעקו שני מנהלי הלהקה לארבעת הפלוידים לרדת מן הבמה ולהימלט מן האולם; כל הצוות רץ ללימוזינה המשומשת וברח מן המקום עם הכסף.

 

הפלוידים ביטלו את כל הופעותיהם לחודש אוגוסט והפסידו 4,000 פאונד. המגזין 'מלודי מייקר' כיסח את הלהקה וצפה לה סוף עצוב. פיטר ג'נר הבין שהוא 'שרוף' בלונדון. הוא החליט לפנות לארה"ב, קיבל תמיכה מכמה חברים אמריקנים וקבע הופעות בסן פרנסיסקו ובניו יורק. חברת התקליטים 'קפיטול', אחותה של EMI בארה"ב, הוציאה את האלבום 'Piper' בגירסה שונה: 'סי אמילי פליי' פתח את האלבום, במקום 'אסטרונומי דומיין' שהושמט ממנו (גם השיר 'בייק' נזרק החוצה).

 

האסונות התקשורתיים נמשכו אל תוך נובמבר 1967, החודש בו הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארה"ב, של המנחים פאט בון ודיק קלארק. בשתיהן הביך בארט את כל הנוכחים בשתיקות ובבהייה נצחית. אנדרו קינג, שהיה אחראי על הסיבוב, הבין שכדאי להפסיד כסף עכשיו מאשר ליפול על האף בהמשך. בסוף 67' הסתיים סיבוב ההופעות האמריקני שלהם, לאחר 8 ימים בלבד. אי אפשר היה לעשות כלום עם סיד המנותק, שפשוט לא שיתף פעולה עם אף אחד.

 

כאילו זה לא היה מספיק, חזרו המוסיקאים חולים מאוד מרוב אלכוהול, סמים ומשגלים בלתי אחראיים; הם קיבלו אינספור זריקות, שהצילו אותם ממוות פוטנציאלי. המפגש הראשון עם אמריקה כמעט חיסל אותם ואת הקריירה שלהם. למרות המשבר, ההתחייבויות למועדונים ואמרגנים שונים עמדו בתוקף. ההצגה היתה חייבת להימשך, עם או בלי סיד.

 

הפלוידים זכו לחמם את ההרכב של ג'ימי הנדריקס, במסגרת עסקת-חבילה של שבע להקות בערב אחד. הם קיבלו רק 17 דקות על הבמה, בעיקר כדי לתת כמה להיטים ולהמשיך הלאה להופעה השנייה באותו הערב. בארט שנא את המתכונת המסחרית הזו, וכמובן ביטא את זעמו באופן פעיל. לעיתים נאלץ דייב או'ליסט, הגיטריסט של להקת 'דה נייס' (The Nice) להחליפו, כיוון שבארט פשוט סירב לעלות לבמה, למרבה זעמם של חבריו.

 

סינגל שלישי, 'אפלז אנד אורנגז' (Apples and Oranges), שעובד והוקלט בחיפזון וברשלנות, זכה להתעלמות ציבורית גורפת. ווטרס טען "מדובר בשיר טוב שנהרס על ידי הפקה טכנית גרועה". הסינגל לא יצא בארה"ב. ערכו בשוק האספנים של תחילת שנות התשעים עמד על מאה דולר. שלושה שירים מוזרים (וקשים להשגה) מבית היוצר של בארט באותה התקופה, "סקרים ד'יי לאסט סקרים" (Scream Thy Last Scream), "ג'אגבנד בלוז" (Jugband Blues), ו-"וג'טבל מן" (Vegetable Man) הם עדות חיה להתדרדרותו המצערת של הסולן, שאכן הפך לאיש-צמח.

 

צוות הלהקה המורחב מנה באותה תקופה 33 בני-אדם, שאותם היה צריך להאכיל ולפרנס. ג'נר הבין שמשבר כלכלי חמור עומד על מפתח דלתם. צ'קים החלו לחזור; אנשים הגיעו לחרפת רעב. ווטרס, הנחרץ והתקיף שבחבורה, דרש להחליף את בארט. שני המנהלים התנגדו בתחילה, אך היו מוכנים להתפשר על הוספת גיטריסט שני. בחג המולד של 1967, סוף דצמבר, העז ניק מייסון להרים טלפון למר גילמור.

 

דייב גילמור, הגיטריסט החדש של להקת פינק פלויד - מחליפו של סיד בארט המסומם

דיויד גילמור נכנס לזירה - מחליפו של סיד

 

בינואר 1968 גייסו הפלוידים את ידידם הוותיק של ווטרס ובארט, הגיטריסט דיויד גילמור. האחרון לימד את בארט לנגן בגיטרה וגדל איתו יחד בקיימברידג'. בגיל 21 קיבל מהוריו האמידים גיטרת פנדר טלקאסטר. לאחר שאמר 'כן' לפלוידים, קיבל מהם מקדמה ראשונית שאיפשרה לו לרכוש במזומן את גיטרת חלומותיו, פנדר סטראטוקסטר, ידידתו הותיקה מאז ועד היום. שלושה ימים לאחר שרכש את הגיטרה, פירסם ה'מלודי מייקר' את הסקופ: גילמור מצטרף לפלויד. בארט לא פוטר בשלב זה, אבל הפלויד היו זקוקים לגיטריסט מתפקד על הבמה, בנוסף לבארט, שעתידו היה לוט בערפל.

 

בתחילה, כאמור, הובא גילמור רק כדי שימלא את מקומו של הגיטריסט החולני, שעמד על הבמה אך לא הצליח לתפקד כהלכה בפני קהל; אך הפלוידים החלו לחוש שעצם קיומו של בארט מאיים על הקריירה שלהם ופרנסתם של עשרות אנשים אחרים. הפחד היה אותנטי, והביא לתוצאות: בפברואר 1968, לפני הופעה אחת בסאות'המפטון, ווטרס הציע לדלג על איסוף בארט מביתו להופעה. במילים פשוטות: פינק פלויד החליטה לוותר על שירותיו של בארט על הבמה, ולהשאיר אותו בביתו. הם פשוט הפסיקו לקחת אותו איתם.

 

ווטרס, למעשה, תפס את הפיקוד על הלהקה. גילמור היה עדיין 'ירוק', לא העז להביע דעה בנושא רגיש כמו בארט, אך גם לא התנגד; רייט חשש לצאת נגד ווטרס; מייסון הבין שזו הדרך היחידה; ווטרס היה גם המבוגר והכריזמטי מבין החברים. "הוא היה החבר שלנו, אבל באותה תקופה, רוב הזמן פשוט רצינו לחנוק אותו", נימק ווטרס מאוחר יותר את ההחלטה הקבוצתית.

 

ההופעה הראשונה בלי בארט עברה 'חלק', וגילמור מילא את כל תפקידו בהצלחה יתרה. הקהל לא התרגש מהיעדרותו של בארט, לא דרש את כספו בחזרה, ולמעשה די נהנה. וכך הם המשיכו הלאה, עם ערימת ייסורי מצפון בדרגות שונות, שליוותה אותם במשך עשרות שנים, וסיפקה להם יגון והשראה גם יחד.

 

בשישה באפריל 1968 יצאה ההודעה הרשמית על הפרידה מסיד בארט. התקשורת הבריטית הגיבה ב"זה הסוף שלהם" ו"הלך עוד הרכב". אבל ההספדים היו מוקדמים, ונבעו בעיקר מהערכה לא נכונה של חברי הלהקה. בארט, מצידו, סירב לעכל את הנטישה: למרות שפוטר רשמית מן הלהקה ברמה החוזית, הוא אפילו הגיע לעיתים קרובות להופעות; הוא נדחף לשורה הראשונה בקהל ובהה בגילמור במשך כל ההופעה. דיויד הצעיר העיד שמבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב.

 

שני המנהלים הוותיקים, ג'נר וקינג, לא האמינו שהפלוידים יחזיקו מעמד בלי בארט. זו היתה הבעת אי-אמון בכשרונו של ווטרס כמנהיג. הארבעה החליטו לנטוש את שני המנהלים ולעבור לניהולו של בריאן מוריסון; האחרון מכר אותם במהירות למנהל חדש ופיקח ושמו סטיב או'רורק (שניהל אותם, בהצלחה ובכוחנות רבה, עד מותו ב-2003). ג'נר וקינג, מצידם, הבטיחו להמשיך ולטפל בבארט. זה לא ממש עזר: הוא היכה את חברתו לחיים בראשה עם מנדולינה; חבריו הצליחו להשתלט עליו, אבל היא החליטה לעזוב אותו.

 

אוסף קצרצר ומוזר, תחת השם 'דה בסט אוף פינק פלויד', יצא לאור ב-1970 בתקליט ויניל, והציג 10 שירים נבחרים מתקופת בארט, באורך כולל של 29:40 דקות. שני סינגלים נדירים הופיעו בו: "איט ווד בי נייס" של ריצ'רד רייט, ו-"ג'וליה דרים" של רוג'ר ווטרס. קולומביה הוציאה את המוצר המשונה הזה, בהפקת נורמן סמית' וג'ו בויד, בתקופה של חוסר-ודאות לגבי עתידה של הלהקה. התקליט גם הופץ בישראל, עם מדבקה שיווקית בעברית המסבירה: "מצמרת להקות המחתרת - פינק פלויד במיטב להיטיה". באופן אירוני, סיד בארט עצמו לא מופיע על העטיפה. רוג'ר ווטרס נראה שם כשהוא בוהה בחשדנות במצלמה, ואפילו לא עושה מאמץ קטן להוציא חיוך.

 

The Best of Pink Floyd - Vinyl LP - 1970
The Best of Pink Floyd - LP - 1970
האוסף הראשון של פינק פלויד

 

במאמץ רב, ובעזרת סיוע חיוני מווטרס וגילמור, הצליח בארט איכשהו להקליט אלבום סולו ראשון תחת השם 'דה מדקאפ לאפס' (The Madcap Laughs), 'המטורף צוחק', ולהוציאו לאור בתחילת 1970. תקליט הויניל נמכר בתחילה רק בששת-אלפים עותקים וזכה לביקורות סבירות, שהתייחסו בעיקר לטירוף המבעית שהשתקף ממנו. עם השנים זכה האלבום למעמד פולחני, ונמכר בכמויות גדולות בהרבה. בנובמבר 70' הוציא סיד אלבום שני שנשא את השם הקצר 'בארט' (Barrett) והושלם בעזרתם האדיבה והסבלנית של גילמור, ידידו הטוב והאכפתי; גם רייט סייע להם. ווטרס סירב לעזור שוב לבארט.

 

סיד בארט - אלבום הסולו הראשון
אלבום הסולו הראשון של סיד בארט
The Madcap Laughs - Syd Barret
סיד בארט - אלבום הסולו השני - בארט
אלבום הסולו השני של סיד בארט
Barrett - Syd Barret

 

ריצ'רד רייט, ביקורתי ונוקב כתמיד, תיאר את שני אלבומי הסולו של בארט במילה "נוראיים". בשלב מסוים, חזר בארט לגור עם אימו בקיימברידג'. שם שקע אל תוך מצוקתו הנפשית הפרטית, הקריח, חלה בסוכרת והשמין, תוך שהוא מתקיים מן התמלוגים הנדיבים המוזרמים אליו באופן קבוע, מצייר ומטייל בשכונה ללא מטרה. התמלוגים גדלו בשנות ה-70, כשביצע דיויד בואי ב-73 גירסת כיסוי לשיר 'סי אמילי פליי' (See Emily Play) ושני האלבומים הראשונים של הפלוידים יצאו שוב באריזה זוגית. מדי פעם נסע סיד ללונדון וגר במלונות שונים, ניסה להקליט אלבום שלישי, אך נכשל ושוב חזר הביתה. לזמן קצר אף אושפז במוסד לחולי נפש, ושוחרר שוב לביתו.

 

סיד בארט מודל 1997 - קשה לזהות וקשה להאמין

סיד בארט ב-1997; קשה להאמין או לזהות

 

כאמור, אובדנו של בארט עירער את יציבות ההרכב. המנהל החדש, או'רורק, היה שועל פיננסי ואיש עסקים כוחני ופיקח; אך הוא לא עסק אף פעם בעניני המוסיקה עצמה; ווטרס התייחס אליו כאל אמרגן חלקלק ותו לא; הרביעייה נאלצה לחפש את הכיוון המקורי שלה בדרכים שונות ומשונות. אחת מהן, למשל, היתה שירבוט צורות מוזרות על חתיכת נייר.

 

כך עשו ווטרס ומייסון, כשניסו לשרטט את ההשראה לקטעים שהפכו לאלבום שזכה לשם המסתורי 'א סוסרפול אוף סיקרטס' (A Saucerful of Secrets), ובעברית: 'צלוחית מלאה סודות'. התקליט שיצא בסוף יוני 1968 העיד על רצון עז לחיפוש דרך מקורית, מעין נסיון ראשוני, אם כי בוסרי, לגיבוש התבנית הפלוידית המוכרת.

 

כותרת הקטע המיסטי 'סט דה קונטרולס פור דה הארט אוף דה סאן' (Set the controls for the heart of the sun) הגיע מתוך הספר 'פייר קלאון' (Fire Clown) מאת מייקל מורוק, שנכתב ב-1965. הטקסט של השיר עצמו הועתק על ידי רוג'ר מתוך ספר אחר, על שירה סינית. היצירה זכתה לתגובות נלהבות מצד המעריצים. קטע-הנושא, לדעת גילמור וחבריו, היה "מבריק" והצביע על ההתקדמות אל עבר ההישגים הבאים.

 

פינק פלויד בתקופת האלבום Saucerful כשבארט עדיין בהרכב

 

הפלוידים קיבלו אישור מחברת EMI להשתמש במעצבים חיצוניים לעטיפת האלבום. הם בחרו בידידיהם הוותיקים סטורם ת'ורג'רסון ואוברי פאואל. השניים הקימו קבוצת אמנים וקראו לה 'היפגנוסיס' (Hipgnosis), בהשראת כיתוב מוזר שמצאו על דלת דירתם יום אחד. סטורם ו'פו' (כך כונה פאואל בקיצור) הפכו לשותף קבוע של הפלוידים, ועיצוביה הייחודיים של 'היפנוסיס' התחברו לעולם הדימויים המופשט של הלהקה.

 

פינק פלויד - צלוחית מלאה סודות - עדיין עם בארט וגילמור במקביל

צלוחית מלאה סודות
Saucerful of Secrets
1968

 

ביום הוצאת האלבום, הובילו הפלוידים את מופע הרוק הפתוח הראשון בהייד פארק, לונדון; המופע הפך למסורת שנתית, שבה כיכבו בין השאר גם הרולינג סטונס והסופרגרופ 'בליינד פיית' של סטיבי וינווד ואריק קלפטון. שדרן הרדיו המהולל ג'ון פיל (John Peel), שנכח באלפי מופעים לאורך הקריירה הארוכה שלו, אמר ש"זה המופע הכי טוב שראיתי". הפלוידים החזירו לעצמם את המוניטין האבוד. הם השקיעו ממון רב במערכת הגברה משובחת, בין הטובות בעולם באותה תקופה, והמשיכו לשלב אפקטים קוואדרופוניים כדי להפנט את הקהל.

 

העיצובים החלליים והמוסיקה האטמוספרית של הפלוידים החלה ליצור עבורם תדמית 'ספייסית', בכיוון המדע הבדיוני. לא פלא, לכן, שקיבלו ביולי 1969 שלוש הזמנות לחיבור מוסיקה עבור שידורים טלוויזיונים מיוחדים של חללית אפולו 11 בגרמניה, הולנד ואנגליה.

 

לקראת סוף 1968 ניסו הפלוידים להוציא סינגל נוסף לשוק. השיר 'פוינט מין אט דה סקיי' (Point me at the sky) שחיבר ווטרס לא זכה לתגובה כלשהי; הסינגל השני (שהיה למעשה צד ב' של התקליטון), בעל השם המפחיד והמעניין 'תיזהר עם הגרזן, יוג'ין (Careful with that axe, Eugene) לא קיבל משוב חיובי מן התקשורת אך הפך לפריט מבוקש בהופעות, ונכנס לאלבום הבא, 'אומהגומה' (Ummagumma). במאי הקולנוע האיטלקי המהולל, מיכלאנג'לו אנטוניוני (1912-2007) שמע אותו והתלהב (על כך בהמשך).

 

לאור כישלון הסינגלים, ואולי בהשראת רעיון דומה של להקת לד זפלין, הפלוידים סירבו להתייאש אך קבעו מדיניות חדשה: לא מוציאים יותר סינגלים, אלא רק אלבומים. החוק החדש והשנוי במחלוקת החזיק מעמד באופן חלקי רק 11 שנים, עד שבוטל בלחץ חיצוני. עם זאת, חייבים לציין שלהיטים קריטיים של פלויד, כגון 'מאני' (Money) מ-1973, נערכו כסינגלים והופצו לתחנות הרדיו לקידום האלבום, כך שמדיניות ה'בלי סינגלים' נותרה על הנייר בלבד.

 

עוד לפני עבודתם המתוקשרת עם אנטוניוני, התבקשו הפלוידים בתחילת 1969 להפיק פסקול לסרט 'מור' (More), הפקה גרמנית-צרפתית בשפה האנגלית, בבימויו של בארבה שרדר, שותפו של ז'אן לוק גודאר. המוסיקה לא היתה מרשימה ובחלקה אפילו לא אינסטרומנטלית, אבל חברת אי-אם-איי (EMI) נתנה להם חופש פעולה נרחב, ותמלוגים גבוהים יותר. הסרט עצמו, שעסק בהתמכרות להירואין על האי הספרדי איביזה, זכה להצלחה בעיקר בצרפת, ועזר לפלוידים לחדור למרכז אירופה - שוק חדש וחשוב עבורם באותה תקופה.

 

לביקורת על האלבום More של פינק פלויד

More
Original Motion Picture Soundtrack
by Pink Floyd

 

עבודת הפסקולים נמשכה, והפעם מכיוון איטליה: הבמאי הגאון מיכאנג'לו אנטוניוני הזמין מהם מוסיקה לסרטו 'נקודת זבריצקי'. הם בילו חודש במלון יוקרתי, הכינו מוסיקה טובה למדי, אבל אנטיוניוני עשה להם את המוות: "זה עצוב מדי", "זה חזק מדי", ולפעמים היה פשוט נרדם להם מול העיניים. בסוף השתמש רק בשלושה שירים שלהם, בינוניים ברובם, ונעזר בעיקר במוסיקה של אמנים אמריקניים. הפלוידים לא לקחו את הסיפור קשה מדי: ראשית, הם השתמשו בכל החומרים שלא הגיעו לסרט, ושנית - מיד המשיכו לעבוד.

 

באוקטובר 1969 יצאה לאור עוד עדות חיה לחיפוש הדרך העקשני של הפלוידים. האלבום הכפול 'אומהגומה' (Ummagumma) התבסס כולו על הרפתקנות חסרת-פשרות, אילתור, ניסוי וטעייה. 'אומה-גומה' הוא בעצם ביטוי סלנג ייחודי של הסטודנטים באוניברסיטת קיימברידג' למילה 'סקס'. הוא היה מהפכני לתקופתו, ואיפשר לפלוידים לבצע את הקפיצה האמיצה אל הלא-נודע, כדי לגלות בעצמם את הגבולות בין צליל ורעש. רייט הפגין ביצירה 'סיזיפוס' את ההשפעות הקלאסיות שספג: מינימליזם מודרני, אוואנגארד אירופאי, גותיקה והמורשת הסימפונית המקובלת. אפשר לשמוע בבירור, ולראשונה, גם את צליל המלוטרון.

 


אומה-גומה - Ummagumma
העטיפה המעניינת של סטורם ת'ורג'רסון הציגה רעיון חזותי שבו משתעשעים צלמים רבים: עקרון אינסוף ההשתקפויות הנוצר מצילום של מראות בתוך מראות (מכונה גם 'אפקט דרוסטה', על שם איור הולנדי מ-1907). בעולמנו מסתובבים אנשים רבים שקנו את האלבום אך החמיצו את ההתחכמות הזאת. חשוב לציין: גם כאשר הסכימו הפלוידים לחשוף את פניהם וגופם על שער האלבום, טרחו לטשטש את התמונה באמצעים שונים, כך שדמויותיהם יישארו אלמוניות. הכל היה חלק מקונספט ה'מחתרת'.

 

למזלם של הפלוידים, חברת אי-אם-איי (EMI) הגדולה והעשירה הקימה תת-חברה למוסיקה מתקדמת, בשם 'הארווסט' (Harvest) שאיפשרה להם להפיק את האלבום בלי להתחשב במצעדי המכירות. ההימור השתלם רק לטווח הרחוק: באותה התקופה, לא הצליח אומה-גומה להיכנס למצעדים (בקושי הגיע לרשימת ה-100 הנמכרים בארה"ב); עם זאת, ולמרות פגמיו, הוא היה אחד האלבומים החשובים ביותר של הרוק הבריטי המחתרתי, והשפעתו הבינלאומית היתה רבה; היתה זו הפעם הראשונה שאלבום פלויד הופץ בארה"ב בצורה מסודרת. היתה זו גם הפעם הראשונה שהופעה חיה של הפלוידים עלתה על גבי תקליט. ההופעה הבאה יצאה לאור על גבי אלבום רק 19 שנה מאוחר יותר (1988).

 

אחד החידושים החשובים ב'פרוגרסיביות' של הפלוידים בתקופה ההיא היא השימוש באולפן ההקלטות ככלי-עזר להלחנה. בעזרת שימוש ייחודי בטכניקות של קולאז', אפקטים וערוצי הקלטה מגוונים, הפך כל חבר-להקה למלחין עצמאי הבונה את התזמורת שלו בעזרת הטכנולוגיה המודרנית. וכך, במקום להשתמש באולפן כמכשיר מוגבל להנצחת מוסיקה 'נורמלית' שנוצרה באופן מסורתי מחוצה לו, הפכו הפלוידים את היוצרות, ונתנו לעצמם את החופש ליצור את המוסיקה עצמה בעזרת האולפן. בכך הלכו צעד אחד קדימה ועקפו את ה'ביטלס'.

 

הפלוידים לא היו וירטואוזים. האצבעות של גילמור, כך הודה בראיון, היו 'כבדות' מדי בשביל לנגן מהר; ווטרס היה נגן באס חובבני; מייסון היה מתופף איטי למדי, וגם רייט לא היה אשף טכני כמו ריק ווייקמן. אך הם ידעו להתגבר על המחסור בוירטואוזיות, בעזרת שימוש מושכל ביתרונותיהם בתחום הטכנולוגיה, ההפקה והסבלנות שהשתלמה.

 

הפסקול הקולנועי השלישי בתולדות הפלוידים הוא למעשה פרוייקט סולו צדדי של ווטרס, בשיתוף ידידו רון גיסין. האלבום הנשכח 'דה בודי' (The Body) הוא עיבוד מוצלח יחסית לספר ביולוגיה פופולרי, שהוקלט על ידי ווטרס-גיסין במהלך ספטמבר-אוקטובר 1970. ווטרס סיפק את הבלדות האקוסטיות ("שירים"), וגיסין את הקטעים האינסטרומנטליים, עם נטייה למוסיקה אלקטרונית חדשנית יחסית.

 

רוג'ר ווטרס + רון גיסין - מוסיקה מהגוף
Roger Waters & Ron Geesin - Music From The Body

 

בזמן אחת החזרות של הפלוידים, הבחין ווטרס במנגינה מעניינת שהמציא גילמור על הגיטרה. "זה נשמע כמו מערבון, כמו סוסים מול השקיעה, גדול כזה", התלהב ווטרס, והציע לפתח את המנגינה ליצירה גדולה יותר. הם ישבו, ניגנו, עיבדו, ניסו, הורידו, הוסיפו ותיקנו. כאשר הבינו שאין להם את הזמן והיכולת לכתוב סימפוניה בעצמם, החליטו לתת למוסיקאי עם הכשרה פורמלית לעסוק בהרכבת הרעיונות הבסיסיים. הם פנו לרון גיסין, וביקשו ממנו להוסיף "משהו גדול: מקהלות, כלי נשיפה, מה שאתה רוצה"; ואז עלו מיד על מטוס להופעות בארה"ב. גיסין ישב במשך חודש והרכיב את הפאזל; הוא הוסיף מנגינות משלו, כתב תווים וחיבר פרקים.

 

באוקטובר 1970 הוציאו הפלוידים את האלבום הרוק המתקדם המובהק שלהם, 'אטום הארט מאד'ר' (Atom Heart Mother). כאן כבר ניתן להבחין בהתחזקות המרכיב הסימפוני. ההרפתקנות האנרכיסטית של 'אומהגומה', האלבום הקודם, כמעט ואיננה, ובמקומה התגבש קו מוסיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני ובין פסיכדליה ורוקנרול. הקטע, שאורכו 23 דקות, תפס צד שלם בתקליט הויניל המקורי.

 

התווים המקוריים של אטום הארט מאד'ר

התווים המקוריים של אטום הארט מאד'ר

 

אטום הארט מאד'ר
אטום הארט מאד'ר
Atom Heart Mother
יצירת הנושא של אטום הארט מאד'ר בנויה במתכונת של סוויטה סימפונית, בשילוב עם מקהלה. את עיקר תשומת הלב תפס ריק רייט, עם האורגן הכנסייתי והאפקטים החלליים, והמתופף ניק מייסון שגיבש לעצמו סגנון נקי. בולטת במיוחד הנטייה שלא להשתמש במילים ובטקסטים, שלא הרחיקה את המוסיקה מן הזרם המרכזי בהכרח. צילום העטיפה המפורסם מאת חברת 'היפגנוסיס' נבחר בקפידה ובכוונה תחילה: המוסיקאים ביקשו עטיפה שתהיה אנטי-פסיכדלית: הכי ארצית, הכי לא-חללית שניתן. ת'ורג'רסון נסע לאיזור כפרי וצילם את הפרה הראשונה שראה. הפלוידים האמיצים החליטו לא לכתוב שום דבר על העטיפה החיצונית, אפילו לא את שם הלהקה.

 

רון גיסין, לעומת זאת, לא קיבל קרדיט בכלל (גם לא בעטיפה הפנימית). הפלוידים לא ששו לספר לעולם שנעזרו ב'גיס חמישי' כדי ליצור משהו בעל-ערך. אשתו לא היתה מרוצה, וגם הוא טוען היום כי איזכור שמו היה מביא לו פרנסה. בכל מקרה, הוא קיבל חמישית מן התמלוגים על הצד הראשון של האלבום.

 

שמו של האלבום הוא בדיחה ותו לא. הפלוידים התכוננו לאירוח בתכנית הרדיו של ג'ון פיל בבי-בי-סי. מפיק התכנית שאל אותם איך קוראים ליצירה החדשה שלהם. מכיוון שטרם החליטו על שם, הצביע רון גיסין על עיתון שהיה מונח בחדר, והציע לווטרס לחפש השראה בין הכותרות.
ווטרס עילעל בעיתון במהירות, מצא ידיעה איזוטרית על אישה בהריון וקוצב-לב המופעל בכוח גרעיני, ואימץ את הכותרת 'אמא לב אטום' באופן מיידי: "זה שם נחמד. ככה נקרא לזה". הפלוידים גם התאימו כותרות שרירותיות לקטעים עצמם, כדי שיתאימו לשם המאולתר של 'אלבום הפרה'.

 

רון גיסין, מלחין ומעבד
רון גיסין, מלחין ומעבד לעת מצוא
האלבום, לראשונה בתולדות הפלוידים, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. החקלאי שראה את 'לולובל שלוש', הפרה האהובה שלו מניבה רווחים שמנים לכוכבי הרוק הצעירים, ביקש כסף תמורת הצילום ונענה בטריקת דלת. אך למרות ההצלחה המסחרית הסוחפת, גילמור טוען שהאלבום הוא בסך הכל "אוסף של שטויות. לא ידענו מה אנחנו עושים באותה תקופה"; ווטרס, בסגנונו הפסקני, הוסיף שמצידו אפשר לקחת את האלבום ולזרוק אותו לפח כמו שהוא.

 

בכל מקרה, הגירסה החיה והבומבסטית לאלבום אטום הארט מאד'ר זכתה לבכורה עולמית ב-27 ביוני 1970 ובצירוף קרנות, טרומבונים, חצוצרות, טובה ומקהלה שלמה בפסטיבל באת' (Bath).

 

שלושה שבועות לאחר מכן, הביאו הפלוידים את ההפקה הגדולה אל הייד פארק בלונדון. גיסין, שהגיע לפארק כדי להאזין ליצירתו מול עשרים אלף איש, התאכזב והלך הביתה באמצע: "זה היה יום קר, הכלים לא היו מכוונים, וזה נשמע נורא, ממש כמו פודינג גדול ורטוב".

 

 

פינק פלויד ב-1971, מבצעת את אטום הארט מאדר עם מקהלה
פינק פלויד באירופה, יוני 1971. ביצוע חי של אטום הארט מאד'ר עם תזמורת כלי נשיפה ומקהלה

 

באותה תקופה החלו הפלוידים להרוויח כסף. די הרבה כסף, למען האמת. הם החלו לרכוש בתים באיזור לונדון, ורובם הפכו אנשי משפחה בורגניים לכל דבר ועניין. ווטרס בנה לעצמו אולפן קטן בחצר. גו'די, אשתו הראשונה, סוציאליסטית בעלת אופי חזק, השתמשה בכספיו מן הלהקה כדי לרכוש בתים ולהשכירם לנזקקים. ווטרס, אדם בעל תודעה מעמדית חזקה ונטייה לצדק חברתי, החליט לוותר על היגואר שלו לטובת מיני-מיינור קטנטנה. שאר חברי הלהקה לא התנהגו כמוהו. גילמור, הרווק האחרון, פרש לחווה מפוארת באיזור אסקס (Essex), עם סוסים ועתיקות. ארבעתם אהבו חתולים וגידלו עשרות מהם.

 

בסיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב הגיעו לניו-אורלינס וגילו שמישהו גנב להם משאית עם ציוד בשווי 400,000 דולר. הם כבר היו בטוחים שהכל אבוד. המשטרה לא מצאה כלום. למזלם, נערת הקבלה במלון אמרה להם שאביה עובד באף-בי-איי (FBI) ואולי יוכל לעזור להם. תוך 4 שעות נמצא (כמעט) כל הציוד במשאית הנטושה. הפלוידים נשמו לרווחה.

 

המגמה התיאטרלית התפתחה במופע הגדול שערכו הפלוידים במאי 1971 בארמון הקריסטל של לונדון. נקודת השיא של המופע היתה הופעתו הפתאומית של תמנון מתנפח בגודל 16 מטר מתוך האגם הקטן שהפריד בין הקהל לבמה, בשילוב זיקוקים. לרוע המזל, עוצמת המוסיקה של המופע גרמה לדגים האמיתיים באגם להתפגר במהירות. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהפלוידים יחריבו את הסביבה באמצעות סוללות של רמקולים - גם העיר ונציה תצטרף לרשימת הקורבנות בעוד כמה שנים.

 

פינק פלויד - מדל Meddle
Meddle
האלבום 'מדל' (Meddle) מנובמבר 1971 הוא הצעד המשמעותי ביותר לכיוון אפיון הצליל הסופי של הפלוידים, תוך שכלול מתמיד של טכניקות ההקלטה האולפניות.

גילמור, שלא היה מרוצה מחוסר-מעורבותו באלבום הקודם, נכנס לתמונה והשפיע מאוד על התוצאה הסופית; הוא גם החל לצבור ביטחון כגיטריסט. הסולואים המפורסמים שלו החלו להתבלט: הוא פיתח טכניקת עבודה מעייפת אך משתלמת, לפיה הוא מקליט בין 5-8 גירסאות שונות לכל סולו, מאזין לכולן, מסמן מה טוב ומה רע, 'גוזר' חלקים נבחרים מכל גירסה ו'תופר' אותם לגירסה אחת מושלמת. כך בנה כמה מן הסולואים המצוטטים והמוערכים ביותר על גיטריסטים בעולם הרוק.

 

כבר בקטע הראשון, One of these days, הופכים האפקטים לשחקן מרכזי, שמבדילים את הרוק של הפלוידים מכל דבר אחר שנוצר באותה התקופה. וכמו באלבום הקודם, צד שלם של תקליט ויניל (23 דקות) הוקדש ליצירה ארוכה אחת ושמה 'אקוז' (Echoes). ההמצאות של רייט וגילמור בתחום האפקטים, הגיטרה המלכותית של גילמור שמבצעת גם תפקידים השמורים בדרך כלל לחצוצרות וכינורות, האילתורים הקבוצתיים וההקלטה המעולה, כולם מתאחדים לפואמה סימפונית משכנעת במיוחד, המערבבת בצורה הומוגנית בין בלוז ואוונגארד אלקטרוני.

 

הדרך שבה נוצר האלבום 'מדל' (Meddle) שיקפה הרכב יצירתי, דמוקרטי ואמיץ. הרביעייה הזמינה את אולפני אבי רואד לחודש שלם (ינואר 1971) והקליטה כל דבר שנשמע לה מעניין. בסופו של דבר נותרו עם 36 קטעים שונים, או יותר נכון - טיוטות של רעיונות. 'אקוז' נבנתה מן היסודות הללו. רוב הרעיונות המלודיים הגיעו מגילמור ורייט ("המוסיקאים"); המבנה והעיבודים הגיעו מווטרס ומייסון ("האדריכלים"). בחודש יולי הוקלטה היצירה עצמה והקטעים שהרכיבו את הצד השני של התקליט; הכל נעשה הפעם באולפני 'אייר' (AIR) בלונדון, עם מיקסר חדש ומתקדם, לאותה תקופה, של 16 ערוצים.

 

הקטע One of these days הוקלט במקרה, תוך אילתור על הבאס ובדיקת מכשירי 'אקו' (הד) שונים. מייסון הופיע, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הפלוידים, בתפקיד קולי, כשהקריא את שם השיר תוך שינוי מהירות ההקלטה. צילום העטיפה מציג אוזן אנושית הקולטת גלי קול מתחת למים: דימוי מושלם ליצירה 'אקוז' המוצפת בדימויים מימיים.

 

הביקורות לאלבום 'מדל' היו מעורבות: חלקן טובות מאוד, חלקן בינוניות. מגזין ה'מלודי מייקר' השתייך לקיצונות השלילית, כשטען שמדובר ב"פסקול לסרט שאינו קיים" והפלוידים הם רק "הרבה רעש ומהומה, בלי שום משמעות". לא כולם קלטו בזמן-אמת את הגאונות של הקטע 'אקוז'. ניק מייסון שלח למבקר האדיב קופסה ובתוכה כפפת אגרוף המחוברת לקפיץ.

 

זמן קצר לאחר Meddle עסקו הפלוידים בפסקול שני במספר, שוב עבור בארבה שרדר; למרות ששם הסרט היה "העמק" בצרפתית, האלבום נקרא 'אובסקיורד ביי קלאודז' (Obscured by Clouds). הפלוידים עשו אותו בטירה ליד פריז תוך שבוע עמוס אחד. מייסון אהב מאוד את האלבום, בעיקר בגלל הפשטות והספונטניות שלו. השיר הקליל-לכאורה 'פרי פור' (Free Four) התקבל בהתלהבות יחסית על ידי הרדיו האמריקני, למרות שהמילים שלו (פרי מוחו המריר של ווטרס) היו ציניות עד כאב. דווקא האלבום החפוז ביותר בתולדות הלהקה קיבל מקום של "כבוד" ב-50 הלהיטים של המצעד האמריקני. וזה לא היה הסרט האחרון של הפלויד.

 

פינק פלויד - Obscured by Clouds

אובסקיורד ביי קלאודס
Obscured by Clouds
1972


הסרט 'פינק פלויד בפומפיי', שיצא לאור בנובמבר 1972, הפך עם השנים לאחד מן המסמכים הבסיסיים של הרוק המתקדם הבריטי. הוא מתעד את הלהקה בשיאה היצירתי, בעיקר בתוך אצטדיון עתיק -- וריק לגמרי -- ליד איטליה, באי פומפיי כמובן. גילמור הפגין את שליטתו בעולם האפקטים של הגיטרה, רייט המשיך להתנסות בטכניקות נגינה אוונגארדיות על הפסנתר ומחוצה לו, מייסון קיבל הרבה זמן-מצלמה בגלל העבודה הפיזית המרשימה שלו על מערכת התופים (כולל להטוטי-מקלות), ואילו רוג'ר ווטרס זכור משם בעיקר בזכות ההתעללות הדרמטית שלו בגונג אומלל (ווטרס הפליא להתעלל בכל דבר, כמעט).

 

ביקורת על ההופעה של פינק פלויד בפומפיי - גרסת הבמאי



פינק פלויד בפומפיי - מתוך הסרט
קטע מתוך הסרט - פינק פלויד בפומפיי

 

הסרט של פומפיי הוקרן לראשונה בפסטיבל האמנויות של אדינברו בספטמבר 1972, אך סיבוכים משפטיים דחו את המשך ההקרנות לשנתיים נוספות. גילמור חשב שהסרט לא שווה הרבה; מייסון חשב שהוא דווקא מעניין; רייט טען שהבעיה היחידה היתה הבמאי (אדריאן מייבן). 'פומפיי' אף שודר פעמים רבות בטלוויזיה החינוכית הישראלית, והעצים את תהילתה של הלהקה האנגלית במדינה הקטנה והמוטרדת שלנו. גרסת הבמאי, בתוספת צילומים מודרניים יותר, יצאה על גבי דיוידי ב-2003.

 

הצד האפל של הירח

רבות סופר על 'דארק סייד אוף דה מון' (Dark side of the moon), אלבום הקונספט המונומנטלי שנולד במאמץ רב במרץ 1973 לאחר תשעה חודשי הריון מתוחים. גירסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה כבר בפברואר 1972, בשתי הופעות מלאות בתיאטרון ריינבו בלונדון. הפלוידים ניסו את החומר החדש על הבמה, ועשו בו התאמות ושיפורים רבים, לפני שהורידו אותו סופית ל'טייפ'. ההקלטות החלו בראשית יוני.

 

Dark Side of the Moon - Medicine Head 1972
Dark Side of the Moon
Medicine Head
האלבום של מדיסין הד
בעל אותו השם
אפילו השם המפורסם של האלבום כמעט והושלך לפח. להקת בלוז-רוק בריטית אלמונית למדי, בשם 'מדיסין הד' (Medicine Head), הוציאה ב-1972 אלבום בשם 'דארק סייד אוף דה מון'. הפלוידים שמעו על האלבום וחשבו שלא יוכלו להשתמש בשמו בעתיד. הם גם בחרו שם זמני, 'אקליפס'. למרבה מזלם, האלבום של 'מדיסין הד' נכשל לגמרי מבחינה מסחרית, ולכן חזרה פינק פלויד להשתמש באותו שם מפורסם, עם תוספת של 'דה' בהתחלה (The). מדיסין הד, למי שמתעניין, התפרקה ב-1977 אחרי 6 אלבומים ולהיט אחד שהגיעה למקום ה-3 במצעד הבריטי.

 

השאיפה המתמדת של הפלוידים לשלמות טכנית ומוסיקלית הגיעה כאן למיצוי חסר תקדים. ההקלטה היא הישג אולפני שהצעיד את כל תעשיית המוסיקה לתקן חדש; סוחרים בחנויות לונדון וניו-יורק השתמשו בו ככלי להדגמת מערכות סטריאו. הפלוידים הביאו את מפיק-העל כריס תומאס, שעבד עם רוקסי מיוזיק ופרוקול הארום, כדי לפקח על המיקסים הסופיים. תומאס גילה, כמו רבים אחריו, שעיקר עבודתו היתה תימרון מיומן בין דרישתו של ווטרס לחיזוק השירה והטקסטים, ובין דרישתו של גילמור להדגשת המוסיקה והכלים.

 

פינק פלויד בהקלטות - מתוך הסרט בפומפיי

 

'דארק סייד' פתח בפני הלהקה את כל הדלתות בכל העולם, אך גם סימן את סופה של תקופת החיפוש והיצירה הספונטנית. לאחר הצלחת הסינגלים 'מאני' ו'טיים', התגובה המסחרית היתה מפתיעה בכל קנה מידה אפשרי: מקום ראשון במצעד הבריטי, מקום ראשון במצעד האמריקני (במהלך סיבוב הופעות מוצלח בארה"ב) ובסך הכל למעלה מ-25 מליון עותקים בכל העולם. שנים מספר אחר כך, הכניסה אותם ההצלחה למצב שבו איבדו את הגיבוש הקבוצתי, את תחושת השליחות ואת הנטייה המחתרתית שלהם. מספר המעריצים החדשים גדל בטור הנדסי, וככל שהזמן עבר, הם דרשו לשמוע רק את הלהיטים שהושמעו בתחנות הרדיו בארה"ב.

 

רייט אמר בראיון ש"סוף שנות השישים היתה תקופה נסיונית לחלוטין בתולדות הלהקה. אבל זה היה תהליך של למידה. בשנות השבעים כבר ייצבנו את עצמנו, וידענו מה אנחנו יכולים לעשות". את האלבומים של הפלויד מאפיין רייט בכך שהם "סובבים סביב נושא מרכזי, עם קישור הגיוני בין כל הקטעים המוסיקליים...אני לא אוהב את הרעיון לפיו לוקחים שנים-עשר שירים ומדביקים אותם ביחד כדי לעשות אלבום".

 

מה פרוגרסיבי ב'הצד האפל של הירח'? השימוש בצלילים 'טבעיים' מן המציאות החוץ-מוסיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוסיקליים, ובעיקר ההתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. היצירה מתפתחת כמו אופרה הכפופה ל'נושא-אב', ולא כנהוג באלבומי רוק שגרתיים, המציגים בדרך כלל כעשרה שירים נפרדים. הפלוידים דאגו לחבר בין כל הקטעים כדי ליצור תחושה 'פסקולית' של המשכיות, בעיקר בעזרת פעלולי עריכה וחזרה על נושאים מוסיקליים כ'תזכורות' במרחב הזמן. השדרנים בתחנות הרדיו אהבו במיוחד את האלבום: היה אפשר לנגן אותו מההתחלה ואז ללכת לשירותים או לעשן במשך שלושת-רבעי השעה.

 

אלן פרסונס
אלן פרסונס

צילום: ג'ון אלסברי
חלק גדול מהקרדיט הולך לטכנאי הגאון אלן פארסונס (Alan Parsons), שקיבל את פרס הגראמי של שנת 1973 על עבודתו באלבום. לראשונה עמד לרשות הלהקה מיקסר חדש עם 24 ערוצים, שיא הטכנולוגיה באותה התקופה. צלצול השעונים בתחילת הקטע 'טיים' (Time), למשל, הוא רעיון של פארסונס, שנשלח להקליט אפקטים בחנות שעונים מטעם אולפני אבי רואד (Abbey Road) בהם עבד. הוא חזר וסיפר לחברי הלהקה על מה שהקליט. הם התלהבו ואמרו לו להדביק את האפקט למוסיקה. הוא גם דאג להכין גירסה קוואדרופונית (ארבעה ערוצים, לעומת רק שניים בסטריאו) מיוחדת לאלבום, עבור חובבי סאונד עם מערכות חדשניות.

 

ווטרס אמר בראיון שהאלבום נוגע ב"לחצים שאנחנו מרגישים, באופן אישי, שיכולים לגרום לבן-אדם לגרום לבן-אדם להשתגע...הלחץ להרוויח הרבה כסף, לחץ הזמן, הזמן שעובר כל כך מהר; מבנים מאורגנים של כוח כמו הכנסייה והפוליטיקה; אלימות; תוקפנות". ווטרס נפגש לסיעור-מוחות עם מייסון על הנושאים הללו, ואז ישב לכתוב את הכל בעצמו. הוא התאמץ לנסח את המילים בצורה פשוטה וברורה ככל האפשר, בלי להתחכם ובלי להתנשא, כדי שהמילים לא יהיו פתוחות לפרשנויות רבות מדי.

 

הטקסטים של 'הצד האפל של הירח' עוסקים בחייו של ווטרס ובחייו של בארט. כאן התפתחה הסינתזה שהגיעה לשיאה בדמותו של כוכב הרוק 'פינק' באלבום 'החומה', שהיא למעשה היתוך בין ווטרס לבארט והעצמת המצוקות של שניהם: הסמים, הנזק המוחי, השיגעון והניכור, הניתוק והזעם. ולמרות הדומיננטיות של ווטרס, באלבום זה הופיע גילמור במלוא הדרו כזמר מעולה, טוב יותר מווטרס. הוא גם הוביל את השירים שלא הלחין. הטכנאי של הפלוידים בהמשך, ניק גריפית', אמר: "דייב גרם לאנשים להנות מהאלבום, ורוג'ר גרם להם לחשוב. השילוב עבד טוב מאוד".

 

אל כל החבילה הזו צורפו ברגע האחרון קטעי ראיונות שנערכו באולפני אבי רואד עם משתתפים אקראיים, שנשאלו שאלות כמו "מה אתה חושב על המוות?" או "מהו הצד האפל של הירח?". התשובות הטובות ביותר ניתנו על ידי שומר הכניסה הספונטני ג'רי דריסקול ("אין שום צד אפל של הירח, באמת; כולו אפל, למען האמת") או מנהל-במה מסומם של להקה מתחרה, שסיפק להם צחוק מטורף המהדהד לאורך כל האלבום, ועוד כמה פנינים. גם פול מקרתני התראיין, אך תשובותיו המנומסות לא נכנסו לאלבום.

 

אפילו עיצוב העטיפה זכה למעמד מיתולוגי. הלוגו הפשוט, המראה פירמידת זכוכית המשמשת כפריזמה דרכה הופכת קרן-אור לקשת צבעונית, הפך את 'היפגנוסיס' לחברה מבוקשת ביותר. רייט היה זה שהנחה אותם לבחור דווקא בפירמידה; ווטרס היה זה שהציע להמשיך את הקשת אל תוך העטיפה הפנימית של האלבום. ת'ורג'רסון התעקש לטוס לבדו למצרים, לפירמידות הגדולות והמפורסמות של גיזה, כדי לצלם אותן -- לגמרי בניגוד לחוק -- בלילה של ירח מלא, ולשלבן בחוברת האלבום.

 

Dark Side of the Moon

דארק סייד אוף דה מון; 'הצד האפל של הירח'

 

איך אפשר להסביר את הצלחתו המתמשכת והנדירה של 'הצד האפל'? כמעט אף אחד לא ידע לפרט את כל הסעיפים. תשובות חברי הלהקה עוסקות בעיקר בעובדה שהאלבום עשוי היטב מבחינה הפקתית, נשמע טוב לאורך זמן, עוסק בנושאים אוניברסליים בצורה פשוטה, ונותן לגיטימציה לכל אדם להשתגע.

 

ברור גם שהמאמצים השיווקים של חברות ההפצה 'קפיטול' ו'הארווסט' מילאו תפקיד מרכזי בהישג הכלכלי; כמו כן, בלי שני הסינגלים 'טיים' ו'מאני', הלהקה לא היתה ממריאה כה גבוה, וכה מהר.

 

אחת התשובות המקוריות ביותר הגיעה דווקא מהעיתונאי כריס צ'רלסוורת' מהמגזין 'מלודי מייקר': "זה פשוט אלבום מצוין בשביל לעשות סקס, בעיקר הצד הראשון והאורגזמה של הקטע 'גרייט גיג אין דה סקיי' (Great gig in the sky) עם הזמרת קלייר טורי. מליוני אנשים הזדיינו לצלילי הצד האפל של הירח". וגם זו תפקידה של המוזיקה: לעודד אנשים להתרבות בחושך - כי אם אין לנו זמן ואין לנו כסף, לפחות יש לנו אורגזמה.

 

הקוסם מארץ עוץ

למי שעדיין מאמין בשמועה המופרכת אודות הסרט "הקוסם מארץ עוץ" (Wizard of Oz) וההתאמה המושלמת-לכאורה למוסיקה של "דארק סייד", כדאי שיתעורר מהחלום: כל חברי הלהקה הכחישו כל קשר לסרט האמריקני הקלאסי משנת 1939 -- דורותי, טוטו, איש הפח, הדחליל, קנזאס וכו'.

 

השמועה על התאמה בין האלבום הקלאסי של פלויד ובין הקוסם מארץ עוץ החלה להיווצר באמצע שנות התשעים. היא נולדה בקרב קבוצות דיון באינטרנט של מעריצי פלויד, צברה תאוצה סביב כמה כתבות בעיתונות האמריקנית, ומשם זלגה אל תקשורת המיינסטרים לקראת סוף שנות התשעים.

 

הצד האפל של הקשת בענן - פינק פלויד לפי הקוסם מארץ עוץ
הצד האפל של הקשת בענן
עותק של הסרט הקלאסי מסונכרן עם המוסיקה של פלויד

 

לאחר אינספור שאלות בנושא, נאלצו חברי הלהקה להתייחס לסוגיה המביכה. ווטרס אמר שזה לא מצחיק אותו, רייט אמר שהאלבום יכול להתאים לכל סרט, מייסון הזהיר את המעריצים לא לקחת את זה ברצינות, וגילמור הכריז שמדובר בשטויות. חלק מן המעריצים צייתו, חלק המשיכו לפתח פולחנים מחתרתיים.

 

גם טכנאי ההקלטות האגדי אלן פרסונס הצטרף למכחישי הקונספירציה, ואמר על 'פלויד בארץ עוץ' שמדובר בקשקוש מוחלט, ולו בגלל שלא היתה שום אפשרית טכנית לסנכרן בין סרט כלשהו ובין ההקלטה המוסיקלית, כיוון בזמן ההקלטה (1972) לא היו קלטות VHS או מכשירי וידאו שניתן היה לעבוד איתם. אז חבל על הזמן היקר שלכם, ואין טעם להשקיע בסינכרון בין האלבום ובין הסרט.

 

החיים אחרי הצד האפל של הירח

את ההצלחה תירגמו הפלוידים למזומנים: "פינק פלויד הפכה למוצר צריכה", התלונן רייט בראיון בשנת 1974. "מרבית הזמן היינו עסוקים בפעולות עסקיות וניהול, במקום לנגן. זה לא דבר טוב". מקדמה על סך מליון דולר הקפיצה את הארבעה מדרגה נוספת בסולם המעמדי, והפעם מטעם חברת קולומביה האמריקנית, איתה חתמה הלהקה על חוזה בשנת 1974.

 

דווקא כאשר הקופה רשמה בקצב רצחני, הלהקה עצמה היתה שרויה במשבר יצירתי. קשה היה להמשיך הלאה, אחרי הצלחה כה גדולה. במצוקתם, החליטו על רעיון מהפכני: אלבום ללא כלי נגינה. הם לקחו כלי מטבח ומכשירים ביתיים שונים, וניסו להקליט אלבום הומוריסטי ללא גיטרה או תופים. בין האביזרים שהוקלטו היו גם כוסות יין מלאות בחלקן, שהפכו לאפקט חשוב באלבום בא. אבל אחרי שלושה שירים שהוקלטו אך לא נמצאו מאז, התייאשו וחזרו אל המציאות.

 

הם מיעטו להופיע באותה תקופה; מקרה חריג היה בנובמבר 1973, כשהסכימו להשתתף בערב התרמה עבור חבר יקר. היה זה רוברט ווייאט (Robert Wyatt), המתופף של סופט מאשין; ווייאט המסכן, שהיה כנראה שיכור או מסומם, נפל מחלון, שבר את גבו והפך משותק מן הרגליים מטה. ההופעה בתיאטרון 'ריינבו' סייעה לגייס עבורו 10,000 פאונד. מייסון החליט להעמיק את הסיוע לעמיתו המתופף ושימש כמפיק באלבום הגאוני של ווייאט, 'רוק בוטום' (Rock Bottom) שנחשב עד היום לקלאסיקה של רוק מתקדם רגיש ואינטליגנטי. מייסון עצמו אמר שחוויית העבודה עם וויאט היתה נפלאה.

 

גילמור עסק גם הוא בכמה פרוייקטים צדדיים, ביניהם הפקת להקת 'יוניקורן' (Unicorn) אותה הכיר בזכות חבר וותיק ושמו ריקי הופר; האחרון המשיך להפתיע כאשר הציג בפני גילמור זמרת צעירה ומבטיחה בשם קייט בוש (Kate Bush); היא היתה אז בת 15 בלבד; גילמור סייע לה להקליט כמה שירים בגרסת דמו ולפרוץ קדימה לקריירה בינלאומית גדולה, שבסופה הפכה לאחת הזמרות המשפיעות ביותר בעולם הפופ. במישור האישי, גילמור החל לפתח אוסף כלי נגינה מקיף: הוא הצליח לשים את ידו על גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שמספרה הסידורי 001, למרות שלא היתה הדגם הראשון שיוצר אי-פעם למעשה.

 

רייט ומייסון גילו שיש להם משפחה לטפל בה, ובעיקר שני ילדים שרוצים אבא פעיל. השניים הבינו שיש להם מספיק כסף בשביל לחיות ברווחה, ושמו את המוסיקה בעדיפות נמוכה בחייהם. לא כך ווטרס וגילמור, שניהלו מאבקים על סדר העדיפויות (משפחה מול קריירה) במשך שנים רבות, וסבלו מכך לא מעט. גילמור התחתן עם ציירת אמריקנית בשם ג'ינג'ר, שהביאה לעולם שלוש בנות ובן לאחר נישואיהם בשנת 1975. גילמור ניסה לחיות בלונדון תקופה קצרה ושנא כל רגע. "אני בחור כפרי", הודה בגילוי-לב האיש שנולד בעיירה הפסטורלית קיימברידג'.

 

חייו של ווטרס, אם למישהו היה אי-פעם ספק, לא היו קלים: בני הזוג לא הצליחו להביא ילדים לעולם. נישואיהם התמוטטו. זוגיותם המרירה בשנת 1975 הוזכרה על ידי ווטרס באופן עקיף אך בוטה ב'החומה', כאשר כוכב הרוק מתקשר לביתו ומגלה שגבר זר (אותו פגשה, כנראה, בכנס פוליטי) עונה לטלפון.

 

אכן, בגידה היתה אלמנט נפוץ בעולם הרוקנרול, בעיקר בקרב כוכבים שנסעו לסיבובי הופעות ארוכים בארה"ב, ונטשו את בנות-זוגם לגורלן (ראה מקרה פיל קולינס וגירושיו המכוערים). ווטרס זנח את עקרונותיו הסוציאליסטים, קנה הרבה תמונות יקרות של ציירים אימפרסיוניסטיים צרפתיים והתמכר למשחק הגולף, תחביב בורגני נפוץ באנגליה. גם ריק ווייקמן, הקלידן של להקת יס, התמכר לגולף באותה תקופה.

 

רוג'ר ווטרס

חש נבגד, ובצדק. ווטרס

 

לאחר שנה וחצי של יובש, החלו הפלוידים להופיע באנגליה; לצורך כך שידרגו את מופע הוידאו שלהם בקטעים חדשים, ונעזרו בקריטוריסט ואמן אנימציה בריטי משובח בשם ג'ראלד סקארף, אותו העריצו ווטרס ומייסון. צוות הולך-וגדל של 35 פועלי במה וטכנאים (מספר שערורייתי באותם ימים) גרם לתעריף המופע לעלות מאה אלף פאונד, סכום דמיוני בכל קנה מידה. הפלוידים תיכננו את תאריכי המופעים בתיאום עם משחקי כדורגל חשובים בכל רחבי אנגליה, כך שיוכלו לצפות בהם בצהריים ולהופיע בערב; ווטרס דרש מלונות בקירבת מגרשי גולף. גם היחס לתקשורת עבר הקצנה: אין ראיונות, אין תגובות, אין שום יחס למבקרים ורכילות.

 

הלוואי והיית כאן

את הנוסחה המוצלחת של 'דארק סייד' המשיך האלבום התשיעי במספר, 'וויש יו וור היר' (Wish You Were Here) שיצא לאור בספטמבר 1975 וזכה גם הוא למעמד של קלאסיקה. כאן, לראשונה, אפשר לאבחן נטייה מדאיגה של הפלויד להישאר במקום ולחזור על תהילת העבר. חברת התקליטים הפעילה על המוסיקאים לחץ אדיר לנסות לשחזר את ההישג המסחרי הפנומנלי, והאחרונים, מצידם, לא האמינו שיוכלו להתעלות על היצירה הקודמת. מייסון, שנישואיו החלו להתפרק בזמן ההכנות לאלבום, לא הראה שום התעניינות בפרוייקט בפרט ובמוסיקה בכלל. התוצאה: שמו לא הופיע בקרדיטים של שירי האלבום. הוא נמחק משם, בכוונה תחילה. רוב התהילה התחלקה כאן בין ווטרס וגילמור, עם רייט במקום השלישי.

 

למרות אורך-הנשימה של הקטעים, השימוש המעניין בסינתיסייזרים והאפקטים המרשימים, האלבום המזהיר 'הלוואי שהיית כאן' מייצג מהפיכה שהושלמה; היצירה מהונדסת וסגורה מכל צדדיה, משובטת ומלוטשת עד כדי קרירות. השלמות המוחלטת, ההקפדה על הפרטים וההפקה הנוצצת קיבעו את פינק פלויד בתפקיד הדינוזאור שאין לו מתחרים.

 

רגשות האשם המודחקים של ווטרס בנוגע לזניחת סיד בארט מככבים ביצירה המרכזית באלבום, 'שיין און יו קרייזי דיאמונד' (Shine On You Crazy Diamond), שהפכה ללהיט-רדיו בכל העולם; ווטרס הוציא תחת ידיו את אחד הטקסטים הבשלים, האנושיים והאינטימיים ביותר שכתב עד כה. היצירה, שחולקה למספר פרקים עקב אורכה, נחשבת כיום לפריט מרכזי ברפרטואר הבימתי של פינק פלויד. היא אמנם מדברת על סיד, אך השיר יכול לדבר לכל אדם שמתגעגע לאדם אחר. כך גם שיר הנושא של האלבום: ממוען לאדם יחיד ומיוחד, אך נוגע לכל מי שעבר פרידה או אובדן.

 

באופן מפתיע, קפץ סיד בארט עצמו לביקור מפתיע ומרתיע באולפני אבי רואד, בזמן ההקלטות. הוא נראה שונה לחלוטין, ולא לטובה: ראשו היה מגולח לגמרי (כולל גבות עיניו), הוא השמין ומבטו ריחף בחלל. לאימתם של חבריו, הכריז בארט שהוא מוכן להשתתף בהקלטות, כאילו לא קרה דבר, וכאילו לא נעלם מחייהם של ווטרס, גילמור, רייט ומייסון שנים קודם לכן.

 

הארבעה לא ידעו איך להגיב - אז הם בחרו להתעלם, כהרגלם. הוא ישב והקשיב לכמה קטעים באולפן, אך לא היה מסוגל להגיד עליהם כמעט כלום. בארט עזב את האולפן באותה דרך שבה הגיע אליו - בשקט, ובלי סיבה. בארט גם נכח בחתונה המאולתרת של הגילמורים, ואז ונעלם כלעומת שבא; רוב חברי הלהקה לא ראו אותו מאז, והחליטו שעדיף לנתק עימו את הקשר. ווטרס אמר ש"כל זה לא היה יכול להתרחש בלעדיו, אבל מצד שני זה לא יכול היה להימשך איתו".

 

מגמת האפקטים נמשכה גם כאן: מכונות ופסי-ייצור כסאטירה על תעשיית המוסיקה, רפרוף מהיר בין תחנות רדיו כמעבר מקורי בין קטעים ושלל ממתקי-צליל שונים. שוב התעוררו ויכוחים בין הנטייה לעשות מוסיקה בשביל המוסיקה (רייט וגילמור) מול נטייתו הטבעית של ווטרס לחנך את צאן-מרעיתו ולהרצות את משנתו.

 

ווטרס הצטרד לחלוטין במהלך ההקלטות של היצירה המרכזית, וגילמור לא רצה לשיר את המילים הביקורתיות של 'הב א סיגר' (Have a Cigar), התקפה בוטה על תעשיית המוסיקה. ווטרס הזמין את ידידו רוי הארפר (גם הוא מחברת 'הארווסט') כדי שישיר בהקלטה. הארפר עשה עבודה מצויינת בקטע זה, והעביר היטב את הסרקזם הווטרסי במלוא הדרו. אך במבט לאחור, התחרט ווטרס על בחירתו כי חשב ש"זה כבר לא אנחנו יותר".

 

קטע הנושא של האלבום Wish You Were Here כולל את אחת המנגינות האהובות והעממיות ביותר של הפלוידים, עם גיטרה אקוסטית חביבה - והוא כבש את אמריקה כולה. ווטרס הסביר שהשיר מציג את שני המרכיבים המנוגדים באישיותו: האידיאליסט הרגשני מול הילד הקטן והחומרני שבו. הפלוידים הזמינו את הכנר האגדי סטפן גראפלי להתארח בקטע עם סולו כינור משלו, אך בסופו של דבר התפקיד שלו נעלם מן המיקס הסופי. הוא לא קיבל קרדיט, אבל קיבל 300 פאונד.

 

ושוב, עיצוב העטיפה היה מלאכת-מחשבת של דימויים חזקים. איש עסקים עולה בלהבות כשהוא לוחץ את ידו של איש עסקים אחר: הדימוי היה אמור לעורר מחשבות על שחיקה מקצועית, זיוף, על אנשים המפחדים להיחשף, על היעדרות ועל רמייה עסקית. העטיפה האחורית גם היא משדרת תחושה של שרלטנות: איש מכירות חסר-פנים המשווק את המוסיקה של הפלוידים במדבר. הדמות המשונה היא רק חליפה ריקה, ואין בה כלום: שוב מופיע מוטיב ה'היעדר', בהתאמה מלאה לשיר הנושא.

 

האלבום - וויש יו וור היר - Wish You Were Here

Wish You Were Here

לחיצת היד באלבום Wish You Were Here

הלוגו הפנימי בעטיפת האלבום

 

הופעת הבכורה החיה של 'וויש' התקיימה בפסטיבל הפופ הפתוח של נבוורת' (Knebworth) ביולי 1975. ווטרס לא ישכח לעולם את הסצינה שעשה להם רוי הארפר כאשר גילה שתלבושתו נעלמה: הוא עלה על אחת המכוניות המסחריות, הרס אותה לחלוטין, וגם נפצע בעצמו תוך כדי התהליך. ווטרס שילב את סצינת ההרס הדרמטית הזו באלבום 'החומה' ארבע שנים אחר כך, כשהדמות 'פינק' הורסת את חדר המלון שלה. מיותר לציין שהפלוידים לא הירבו לעבוד עם הארפר בעתיד. כמה תקלות נוספות בהופעה גרמו למבקרים ולעיתונאים לכתוב דברים רעים על הפלוידים. בתגובה, החליטו הארבעה לא להופיע במשך שנתיים בשום מקום בעולם ולהרחיב את החרם על העיתונות.

 

אך האלבום WYWH (כך כונה בקיצור על ידי מעריצים) לא דרש קידום מכירות: הוא הגיע למקום הראשון באמריקה, ובאנגליה עלה הביקוש על ההיצע (וכמובן הגיע מיד למקום הראשון). למרות שמפעלי ייצור התקליטים של EMI עבדו מסביב לשעון, רק מחצית מן הביקוש נענה בחנויות. המכירות המוקדמות לבדן הסתמכו ברבע מליון עותקים. ייתכן שאם חברת EMI היתה צופה מראש את ההיענות ההיסטרית, האלבום היה נמכר אפילו טוב יותר; הפלוידים המרוצים חזרו לביתם וחייהם הפרטיים, ולא התבלטו כלל במשך שנה שלמה.

 

חזירים, כלבים וכבשים

שנת 1976 היתה גרועה לאנגליה בפרט, ולמערב בכלל. אמברגו הנפט הערבי החל לתת את אותותיו על המדינות המפותחות. משבר כלכלי עמוק היכה במדינה, האבטלה גאתה והנוער זעם. מהומות על רקע גזעני התפרצו בלונדון. בצורת היכתה בחקלאות. תנועה פשיסטית בשם 'החזית הלאומית' קמה על בסיס הזעם של המעמד התחתון: היא כיכבה ב'החומה'. בקיץ של 76 התעוררה תנועת המחאה המכונה 'פאנק' (Punk) שגרמה למהפיכה מוחלטת בתעשיית המוסיקה הבריטית. הרוק המתקדם, ביחד עם האריסטוקרטיה הנהנתנית של הרוק הבריטי, כולם הותקפו ללא רחמים - וכנראה גם בצדק.

 

בחור זועם בשם ג'וני רוטן לקח חולצת פינק פלויד ורשם עליה 'אני שונא את...". אחר כך כיכב בלהקת ה'סקס פיסטולס' שהציתה את רוח המרד בקרב מוסיקאי הפאנק. גילמור בתגובה: "לפחות הוא בחר במטרה עם תוכן ומהות. הוא לא היה מגיע רחוק עם חולצה שעליה היה כותב 'אני שונא את Yes'". כן, גילמור וג'ון אנדרסון לא היו חברים טובים.

 

הפלוידים עשו עוד שלושה אלבומים גדולים, למרות שהקשר בינם ובין רוק מתקדם היה מורכב וחמקמק יותר. האלבום 'אנימלז' (Animals) נכתב בהשראת ספרו של ג'ורג' אורוול 'חוות החיות'. זוהי מחאה אנטי-קפיטליסטית צינית ונוקבת, פרי עטו של ווטרס, שהתאימה לרוח התקופה המרדנית של מהפיכת הפאנק והדיכאון התעשייתי במעמד הפועלים הבריטי.

 

בעולם החיות האורווליאני, החזירים של המעמד העליון שלטו בחברה ביד חזקה, הכלבים נלחמו בעקשנות כדי להעפיל בסולם החברתי, והכבשים ממעמד הפועלים הלכו כעדר פסיבי, שנוצל שוב ושוב על ידי הכלבים והחזירים. בניגוד לספרו של אורוול, שנכתב כנגד רוסיה הסובייטית, פנה ווטרס לתקוף את אנגליה הקפיטליסטית. ובמקום הסוף הפסימי שכתב אורוול (נצחונם של החזירים), בחר ווטרס לבשר על מרד הכבשים הזועמות, קצת בסגנון מרד הפאנקיסטים.

 

ב'אנימלז' התברר שלרוב חברי הלהקה אין מה לתרום. רייט הגיע בלי אף שיר או מנגינה, גילמור סייע רק בקטע אחד, והאלבום הפך לווטרס 'סולו'. כאן, לראשונה בתולדות הלהקה, הפכה המוסיקה לכלי-שרת בידיו של המשורר, ולא מטרה בפני עצמה. ווטרס, אדם מריר ומתוסבך, השתמש בלהקה כמכשיר לשיכנוע פוליטי. ההרפתקנות המוסיקלית הטהורה התפוגגה לטובת מחאה חברתית נוקבת. צילום העטיפה, המציג את תחנת הכוח 'בטרסי' (Battersea) של לונדון וחזיר מעופף ענקי, הפך לסמל חזותי חזק, שהחל להאפיל גם על הלהקה עצמה. הסגנון המוסיקלי היה קודר, אלים, בסיסי ומחובר למציאות העכשווית.

 

פינק פלויד - אנימלס / אנימלז - אלבום החיות

Animals

אנימלז - שימו לב לחזיר בין הארובות

תחנת הכוח באטרסי באנגליה - ההשראה לאלבום אנימלז

כך נראית תחנת 'בטרסי' במציאות

 

גילמור ניסח זאת יפה בראיון בשנות התשעים: "לפעמים המנגינות, שהן כלי-הרכב של המילים, הוזנחו. עבורי, אחד הכשלונות של ווטרס היא הנטייה להשתמש בכלי-רכב בלתי-מושלמים, במאמציו להעביר את המסרים המילוליים".

 

גם ההקלטות של 'אנימלז' היו קשות, ונמשכו כ-10 חודשים. זאת בעיקר בגלל העובדה שהרביעייה התעקשה לשמור על האיכות הגבוהה שהשיגו באולפני אבי רואד; הפעם הקליטו את הכל באולפן עצמאי שבנו מכספם בלונדון, בשם 'בריטניה רואו' (Britannia Row) על שם הרחוב בו שכן הבניין. התוצאה הסופית היתה אלבום כואב, ישיר, דידקטי אך הוגן ולא מתחנף. הוא יצא לאור בינואר 1977. באנגליה הגיע למקום הראשון, ובארה"ב "רק" למקום השלישי במצעד. עם זאת, לא התקרב בשום צורה להישגים המסחריים של קודמיו ה'קלאסיים'; לא פלא: זו לא היתה יצירה רומנטית או נוסטלגית, והמסרים שלה היו מורכבים מדי עבור הרדיו המסחרי.

 

סיבוב ההופעות הארוך שנועד לקדם את 'אנימלז' נמשך חצי שנה, הקיף תשע מדינות וכלל בתוכו, לראשונה, אצטדיונים ענקיים. המופע המתוחכם והמורכב, שכלל את החזיר המתנפח והמעופף, דרש אנרגיות עצומות מצידו של ווטרס, שנכנס לעובי הקורה ודאג לתדרך את הצוות באופן תדיר ומפורט. הוא גם ערך את קטעי הוידאו החדשים ופיקח עליהם אישית. תגובות הקהל לא היו אידיאליות: העשן הרב מנע מרבים מהם לראות מה הולך על הבמה. ההפקה היתה מסורבלת, לעתים טכנית עד כאב. המגע הבלתי-אמצעי עם המאזינים התפוגג.

 

ווטרס חש את תהליך ההתנכרות במלוא עוצמתו. הוא החל להתבודד, פיתח תסביכי רדיפה ועליונות, הגיע למופעים בעזרת מסוק (השאר נאלצו להסתפק בלימוזינות) וסירב להשתתף באירועים חברתיים שונים כמו קוקטיילים וארוחות. ווטרס הרגיש שהפלוידים הפכו להיות יותר מסתם קורבן של תעשיית המוסיקה: הם שיתפו איתה פעולה מרצונם. בחירת האצטדיונים, לדעתו, היתה טעות גדולה. הוא אמר ש"רוקנרול הפך להיות רדיפת-בצע המוסווית כבידור, בדיוק כשם שמלחמה הפכה לרדיפת-בצע המוסווית כפוליטיקה". ההשוואה בין רוקנרול ומלחמה הפכה למוטיב מרכזי בכל יצירתו של ווטרס, מאז ועד היום.

 

מתחילים לבנות את החומה

דווקא ההופעה האחרונה בסיבוב הגדול של 'אנימלז', בשישה ביולי 1977, באצטדיון האולימפי של מונטריאול (קנדה), סימנה את התפנית הגדולה במוחו של ווטרס. המופע הענק, בהשתתפות כ-90 אלף צופים, היה סיוט. חלק מהקהל לא הכיר את הלהקה, היה שיכור, והפריע ללהקה לבצע את שיריה על ידי השלכת חזיזים רועמים, שריקות וצעקות בלתי פוסקות. ווטרס סבל מאוד מן המצב, ובשלב מסוים איבד את זה.

 

ווטרס בחר לעצמו נער צעיר מהקהל המונטריאולי, שכנראה היה מעורב בהתפרעות כלשהי. הוא התמקד בו ומשך אותו אליו, והבטיח לו במיקרופון ש'אנחנו סולחים על הכל'; הנער התלהב מתשומת-הלב האישית שהופנתה אליו מהכוכב הגדול; וכאשר הבחור הצעיר כבר הועמד על הבמה בעזרת מאבטחי המופע, שהחזיקו בו כך שלא יזוז - פנה אליו ווטרס וירק לו בפרצוף, בעוצמה רבה.

 

הבחור הצעיר, השיכור וההמום הושלך חזרה אל איזור הקהל, הלהקה סיימה את השיר 'פיגס' ויצאה להפסקה בת 20 דקות. את ההדרן ביצעו בלי גילמור, שברח מן הבמה. אירוע היריקה נחשב לאחת מנקודות השפל הבימתיות הגדולות של ווטרס בשנות ה-70. בדרך חזרה הביתה נשבע ווטרס שאת המופע הגדול הבא יבצע מתוך חומה; כך ימחיש לעצמו (ולעולם) את הפער העצום שנוצר בין האמן לקהל שלו.

 

ווטרס לא ביזבז זמן, והמשיך לעבוד בקדחתנות: מתחילת ספטמבר 1977 התבודד באיזור כפרי והחל לכתוב בשצף-קצף את המילים והמוסיקה לשני פרוייקטים שאפתניים: 'החומה' (The Wall) ו'הבעד והנגד של הטרמפים' (או בנוסח האנגלי המקורי: The Pros and Cons of Hitch Hiking). שני האלבומים עסקו, הלכה למעשה, בווטרס עצמו. שניהם היו זועמים, עמוסי-מלל, נוקבים, עוקצניים, מרירים ודרמטיים.

 

בינתיים הוציאו גילמור ורייט אלבומי סולו ראשונים. גילמור אמר ש"האלבום נולד מתוך תשוקה מטורפת לבטא את עצמי ולהיות טבעי ככל האפשר"; אולי טבעי מדי: האלבום שנקרא פשוט 'דיויד גילמור' היה משעמם למדי, ולא עורר תשומת לב כלשהי, לא אז ולא היום. דווקא השיר הטוב ביותר שלו, שאחר כך עובד והפך לקלאסיקה 'קומפורטבלי נאמב' (Comfortably Numb), לא הספיק להיכנס לאלבום; גילמור שמר אותו בצד לפרוייקטים עתידיים. כישלון אלבום הסולו לימד את גילמור שיעור חשוב בשיווק ופרסום: המותג 'פינק פלויד' עושה כסף טוב, אבל השם 'דיויד גילמור' פשוט לא אומר כלום לצרכני המוסיקה בעולם.

 

אלבום הסולו הראשון של דיויד גילמור

אלבום הסולו הראשון של דיויד גילמור

 

גם רייט לא הבריק. הוא הלחין את האלבום 'ווט דרים' (Wet Dream) בווילה שלו באי רודוס, כיוון שמדיניות המס החדשה לעשירי בריטניה -- 83 אחוזי מס הכנסה! -- כפתה עליו גלות כלכלית. האלבום שהוקלט, כמו אלבומו של גילמור, בדרום צרפת (גם כן מסיבות מיסוי, כמובן) כמעט ולא נמכר כלל, והוכיח היטב עד כמה בינוני הוא רייט כמלחין.

 

ריצ'רד רייט - פינק פלויד

ריצ'רד רייט. קריירת סולו כושלת

 

ייתכן שהפלוידים היו ממשיכים להתבטל בשמש של רודוס, אלמלא רואה חשבון רשלני ושמו אנדרו וורבורג. הבחור בן השלושים, ספקולנט נועז, ניהל ברשלנות פושעת את עסקיה הפיננסיים של הפלויד ושל עוד כמה עשרות כוכבים, פנסיונרים ואנשים נורמליים אחרים. וורבורג החל להשקיע את כספי הלהקה בפרויקטים פיננסיים מועדים לפורענות. הם הפסידו בערך מליון פאונד. וורבורג ברח לספרד, חזר, נתפס ונכנס לכלא לשלוש שנים. הפלוידים הזחוזים והדשנים גילו לפתע שהם צריכים מזומן באופן דחוף, אחרת יתמוטטו במהירות ויוכרזו פושטי רגל.

 

אז אלו 3 הסיבות שבגללן החלו ה-4 לחזור לעבודה: חובות, עוני פתאומי ותזרים מזומנים שלילי. ביולי 1978 חזר ווטרס מן הכפר והציע לפלוידים לבחור: 'החומה' או 'טרמפים'. גילמור, בכל אופן, חשב שהשניים דומים למדי; מייסון גרס ש'טרמפים' אישי מדי, בעוד 'החומה' נושא בחובו מסרים אוניברסליים. הם יצאו לדרך עם החומה. ראשית הזמינו שישה חודשי אולפן. אח"כ החלו לתכנן אנימציות למופע. בהמשך, החליטו לעשות סרט קולנוע שישלים את החבילה. הזמן שהוקצב לפרוייקט הענק: שנה.

 

הרעיון הבסיסי מאחורי 'החומה', כאמור, נולד באותה הופעה אומללה בקנדה; ווטרס החליט אז שההופעה הבאה תתקיים סביב חומה פיזית. הרעיון התיאטרלי הזה הלהיב אותו מאוד. הוא תיכנן הופעה שבה תיבנה חומה באופן הדרגתי, עד שתכסה את הלהקה כולה מעיני הקהל. זה היה רעיון נועז, ורק אדם אקצנטרי כמו ווטרס היה מסוגל לחשוב עליו.

 

המחזה עסק בחייו של ווטרס: לידה אל חיים ללא אבא, אהבה אימהית חונקת, מערכת חינוך ממיתה, רעייה בוגדנית ותעשיית מוסיקה רקובה. בכל פעם שמשהו רע קורה, הסביר ווטרס, הוא מוסיף לעצמו עוד לבנה לחומה; כך הוא מגן על עצמו מפני המציאות המאיימת; אך החומה הופכת קטליסט לטירוף. כך מיזג עצמו ווטרס עם דמותו המיתולוגית של בארט.

 

המחצית השנייה של האלבום מתארת את השחתתו ההדרגתית של בארט-ווטרס. הוא הופך למנהיג פאשיסטי גזעני, מעין "נירנברג של הרוק" (כהגדרתו של ווטרס). 'התולעים' אוכלות כל חלקה טובה, ולהקת הפינק פלויד משלימה את המעבר: מהרכב הרמוני למפלצת מסוכנת. בסוף המחזה נפרצת החומה, והגיבור המטורף נחשף לפני הקהל במלוא אנושיותו השברירית.

 

כולם חזו מראש שיתפתחו התנגשויות בין ווטרס לגילמור. לכן הזמינו הפלוידים מפיק חיצוני כדי לגשר על הפערים בין השניים. אשתו השנייה של ווטרס, קרוליין (בתו הנסיכית של רוזן ידוע), עבדה פעם כמזכירה אצל בוב אזרין (Bob Ezrin), מפיק מוסיקלי בן 29; היא הציעה את בוב, והוא הסכים. סיבה נוספת לקבלתו: אזרין נכח בהופעה ההיא בקנדה, וראה כיצד ווטרס יורק על אחד ממעריציו.

 

בוב אזרין - מפיק מוסיקלי

בוב אזרין

 

השלושה (גילמור-אזרין-ווטרס) ישבו כל הלילה ותיקנו את הטקסטים והשירים של ווטרס. אזרין ערך את הסיפור מחדש, שיפץ ועיגל פינות. הוא גם דרש לשקול-מחדש את מדיניות האנטי-סינגל של הפלוידים: 'לפחות להיט אחד', הוא ביקש. כשהסכימו, הדריך אותם בהקלטת הסינגל כך שיתאים לרדיו מבחינה טכנית ומוסיקלית: דיסקו במהירות 100 ביטים לדקה. בזכותו של אזרין, הלהיט הענק 'עוד לבנה בחומה' (Another Brick in The Wall) כבש בסערה את רוב תחנות הרדיו הגדולות בעולם.

 

גילמור הצליח לשבור את ווטרס ולשתף פעולה בכתיבת 'ראן לייק הל' (Run Like Hell) ו'יאנג לאסט' (Young Lust), אך הדובדבן שבקצפת היה השיר 'קומפורטבלי נאמב' (Comfortably Numb) שלא נכנס (איזה מזל!) לאלבום הסולו של גילמור; סולו הגיטרה בשיר הזה הוא אחד משיאי הלהקה מאז ועד היום. אזרין גם הצליח להשחיל לעצמו קרדיט על אחד הקטעים האחרונים, 'המשפט' (The Trial) שאותו כתב כמעט בעצמו, בהשראת גילברט אנד סאליבן, כדי לחבר יחד את כל הדמויות מן המחזה לסצינה אחת משותפת אחרונה. וכך, למרות שווטרס וגילמור כעסו והעליבו את אזרין לא פעם ולא פעמיים, הוא הצליח לגשר ביניהם ולסתום את החורים ביצירה.

 

בינתיים נאלצו הפלוידים לעזוב את אנגליה (שוב, מסיבות טכניות של מיסוי) ולהמשיך להקליט בדרום צרפת ובארה"ב. הם אפילו קבעו להיפגש עם הביץ' בויז בדאלאס וניסו להקליט איתם, אך בסופו של דבר הסתפקו בברוס ג'ונסטון וטוני טניל, שעשו להם קצת קולות. את קטעי התזמורת עיבד ואירגן מייקל קיימן, לשעבר מנהיג ה'ניו יורק רוק אנסמבל'.

 

רשימת אפקטים מפורטת נשלחה לטכנאי ניק גריפית' באנגליה, והוא החל להקליט מפעלים מתפוצצים וחפצים נשברים מול קירות; אך תרומתו החשובה ביותר לאלבום היתה הקלטת כיתה שלמה של תלמידי מגמה מוסיקלית בבית ספר יסודי באנגליה (הממוקם כמה מטרים על יד האולפן) שרים את Another Brick in The Wall בקול רם ובמבטא בריטי כבד.

 

למרות שהתבקש להקליט רק שני תלמידים, גיבש גריפית' עיסקה מגוחכת עם אחד המורים, שהיה מוכן להפקיר 23 מתלמידיו תמורת התחייבות להקלטת מקהלת בית הספר בחינם בעתיד. ההקלטה נמשכה חצי שעה בלבד, הסרט הוכפל 12 פעם (מה שנתן תחושה כאילו הוקלטו לפחות מאתיים תלמידים באולם גדול) ונשלח ללוס אנג'לס. ווטרס וגילמור התלהבו מאוד מהילדים התמימים, הוסיפו אותם לאלבום, והשאר היסטוריה.

 

ילדי החומה של פינק פלויד - אנחנו לא צריכים שום חינוך

ילדי החומה לא צריכים שום חינוך

 

הסינגל הקצבי 'עוד לבנה בחומה' יצא לאור ב-16 בינואר 1979 והגיע במהירות למקום הראשון במצעד הבריטי. הוא רכב בחשאי על גל הדיסקו, ועד ינואר נמכר במליון עותקים באנגליה לבדה. בארה"ב, ממלכת הדיסקו העולמית, נשאר הסינגל במקום הראשון במשך ארבעה שבועות רצופים. בדרום אפריקה השתמשו תלמידים שחורים בהמנון כשהפגינו נגד הממשלה והחרימו את בית הספר. בתגובה, צינזרו שלטונות האפרטהייד את הסינגל והאלבום לחלוטין (אי אפשר היה לרכוש אותם או להאזין להם ברדיו של דרום אפריקה).

 

הצעקה מבעד לחומה - איור מאת ג'ראלד סקארף

 

גם בישראל תפס השיר החתרני תאוצה, וכיכב במסיבות סיום שנה, למורת רוחם של מורים רבים. הוא נבחר לשיר העשור הרשמי של גלי צה''ל (למרות שהמצעד סיכם את שנות השמונים, ולמרות שהשיר הוקלט בעצם בסוף שנות השבעים), ואפילו הסטנד-אפיסט יעקב כהן הקדיש לו מערכון משעשע ("וויצ'ר וויצ'ר אדוקיישן"), שבו גיחך על העובדה שישראלים רבים שרים אותו בלי להבין כלל את המילים.

 

העיתונות האמיצה עלתה על סקופ: תלמידי בית הספר, ששרו בסינגל, לא קיבלו תשלום. הכתבים צבאו על שערי האולפן הקטן באנגליה, והפלוידים נאלצו לפצות את הנהלת בית הספר; הכסף לא זרם לתלמידים עצמם, אבל ווטרס דאג שכל אחד מן הזמרים הקטינים יקבל עותק חינם של האלבום. הפרשייה דעכה.

 

אבל לא הכל פוליטיקה: בין לבין מצא ווטרס זמן להשתעשע עם מאזיניו הקשובים. ווטרס מעולם לא הסתיר את הערצתו ל'ביטלס', ולכן טרח להכניס לאלבום קטע שהוקלט 'הפוך' במיטב המסורת של Paul is dead והמיתוסים המסתוריים סביב מקרתני. מי שיאזין הפוך (וכמו שצריך) לתחילת הקטע 'אמפטי ספייסס' (Empty Spaces) יגלה שווטרס אומר בעצם: "ברכותינו! גילית את המסר הסודי. אנא שלח את תשובתך לפינק הזקן, בבית המשוגעים, בצ'לפונט...[רוג'ר, קרוליין בטלפון!]...אוקיי!". קרוליין היא אשתו של ווטרס, כמובן.

 

לעיתונות גם זרמו דיווחים מקוטעים על קונפליקט מתמשך בין ווטרס לגילמור. ווטרס, כך מסתבר, מאוד אוהב לדבר ולהתווכח. הוא חי ממאבקים, ומפיק מהם תועלת ואנרגיה. גילמור, לעומתו, אוהב לתת לדברים לזרום מעצמם, ללא עימותים; לכן החליט שייפגש עם ווטרס רק בנסיבות מקצועיות, ופרש מחברתו כאשר העבודה הסתיימה. השניים לא נפגשו יותר בנסיבות חברתיות טהורות. העובדה ששתי נשותיהם, ג'ינג'ר גילמור התוססת וקרוליין ווטרס האצילית, לא סימפטו אחת את השנייה, לא סייעה למצב.

 

כאילו לא נצבר מספיק מתח באוויר, החליט ווטרס להעיף את רייט מן הלהקה. "הוא פשוט לא תרם שום דבר לאלבום", נימק את הפעולה; הוא חשש לומר בקול רם את האמת הפלילית: רייט היה עמוק בתוך התמכרות חמורה לקוקאין, הרוס מנישואיו המתמוטטים, רקוב מרוב בטלה, יאכטות וחופים יווניים. אך ווטרס לא גילה רחמים: לא משנה מה ניסה רייט לעשות, זה לא היה מספיק טוב בשבילו; הוא איים עליו שיבטל את הפרוייקט כולו, אופציה שמשמעותה 'לא תקבל גרוש'. אפילו גילמור הסכים ש"ריק לא עשה את העבודה ששילמו לו לעשות". רייט חזר הביתה מצוברח. עברו ארבע שנים עד שהמעריצים הבינו שרייט הועף בבושת פנים, ולמעשה - פוטר מפינק פלויד.

 

רוג'ר ווטרס - הדיקטטור של פינק פלויד

ווטרס. הדיקטטור הגדול

 

גם מייסון לא ליקק דבש מידידו ללימודים: ווטרס המשיך את שרשרת הנקמות בכך שהוריד את "המתופף הפלייבוי שלנו" מרשימת הקרדיטים (גם רייט לא הופיע בה). "הם היו פשוט עצלנים מדי", הסביר ווטרס בראיון את העלבון הצורב. צוחק מי שצוחק אחרון: בגלל ההסכם המיוחד עם רייט הנוטש, הוא היחיד שהרוויח כסף מן ההופעות החיות של 'החומה'. עלות המופע היתה כה גבוהה, עד שהשלושה האחרים הפסידו הון עתק.

 

גם ב'החומה' המוסיקה היא רק מניפולציה להעברת תכנים מילוליים. ווטרס טען כי הבסיס לאלבום טמון במחאה נוקבת כנגד רוק האצטדיונים המנופח של שלהי שנות השבעים בארה"ב; אך המימד הביוגרפי המטריד הפך את המחאה, הלגיטימית בפני עצמה, לתירוץ בעייתי עבור הכותב ושאיפתו להפוך את המאזינים לפסיכולוג הפרטי שלו. הביקורות, לכן, היו מעורבות. ההסכמה הכללית היתה ש'החומה' הוא אלבום שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו.

 

גילמור: "עם השנים, הפרשנות שלי ל'החומה' החמירה. כיום זה נראה כמו אוסף של אנשים שרוג'ר מאשים אותם על צרותיו בחיים, מעין רשימה של 'אתה דפקת אותי ככה, ואתה דפקת אותי אחרת'". ולמרות זאת, אפילו גילמור מודה ש"כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. רוג'ר מאוד טוב בכתיבת מילים. אני בהחלט לא מיומן כמוהו, ולכן אני לא מתמקד בזה".

 

האלבום הכפול 'החומה' יצא לאור ב-30 בנובמבר 1979 ונמכר תוך חודש בחצי מליון עותקים באנגליה. בארה"ב נשאר בראש המצעד במשך 15 שבועות רצופים. למעשה, יותר עותקים בודדים של 'החומה' נמכרו מאשר 'הצד האפל של הירח', בגלל ש'החומה' הוא אלבום כפול, שצריך להיספר פעמיים. את עיצוב העטיפה (חומה פשוטה) עשה ווטרס, וחברת 'היפגנוסיס' גם היא ננטשה ללא נימוק מסודר. את האנימציות והדמויות הגרוטסקיות עיצב האמן הציני ג'רלד סקארף, שהפך לשותפו הנאמן של ווטרס. השניים השלימו זה את זה, והחזיקו באותה השקפת-עולם צינית.

 

אלבום החומה של פינק פלויד

The Wall

הקריקטוריסט והמאייר הבריטי ג'ראלד סקארף

הקריקטוריסט והאנימטור - ג'ראלד סקארף

 

סקארף הפעיל צוות של 40 איש, שעבדו במשך שנה שלמה על קטעי האנימציה המדהימים של 'החומה'. הפלוידים הוציאו חצי מליון פאונד על הציוד והאביזרים במופע היקר. בובות-ענק בדמותם של המורה הזקן, האמא הכפייתית והאישה הבוגדנית ריחפו מעל הקהל. חומה ענקית נבנתה והתמוטטה מדי ערב, תוך הקמת מערך מסובך של פועלי-במה ומתקנים הידראוליים. זה היה סיבוב הופעות קצר מאוד (פחות מ-40 הופעות), אבל יקר להחריד.

 

האישה הבוגדנית והבוערת - החומה

הרעיה החביבה

הכתובת היתה על הקיר, ועל החומה

הכתובת היתה על הקיר

 

בוב אזרין לא היה בסביבה בזמן ההכנות למופע: ווטרס פיטר אותו בגלל שדיבר עם עיתונאים. אזרין: "הוא כל כך 'רגיש'. עבדנו צמוד במשך שנה, ועד עכשיו הוא פשוט לא מדבר איתי". אזרין גם לא הוזמן לעבוד על פסקול הסרט. פיטר ג'נר כינה את המופע: "האגו-טריפ האולטימטיבי של רוג'ר ווטרס". הפלוידים קיבלו הצעה מפתה להופיע באצטדיון בפילדלפיה תמורת שני מליון דולר. השלושה הסכימו, אבל ווטרס הטיל ווטו: "כל המטרה של 'החומה' היתה להביע מחאה כנגד רוק האצטדיונים". בלית ברירה, ויתרו על הסכום האגדי.

 

גילמור שימש, רוב הזמן, כגיטריסט וכמנהל הצגה בו-זמנית; הוא נתן הוראות וסימנים לעובדי הבמה ולמוסיקאים אחרים דרך אוזניות ומיקרופון פנימי. "בעשר ההופעות הראשונות היינו מפוחדים מאוד; אחר כך זה הפך מכני לגמרי. לא היו הרבה רגעים בהם ממש נהניתי לשיר ולנגן". עוד לפני שסיימו להופיע 35 פעם, לגילמור נמאס מכל ההפקה המהונדסת.

 

מעריץ מבוגר-יחסית של הפלוידים, הבמאי הבריטי אלן פארקר, הרים טלפון לחברת EMI בנוגע לעסקיו האישיים עם החברה; במהלך השיחה הטלפונית התעניין "מה קורה עם הסרט של 'החומה', מישהו עושה עם זה משהו?". הוא קיבל את הטלפון של ווטרס. בתחילה התכוון רק לייעץ ולעודד את הפלוידים, אבל לאחר זמן קצר הציע לו ווטרס לבוא ולביים את הסרט כולו.

 

במאי הקולנוע אלן פרקר - ביים את הסרט החומה של פינק פלויד

במאי 'החומה', אלן פארקר

 

פארקר, שביים בהצלחה את הסרטים 'אקספרס של חצות' ו'תהילה', היה עסוק מעל הראש בהפקה אחרת (Shoot the Moon) ולכן ניסה לסרב בעדינות: הוא הציע להיות המפיק בלבד. בפברואר 1981 צפה ב'החומה' והתרשם עמוקות. אז החליט להיות מעורב בפרוייקט: בראשית שלח לשם אדם מטעמו. ווטרס, במקביל, קרא מדריך מקוצר למחזאות והסתגר עם האנימטור סקארף במשך שבועות שלמים כדי לתכנן את הסרט.

 

הרעיון הראשוני היה להכניס את ווטרס כשחקן ראשי, אך מבחני-בד מהירים גילו שהבחור לא מסוגל לשחק. פארקר נשבה בקסמו של הזמר בוב גלדוף מלהקת 'בומטאון ראטס' (Boomtown Rats) והזמין אותו לככב. בתחילה סירב גלדוף ומתח ביקורת קשה על הפלוידים ועל הסרט עצמו. אך מכיוון שהתשלום היה טוב והקריירה שלו היתה על הקרשים, הבין גלדוף שהמהלך יהיה כדאי למרות הכל.

 

בוב גלדוף - כוכב הסרט החומה של פינק פלויד

בוב גלדוף

 

רבע מן המוסיקה באלבום עברה עיבודים מחודשים כדי להתאים לסרט. שני קטעים שלא הופיעו באלבום (When the Tigers Broke Free וגם What Shall We Do Now) נכנסו לגרסה הקולנועית. בתחילה חשבו לשלב בסרט קטעים מן המופע עצמו; לצורך העניין בנה סקארף בובות-ענק מכניות שעלו אלפי פאונדים. אבל הרעיון נזרק לפח, למרבה הצער.

 

הפקת הסרט הלכה והסתבכה. פארקר, שעד לאותו שלב נשאר מאחורי הקלעים ונתן לעמיתו מייקל סרנסין לעשות את עבודת הבימוי, נלחץ; הוא החל לעשן בשרשרת, העיף את סרנסין, נכנס לעניינים והחל לתקן את הפגמים שהתגלו בעבודה. סקארף קיבל את התואר 'מעצב' ובחור בשם אלן מארשל נכנס לתואר המפיק.

 

עולם הקולנוע הבריטי הגיב ליצירה בחשדנות תמוהה. אנשי EMI סירבו להפיץ ולקדם את הסרט. פארקר הפטריוט, שנפגע מהתגובה המקומית השלילית, פנה להוליווד וקיבל תשובה חיובית מחברת הענק MGM (כן, זאת עם האריה השואג) שהתחייבה להפיץ את 'החומה'. תקציב הסרט הסתכם בשנים-עשר מליון דולר, ומומן ברובו על ידי הפלוידים עצמם. מייסון, למשל, מישכן את אחת המכוניות האהובות עליו ביותר, פרארי ג'י-טי-או (GTO) בשווי של למעלה ממליון פאונד, כדי לממן את ההפקה.

 

ווטרס השקיע את נשמתו בפרוייקט, והחל לפתח יחס רכושני כלפי היצירה הקולנועית. ההתנהלות האישית שלו עם פארקר לא היתה נפלאה. הבמאי המנוסה תיאר את הדינמיקה ביניהם כ"חוויה מאוד בלתי נעימה"; עם זאת, הדגיש ש"העובדה שרוג'ר ואני לא הסתדרנו לא אומרת שלא עשינו עבודה טובה". ווטרס, מצידו, גרס ש"הסרטת 'החומה' היתה אחת התקופות העצבניות והנוירוטיות ביותר בחיי, מלבד הגירושין שלי בשנת 1975. פארקר רגיל לשבת בראש הפירדמידה שלו, ואני רגיל לשבת בראש הפירמידה שלי. שנינו רגילים לכך שהדברים מתבצעים לפי רצוננו".

 

פארקר המותש השתוקק לעבוד לבד. הוא פקד על ווטרס לצאת לחופשה של שישה שבועות במהלך התחלת הצילומים, בשבעה בספטמבר 1981. האווירה היתה מתוחה: מלחמת אגואים בין המפיק (מארשל) והבמאי (פארקר), ובחזית השנייה מלחמת אגואים נוספת בין המלחין (ווטרס) והאנימטור (סקארף). בוב גלדוף ישב בתווך והחליט לסמוך על פארקר, במקום להסתבך בקרבות האמנותיים.

 

הצילומים לא היו פשוטים: בסצינת פיצוץ החומה השתמשו בתותח שנלקח מתוך סרט של ג'יימס בונד. גלדוף לא ידע לשחות, אך נאלץ לטבול בתוך בריכה של דם; במהלך סצינה שבה הרס חדר שלם, נחתך בצורה קשה בידו. התסריט הקודר החל לתת את אותותיו בנפשו הסבוכה של גלדוף עצמו: "התחלתי להרגיש שאני הופך למגאלומן מרושע". הוא עבד קשה, ציית להוראות, וגילה בשלב מסוים שבתסריט אין לו כמעט אף שורה לומר.

 

בסוף הצילומים נותרו היוצרים עם 60 שעות של סרט; העורך גרי האמבלינג היה צריך להגיע ל-99 דקות בלבד. ווטרס חזר לזירה (החופשה הסתיימה) והמשיך לעשות לכולם את המוות בחדר העריכה. גילמור ניסה לפשר בין פארקר ובין ווטרס, אבל הסולן העקשן סירב לוותר. הטריו פארקר-ווטרס-סקארף התווכח וצעק עד לב השמיים, עד הדקה האחרונה.

 

הסרט 'החומה' יצא לאקרנים וקיבל ביקורות בינוניות מן המבקרים המקצועיים. הקהל, לעומת זאת, ובעיקר הצעיר, דווקא ידע להתחבר אליו. תלמידים וסטודנטים הבינו יפה מאוד על מה מדובר. 'החומה' שבר כמה שיאי מכירות והפך ללהיט ענק בוידאו. ההכנסות כיסו את ההשקעה, פיצו על ההפסדים מן המופע וגם נותר רווח משמעותי בידי הפלוידים. ווטרס היה ונשאר המבקר הקפדני ביותר של עצמו: "לסרט לא היתה דינמיקה אמיתית. הדמות של 'פינק' לא עוררה בי עניין או אמפתיה; ואם לא איכפת לי מהדמות הראשית, אז זה סרט רע".

 

דיוידי - עטיפת ה-dvd של החומה

הדיוידי של החומה

 

הקרנת הבכורה התקיימה בארבעה-עשר ביולי, 1982, בתיאטרון אמפייר, הממוקם בכיכר לסטר בלונדון. מעריץ נלהב של הפלוידים זוכר בבהירות איך "הבגדים של כל אחד מן הפלוידים העיד על מעורבותו בפרוייקט. ווטרס היה לבוש בחליפה מהודרת, גילמור הגיע עם חליפה ללא עניבה, מייסון הסתובב עם טי-שרט ומכנסי ג'ינס, ורייט בכלל לא נראה בשטח". מייסון שיקר לכמה חברים ואמר ש"רייט נמצא בחופשה". גילמור אמת את האמת: רייט ליקק את הפצעים מגירושיו הכואבים מאשתו ג'ולייט, לה היה נשוי 15 שנים.

 

הגירושין הכואבים היכו קשות את רייט, אדם רגיש ופגיע. הוא כמעט ופרש לחלוטין מעולם המוסיקה; הקלידן הענוג התבודד בביתו וניסה להתאזן מבחינה נפשית. בשנים הבאות כמעט ולא חזר לאנגליה. כמאמר המשורר, ייאוש שקט היא הדרך האנגלית. לא פלא שבאלבום הבא, 'דה פיינל קאט' (The Final Cut), שמו לא הופיע מתחת לכיתוב 'פינק פלויד'.

 

מייסון אמנם לא היה מעורב ב'החומה' באופן רציני, אך ניצל את הזמן כדי להקליט אלבום סולו ראשון עם קארלה בליי (Nick Mason's Fictitious Sports) שבו אירח את ידידו הוותיק רוברט ווייאט (Robert Wyatt), כריס ספדינג ומייק מאנטלר. תמורת האלבום קיבל מקדמה נדיבה ביותר מחברת EMI שעודדה כל אלבום סולו של הפלוידים. מייסון, כך התברר, היה מפיק מוכשר למדי, אבל מוסיקאי בינוני. הוא התמחה בעיקר בתיקון מכוניות, באספנות רכב ונהיגת מירוצים.

 

ניק מייסון, מתופף פינק פלויד, אספן מכוניות, ומכונית הפרארי שלו

ניק מייסון עם הפרארי GTO שלו
אמצעי המימון שלו לסיבוב ההופעות

 

בינתיים המשיך הסרט 'החומה' לעורר פרשיות פוליטיות: מורה אמריקנית שהקרינה בפני תלמידיה את הסרט בשנת 1984 פוטרה מעבודתה, ומיהרה לתבוע את בית הספר. בית המשפט הפדרלי הורה להחזיר אותה לעבודה תוך פיצוי של עשרת אלפים דולר; אך בית הדין לערעורים הפך את פסק הדין לרעת המורה; ובית המשפט העליון בשנת 1987 הותיר את ההחלטה המוזרה על כנה: 'החומה' משחיתה את הנוער, קבעו השופטים המהוגנים.

 

החתך האחרון של ווטרס

באפריל 1982 נפתחה מלחמת פולקלנד בין בריטניה של ת'אצ'ר ובין ארגטינה של הרודאן גלטיארי. שני הצדדים צדקו: האי הוא למעשה חלק מן הטריטוריה הימית של ארגנטינה, אבל הפלישה הארגנטינאית אירעה בלי שום פרובוקציה מן הצד הבריטי. תאצ'ר החליטה להשיב מלחמה שערה. הקרב המגוחך שלא היה בו כל צורך גבה את חייהם של אלף חיילים משני הצדדים. ווטרס הפציפיסט נאנק תחת זכרונות מלחמת העולם השנייה. הוא תקף בחריפות את ראש הממשלה 'מאגי' (מרגרט תאצ'ר) באלבום 'דה פיינל קאט' (The Final Cut), ששמו נלקח מתוך הטרגדיה 'יוליוס קיסר' מאת שייקספיר: 'החתך האחרון' הוא דקירתו הכואבת של ברוטוס הבוגדני.

 

ווטרס היה להוט להקליט. הטקסטים שכתב בערו בעצמותיו. גילמור לא התלהב מהחומר: הוא טען שזאת רק חזרה על כל מה שהיה ב'החומה'. הוא רצה לקחת חודש חופש כדי לעבוד על חומרים משלו. ווטרס לא הסכים, בעיקר בגלל שהיצירה היתה קרובה מאוד לליבו (הוא הקדיש אותה לאביו). התוצאה: דו-קרב עיקש בין השניים. ווטרס דרש מגילמור להיות המפיק בפועל. גילמור גיחך. ווטרס לקח את מייקל קיימן כדי לעבוד על התיזמורים עם התזמורת הפילהרמונית הלאומית, וההפקה בכללותה.

 

גילמור ומייסון "הורדו בדרגה" וקיבלו מעמד של מוסיקאים שכירים בלבד; לתמונה נכנסו גם אמן כלי ההקשה ריי קופר והבסיסט אנדי באון, שעבד גם במופע החי של 'החומה', הפעם על אורגן. מייסון, שניסה להשתלב בעבודה, נזרק לקראת הסוף לטובת המתופף אנדי ניומרק, שהופיע בשיר האחרון Two Suns in the Sunset. גם את העטיפה עיצב ווטרס; הוא נעזר בצילומים מאת וילי כריסטי, אחיה של אשתו קרוליין.

 

דה פיינל קאט - פינק פלויד עם רוג'ר ווטרס

פיינל קאט - ווטרס סולו בשיתוף גילמור ומייסון

 

מייסון הרגיש, והפעם ביתר שאת, את העלבון הצורב שחש גילמור עוד קודם לכן. מעמדם של שלושת הפלוידים סורס לחלוטין. מתחת לשם האלבום נכתב "מאת רוג'ר ווטרס בביצוע פינק פלויד". ווטרס החל להתמכר לתחושת השליטה המוחלטת, ושם את המילים הכתובות (כשרונו הספרותי שיחק כאן תפקיד מרכזי) לפני המוסיקה. אפילו ווטרס עצמו הודה שעשיית האלבום היתה "נוראית" וכרכה בתוכה "דיכאון מוחלט". ולמרות הכל, הוא גאה באלבום שהוקלט בששת החודשים האחרונים של 1982 ובשמונה אולפנים שונים באנגליה, לא פחות.

 

האלבום נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך למורה דיכאוני. הוא הציג גוון אישי לחלוטין, עסק בעיקר במושג המלחמה, שגיונותיהם של פוליטיקאים וגנרלים רדופי-כוח (אפילו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, ומלחמת לבנון הטראומטית זכו לכבוד מפוקפק וכיכבו בטקסטים הזועמים). התמונה הקטנה בצד האחורי של האלבום הציגה חייל עם סכין תקוע בגבו, המחזיק גלגל פילם-קולנוע. ווטרס הסביר שמדובר ב"במאי קולנוע כלשהו שבגד בי". קל להבין שמדובר בפארקר.

 

סכין בגב החייל - פיינל קאט של פינק פלויד

סכין בגב החייל
מתוך העטיפה האחורית של פיינל קאט

 

ווטרס לא הפסיק לשרוף גשרים ולנקום במכריו, דפוס התנהגות שהיה אופייני לו בשנות ה-80 הסוערות. גילמור, מצידו, לא טרח להסתיר את הביקורת השלילית כלפי האלבום 'פיינל קאט' שהופק כמעט בלעדיו: "יש בו כמה קטעים גדולים, אבל הוא לא מאוזן: יותר מדי 'פילרים' ושטויות בין השירים". קשה לטעון שגילמור יכול היה להזדהות בקלות עם האבל האישי של ווטרס.

 

התגובות על 'פיינל קאט' היו קיצוניות, לשני הכיוונים: הדור הצעיר לא התלהב במיוחד. לעומת זאת, אנשים מבוגרים יותר, בעיקר כאלו שחוו אובדן במלחמת העולם השנייה, התחברו יותר בקלות. ווטרס מקפיד להזכיר מפגש אקראי בחנות ירקות עם אישה בשנות הארבעים לחייה, שסיפרה לו איך בכתה כשהאזינה לאלבום: אביה נהרג אף הוא במלחמה.

 

מגזין ה'רולינג סטון' נתן חמישה כוכבים ל'פיינל קאט'; קוראי מגזין המעריצים של הפלוידים, 'אמייזינג פודינג' (Amazing Pudding) טענו שהוא הגרוע ביותר אי פעם. צרכני המוסיקה בארה''ב התקשו להתחבר למחאה הפוליטית נגד מגי תאצ'ר, ולא התעניינו יותר מדי במלחמת פולקלנד - למרות שארגנטינה היא חלק חשוב של דרום אמריקה.

 

בפועל, פינק פלויד התפוררה לחתיכות קטנות. רייט המשיך להתבודד ביאכטה שלו. מייסון שקע במירוצי מכוניות. גילמור העדיף להמשיך את קריירת הסולו הפושרת שלו. ווטרס נטש את חבריו ואף החליט לוותר על סיבוב הופעות לקידום 'פיינל קאט' ברחבי העולם. הוא כנראה ידע שלא יוכל לשוב ולעבוד עם חבריו-לשעבר. ווטרס הפיק לבדו גירסת וידאו צנועה (EP) בבימויו של וילי כריסטי, ובה ארבעה שירים מתוך האלבום. באופן מפתיע, בתפקיד הראשי כיכב השחקן אלכס מק'אווי, שגילם את המורה הסדיסטי ב'החומה'.

 

ווטרס כבר האמין שפינק פלויד סיימה את דרכה לאחר 'החומה'. הוא אץ-רץ להקליט את האלבום הסולו הראשון שלו ('טרמפים', שנדחה על ידי חברי הלהקה בתקופת 'החומה') בשנת 1983, תוך שימוש במוסיקאים מפורסמים כמו אריק קלפטון (אשתו, קרוליין, היתה חברה טובה של אשתו, פטי קלפטון) ודיויד סנבורן. גם גילמור לא התבטל: הוא עבד קשה על אלבום הסולו השני שלו, 'אבאוט' פייס' (About Face), שיצא במרס 1984 והצביע על שיפור משמעותי לעומת הפרויקט הקודם; אפילו בוב אזרין גוייס לעזרה בהפקה (כן, אותו אזרין שנזרק על ידי ווטרס).

 

אלבום הסולו השני של דיויד גילמור, אבאוט פייס

אלבום הסולו השני של דיויד גילמור
David Gilmour - About Face

 

הקריירה של ווטרס התקדמה ללא הפרעות; לכן שכח שלא כל העולם סובב סביבו: הוא פירש לא נכון את יחסי הכוחות בינו ובין שלושת חבריו הנטושים. גילמור: "אמרתי לו הרבה פעמים לפני שעזב: 'אם אתה הולך, בן-אדם, אנחנו נמשיך. אל תחשוב אחרת, אנחנו נמשיך בלעדיך'. אבל ווטרס רק צחק ואמר: 'אתם בחיים לא תעשו את זה'". גילמור לא היה מוכן להמית את הדינוזאור בשום אופן. ווטרס אמר בראיון, באותה תקופה: "עתידה של פינק פלויד תלוי בעיקר בי". זו היתה טעות חמורה בפרשנות.

 

בינתיים יצא גילמור בשורה של ראיונות לכלי תקשורת רבים, שלח קליפים לתחנת MTV ופתח בסיבוב הופעות בינלאומי פושר. הוא התאמץ לפרוץ לעולם כאמן בזכות עצמו, ולא כעשרים וחמישה אחוזים מפינק פלויד. מאמציו נשאו פרי רק באופן חלקי: האלבום נמכר יפה, אבל לא כבש את המצעדים. גילמור יכול היה להתנחם בעובדה שאלבום הסולו הראשון של ווטרס קיבל ביקורות גרועות מאוד: העיתונאים טענו, במידה רבה של צדק, שמדובר באלבום נטול-לחנים, עמוס ברחמים עצמיים, שנאת נשים, חשיפה מביכה של רגשות ילדותיים ומעט מאוד מוסיקה מעניינת.

 

רוג'ר ווטרס - בעד ונגד טרמפים

בעד ונגד טרמפים - אלבום הסולו הראשון של ווטרס
Roger Waters - The Pros and Cons of Hitch Hiking

 

ווטרס לא הקשיב לביקורות. הוא יצא לסיבוב הופעות וגייס את מל קולינס (לשעבר חבר קינג קרימזון) וידידו טום רנוויק. האחרון סיפר שרוג'ר הפך מד"ר ג'אקל חביב בחזרות, למיסטר הייד מאיים בהופעות. "הוא פשוט שואב אנרגיה ממאבקים ומתחים", הסביר רנוויק. קלפטון לא התלהב יותר מדי מן ההופעות, למרות שכמעט וגנב את ההצגה עם האילתורים המבריקים שלו. חלק מן האולמות נותרו חצי-ריקים. ווטרס הפסיד בערך 400 אלף פאונד על הפרוייקט כולו, אבל לא אמר את המילה האחרונה.

 

למרות כל מאמציו, גילמור לא הצליח להוכיח לעצמו (ולעולם) שיש חיים עצמאיים אחרי הפלויד. למרות שניסה בכל מאודו להחדיר להיט למצעדים, הוא לא העפיל מעבר למקום 32 במצעדי ארה"ב. מסקנתו היתה פשוטה וברורה: בשביל להצליח, חייבים לחזור למסגרת הפלויד. ווטרס, לעומתו, התכחש לעובדה שאלבום הסולו שלו פשוט לא היה מספיק טוב בשביל לעורר התלהבות בקרב קהל קוני הכרטיסים. הוא שלח חיצים מורעלים לעבר 'גורמים בתעשיית המוסיקה' ו'התקשורת העוינת' שפעלו נגדו, כביכול. במרץ 1985 פתח ווטרס סיבוב הופעות צנוע יותר בארה"ב.

 

בינתיים, הרוויח מייסון סכום כסף מכובד מעשיית אלבום סולו מגוחך, כיוון שקיבל מקדמה נדיבה על פי החוזה עם EMI שנחתם מזמן. הוא החל לחוש תשוקה להופיע, תחושה שהתחזקה כאשר ידידו למירוצי המכוניות, סטיב או'רורק, הביע עניין לחזור לעסקי הפלויד ולהרוויח עוד כסף. גילמור עבד בינתיים עם בריאן פרי ופיט טאונסנד, צפה בהם בפעולה ולמד לאט-לאט איך להיות מנהיג; הוא גם נתן סולו גיטרה לפול מקרתני בלהיט No More Lonely Nights.

 

ווטרס ביצע גירסת כיסוי (לראשונה מזה עשרים שנה) לשירו של ג'ון לנון 'אקרוס דה יוניברס' (Across the Universe) בתוכנית טלוויזיה ברשת בי-בי-סי, שציינה חמש שנים לרצח. באותו חודש, דצמבר 1985, שלח מנהיג פינק פלויד מכתבים לחברות EMI ו-CBS בהם הודיע שהוא עוזב את הלהקה רשמית.

 

ווטרס הסכים לתרום שירים חדשים לפסקול הסרט האנימציה הנשכח When the Wind Blows ואף קרא ללהקה המאולתרת שלו, לראשונה, בשם The Bleeding Hearts Band. בסוף כעס כשגילה שעורכי הסרט הרסו את המוסיקה שלו לחלוטין, ללא ידיעתו וללא אישורו. ווטרס חולה-השליטה נשבע לא לתת לאף אדם להחליט על הצגת המוסיקה שלו בפני הקהל.

 

רוג'ר ווטרס - כשהרוח נושבת

רוג'ר ווטרס - כשהרוח נושבת
When the wind blows

 

ביוני 1987, אחרי שנה של עבודה באולפן הביתי שלו, הוציא ווטרס את אלבום הסולו השני שלו, 'רדיו כאוס' (Radio K.A.O.S) שהראה, בדיוק כמו במקרה של גילמור, מגמה של שיפור הדרגתי.

 

רדיו כאוס - רוג'ר ווטרס - אלבום סולו

רדיו כאוס - רוג'ר ווטרס
Roger Waters - Radio K.A.O.S.

 

ממש בזמן שווטרס החל להרגיש שינוי לטובה בקריירת הסולו שלו, החל גילמור לגייס כוחות רבים להפקת האלבום הבא של הפלוידים - בפעם הראשונה ללא ווטרס. גילמור שכר את בוב אזרין לעמדת ההפקה ונתן לו חלק נדיב בתמלוגים. אחר כך המשיך לצרף צוות שלם של נגני-אולפן מהשורה הראשונה: טוני לוין על הבאס, קרמיין אפיס וג'ים קלטנר בתופים, ג'ון קארין על הקלידים וביל פיין על ההאמונד, הם רק חלק מן הרשימה הארוכה. האלבום הוקלט, לראשונה, על ציוד דיגיטלי, ונערך על גבי מחשב מקינטוש חדשני מאוד לאותה תקופה.

 

למרות שפוטר לפני שנים מעטות, החליט גילמור כי יש להשיב מתהום הנשייה גם את ריק רייט המסכן, כדי שהלהקה תיראה כמו הרכב אמיתי. חוזה הפיטורים של רייט אסר עליו להצטרף מחדש ללהקה, ולכן הוזמן כ'אורח'. באופן אירוני לגמרי, הגיע רייט, חובב היאכטות, לאולפן שהיה ממוקם בתוך היאכטה של גילמור: מיאכטה אל יאכטה. מכיוון שהוזמן בשלב מאוחר של ההקלטות, רייט לא תרם כמעט כלום, אבל זכה למשכורת שבועית של 11 אלף דולר בלי לקבל מעמד משפטי של 'חבר להקה'. הסולו היחיד שניגן נזרק החוצה בטענה ש'הוא לא התאים'. עורכי הדין של רייט ייעצו לו, בחוכמה רבה, שעדיף לו לא להיות חבר להקה, מהסיבה הפשוטה שאז יהיה חשוף לתביעה מצידו של ווטרס.

 

ווטרס אכן תבע. בישיבת דירקטוריון בישרו לו על הפרוייקט החדש של פינק פלויד, והוא סירב להכיר בו ככזה. הסיפור המשפטי הסבוך התמקד בשם המסחרי 'פינק פלויד', המוניטין סביבו וזכות הווטו של ווטרס על השימוש בו.

 

בדיוק כפי שבארט נעלם והפלוידים המשיכו הלאה בהצלחה, כך גם ווטרס פרש, והפלוידים הפליגו הלאה ביאכטה. גילמור טען בכנות רבה ש"עשרים שנה בניתי את השם של פינק פלויד ולא את השם שלי. הייתי ממשיך בקריירת סולו, אלא שהציבור לא מכיר את השם שלי. לכן אני חייב להמשיך בתור פינק פלויד ולא בתור גילמור". במילים פשוטות: ספינת פלויד תמשיך לשוט בלית-ברירה. בסופו של הליך משפטי מורט-עצבים, הפסיד ווטרס במאבקו הדון-קישוטי. עכשיו יעברו כמעט 20 שנה עד שיעלה עם פינק פלויד שוב על במה אחת.

 

רק דבר אחד נותר כדי להשלים את המוצר הממותג, שהמעריצים ציפו לו בכליון אוזניים: עטיפה 'פלוידית'. המעצב סטורם ת'ורג'רסון הוזנק לעבודה, לאחר חמש שנים של נתק בין הצדדים, בעיקר בגלל ווטרס. באחד השירים באלבום הוזכר המשפט 'מיטה ריקה', דימוי חזותי שהצית את דמיונו של סטורם; הוא פינטז על 800 מיטות ריקות בחוף הים, וחזונו התגשם: התמונה הסהרורית אמנם דרשה מאמץ לוגיסטי מרשים (סטורם סירב להשתמש באפקטים גרפיים ממוחשבים), אך היא יצרה את הרושם של אלבום פלוידי סוריאליסטי לכל דבר ועניין.

 

מומנטרי לאפס אוף ריזן - Momentary Lapse of Reason

א מומנטרי לאפס אוף ריזן - 1987
A Momentary Lapse of Reason

 

כמעט כצפוי, האלבום 'א מומנטרי לאפס אוף ריזן' (בעברית: 'מעידת תבונה רגעית') משנת 1987 היה להיט ענק. הוא הגיע במהירות למקום ה-3 במצעד האמריקני ומכר בארה"ב 3 מליון עותקים. ווטרס פירש אותו כ"זיוף" וכ"קנוניה לשחזר באופן מלאכותי את הצליל של הלהקה", בעוד גילמור טען בתוקף ש"אני רוצה להחזיר את האיזון בין המוסיקה למילים", כמו בעבר.

 

מיחזור ממוסחר או החזרת עטרה ליושנה? חלק מהמעריצים עדיין מפולגים בשאלה הזו. בקרב המבקרים המקצועיים לא נרשמה התלהבות רבה. במבחן הזמן, ניתן לומר בכנות שהאלבום היה כישלון חצי-מפואר. אפילו מייסון אמר בדיעבד שהאלבום 'לא נשמע כמו פינק פלויד', ושההפקה היתה 'זהירה מדי' כדי לא להסתבך עם המעריצים החשדניים. רבים כיוונו את חיציהם אל עבר התיפוף האלקטרוני, שנתן לאלבום כולו תחושה קרה, כמעט 'מתה'.

 

סיבוב ההופעות שקידם את 'מומנטרי' היה אחד המוצלחים ביותר בתולדות האנושות; הוא החל בספטמבר 1987 ונגמר ביוני 1990 לאחר 200 הופעות מלאות. מערכת ההגברה המטורפת דרשה 56 משאיות הובלה. הסיבוב הסתכם בהכנסות של 135 מליון דולר טבין ותקילין. לקהל לא היה איכפת בכלל שווטרס לא נמצא על הבמה. הקורבן היחיד של סיבוב ההופעות המפלצתי היה נישואיו של גילמור: ג'ינג'ר החליטה שנמאס לה לחיות עם בעל וירטואלי, וסיימה את היחסים. בכך הפכו כל ארבעת חברי הלהקה לגרושים מדופלמים. גילמור למד לקח: לסיבוב הבא הוא לקח את האישה איתו, והחליט לצמצם את סיבובי ההופעות בחייו למינימום האפשרי.

 

פינק פלויד בתור שלישייה - ניק מייסון, דיויד גילמור וריק רייט

ואז נותרו רק שלושה: מייסון, גילמור, רייט

 

דיויד גילמור העיד על המוראל הקבוצתי הירוד: "בתקופת האלבום 'מומנטרי לפס אוף ריזן', האמונה של ניק מייסון בעצמו כמעט נעלמה. האמונה של ריק רייט בעצמו נעלמה לחלוטין. ושניהם לא היו במצב מספיק טוב בשביל לעשות אלבום, אם לומר את האמת. ריק פשוט לא האמין שהוא בכלל מסוגל לנגן. רוג'ר ווטרס מאוד טוב בלהמעיט בערכם של אנשים, ואני חושב שעם השנים הוא הצליח לשכנע את ריק שהוא חסר תועלת. הוא גם הצליח, פחות או יותר, לשכנע גם את ניק שהוא חסר תועלת".

 

למזלו של גילמור ומעריצי פינק פלויד, מייסון ורייט עברו שיקום הדרגתי על הבמה. גילמור: "בערך בחצי הדרך של סיבוב ההופעות, ניק התחיל להאמין בעצמו שוב. כשהקלטנו את האלבום בהופעה החיה (דליקט סאונד אוף ת'אנדר) בסוף השנה הראשונה, שניהם ניגנו ממש טוב, והתיפוף בהופעה חיה היה רק של ניק. שנתיים אחר כך, נכנסנו לאולפן ההקלטות בחג המולד והקלטנו כמה קטעים בשביל הוידאו-קליפים, ושניהם נכנסו לעניין וניגנו פנטסטי".

 

מדי פעם, כדי לא להשתעמם לחלוטין, הפתיעו שלושת הפלוידים את מעריציהם הותיקים כשבחרו להופיע באמצע הלילה באחד מן המועדונים הקטנים בערים הגדולות בהן הופיעו, שעות ספורות לאחר שהמופע הגדול הסתיים באצטדיון הסמוך. גילמור סיכם בראיון את התקופה ההיא: "זה היה תהליך שיקומי חשוב עבור כולנו". סוף סוף הפנימו את העובדה שאפשר להסתדר בלי ווטרס. מפתיע עד כמה קל היה להתרגל להיעדרו.

 

בגרמניה בחרו הפלוידים להופיע במערב ברלין, והמעריצים המאוכזבים במזרח העיר התפרעו והשתוללו כדי לנסות ולהתקרב לאצטדיון. אף אחד מן הפלוידים לא תיאר לעצמו שתוך שנים ספורות תיפול חומת ברלין, ורוג'ר ווטרס יהיה שם בלעדיהם, כדי לחגוג את המאורע. במוסקווה מילאו 30 אלף בני-אדם את האצטדיון האולימפי חמש פעמים (!) כדי לראות את פינק פלויד. זו היתה אחת מהופעות הרוק הגדולות אי-פעם בברית המועצות, זמן קצר לפני קריסתה.

 

בוונציה נדחסו 200,000 בני-אדם לכיכר סן-מארקו כדי לצפות בלהקה שהופיעה (בחינם) על במה צפה; המופע האיטלקי שודר בכל רחבי אירופה ואסיה לפני קהל של כמעט 100 מליון צופים. הרעש והלכלוך שיצרו המופע הענק הובילו להפגנות זועמות בקרב תושבי ונציה. המחדל המנהלי של פרנסי ונציה באירגון הלקוי של המופע גרר את התפטרותיהם של ראש העיר אנטוניו קסלטי והמועצה כולה.

 

תיעוד מוסיקלי וחזותי של חמש הופעות שונות שהתקיימו באוגוסט 1988, בקולוסיאום 'נסאו' בלונג-איילנד, ניו-יורק, הופיע בחנויות. האלבום החי והכפול הזה קיבל ב-22 בנובמבר 1988 את השם המפותל 'דליקט סאונד אוף ת'אנדר' (Delicate Sound of Thunder). גם כאן עיצב סטורם ת'ורג'רסון את העטיפה, שהמחישה היטב את השילוב בין מוטיב הצליל והאור, בעזרת שני גברים, נורות וציפורים. הפלויד הרביעי, שהתעקש לעמוד על זכויותיו בעיצוב חלק מבובות-הענק המתנפחות של המופע, קיבל קרדיט מעליב במיוחד בסוף קלטת הוידאו: "הקונספט המקורי מאחורי החזיר: ר. ווטרס".

 

דליקט סאונד אוף ת'אנדר - פינק פלויד בהופעה חיה

דליקט סאונד אוף ת'אנדר
Delicate Sound of Thunder
1988

 

החומה בברלין

תעשיית המוסיקה חשבה לעצמה שמלחמת הפלוידים הסתיימה בהפסד נוק-אאוט של ווטרס. שלושת הפלוידים המרוצים חיככו ידיים לאחר סיבוב הופעות מדהים. מייסון וגילמור היו בטוחים שלימדו את רוג'ר השחצן לקח סופי בתהילה ופירסום. אך הם טעו. הבסיסט הגמלוני והמריר הוכיח לעולם כולו שיש לו יותר עורמה פוליטית ושכל מסחרי מלכל השלושה יחד.

 

ב-21 ביולי 1990 כבש ווטרס את כל כותרות העיתונים בעולם במופע הפוליטי המתוקשר 'החומה בברלין'. הכל החל בזכותו של גיבור מלחמה בריטי בן 72 ושמו ליאונרד צ'שייר. הטייס הקשיש בעל עיטורי הגבורה פנה למייק וורווד, אמרגן מופע הצדקה המהולל 'לייב אייד', כדי שיארגן אירוע מוסיקלי המוני לאיסוף תרומות עבור קרן נפגעי מלחמות המאה ה-20. וורווד פנה לווטרס, שנרתם למטרה: גם רוג'ר היה נפגע מלחמה.

 

צירוף מקרים פוליטי נדיר גרם לכך שמספר שבועות לאחר פגישתם המוצלחת של ווטרס וצ'שייר, נפלו חומות ברלין והעולם צפה בשקיקה במהפך הדרמטי; ווטרס הסכים לקבל על עצמו את המופע בברלין, תוך הערה ש"אני לא בא לברלין כדי לחגוג את נצחונו של הקפיטליזם על הסוציאליזם, אלא לחגוג את נצחונו של הפרט". כך קרה שמופע צדקה זניח הפך לאירוע מתוקשר מאין כמוהו, מהסוג שמתרחש רק פעם אחת בחיים, או פעמיים לכל הפחות.

 

רוג'ר ווטרס ליד חומת ברלין

ווטרס על יד חומת ברלין

 

ההתרחשות הפוליטית המסעירה סביב קריסת חומת ברלין איפשרה לווטרס להשיג את מי שהוא רוצה. הוא גייס לשורותיו ענקים כמו ג'וני מיטשל, ואן מוריסון, סינדי לאופר ושינייד או'קונור, טים קרי, תומאס דולבי, אוטה למפרר, מריאן פיית'פול ואלברט פיני. לנבחרת המפוארת הוצמדו תזמורת סימפונית, מקהלה, תזמורת צבאית המונה מאה נגנים מרוסיה הסובייטית, שני הליקופטרים אמריקניים וחומה אדירה באורך 180 מטרים ובגובה 27 מטרים. בסך הכל עבדו על המופע, שכל הכנסותיו הלכו לצדקה, כ-600 בני אדם.

 

רוג'ר ווטרס - המופע בברלין

ווטרס על במת המופע בברלין

 

כ-200,000 גרמנים צפו באירוע בכיכר פוטסדאם, בחינם. עשרות מליונים צפו בו בשידור חי, גם בישראל. שאר העולם צפה בו במהדורות החדשות, במהדורות מקוצרות או מוקלטות. עלות ההפקה: למעלה מ-8 מליון דולר.

 

אלבום כפול בחברת המוסיקה 'מרקיורי' תיעד את הצלילים, וצוות צילום גדול תיעד אותו חזותית; והכל סביב יצירה שהתנגדה באופן חד-משמעית להופעות רוקנרול גדולות...ווטרס נאלץ לבלוע שוב את הגלולה האירונית המרה. מה לא עושים בשביל להתנקם בחבריך הטובים, או יותר נכון - לחגוג את סוף הקומוניזם שבו האמינה אמא שלך וגרושתך? כ-2,500 לבנים מלאכותיות התגלגלו על הבמה בסצינה הסוגרת שבה נהרסה החומה, ושתמונתה הופיעה על כל שערי העיתונים המכובדים בעולם.

 

רוג'ר ווטרס - החומה - לייב בברלין

האלבום הכפול של החומה בברלין

החומה נופלת בברלין - המופע של רוג'ר ווטרס - רגע השיא

הפילו את החומה...הפילו את החומה!
Tear Down The Wall! Tear Down The Wall...

 

בהקשר של סיום המלחמה הקרה, חשוב לציין שהגוש הסובייטי לא היה חבר טוב של פינק פלויד אף פעם. בתחילת שנות ה-70, אלבומיה של פינק פלויד נאסרו להפצה בברית המועצות, בנימוק הממשלתי הרשמי של "ייצוג שקרי של מדיניות החוץ הסובייטית". להקות רוק מערביות כמו פינק פלויד היו בלתי חוקיות לייבוא ורכישה. כתוצאה ממצב זה, התפתח שוק שחור של 'תקליטי רנטגן' - צילומי רנטגן משומשים שעליהם נחרטה המוסיקה, כמו על תקליט ויניל.

 

אלבומי הרנטגן הללו, שהופצו במחתרת כי היו זולים וגמישים, סבלו מאיכות צליל בינונית ומטה. חובבי הרוק הרוסיים קנו כמויות מסחריות של צילומי רנטגן משומשים מבתי חולים ורופאים, חרטו את ההדפסה על צילומי העצמות, ויצרו תת-תרבות שכונתה 'רוק על עצמות', או 'מוסיקה על עצמות'. פינק פלויד כמובן לא היתה היחידה שזכתה ל'גרסת רנטגן'; גם הרכבים כמו ואן היילן, קיס, בלאק סאבאת' או סטיקס נאסרו למכירה והשמעה. עם התפשטותן של ה'קסטות' (cassettes) בשלהי שנות ה-70, נעלמה שיטת ההדפסה ה'רנטגנית' הזו.

 

רוג'ר ווטרס - האלבום Amused to Death
משועשע עד מוות
Amused To Death
ווטרס השלים את אלבומו האישי הטוב ביותר, 'משועשע למוות' (Amused to Death), באוגוסט 1992. שם האלבום והנושא המרכזי שבו (הטלוויזיה כבידור) מצאו השראה בספרו המעניין של ניל פוסטמן "משעשעים את עצמנו למוות: השיח הציבורי בעידן עסקי הבידור", שפורסם בשנת 1985. כדי להתמודד עם חסרונו של גילמור, קרא ווטרס למר ג'ף בק בכבודו ובעצמו, כדי שיקרין קצת מגדולתו על קטעי הגיטרה שבאלבום. ווטרס יצא לסיבוב הופעות בינלאומי נרחב נוסף, שבו ביצע מחדש והקליט באלבום כפול (וגם DVD) את כל להיטי הפלוידים תחת הכותרת 'אין דה פלש' (In The Flesh). התחרות "מי הכי פינק פלויד באמת?" נמשכה במלוא העוז, כמעט ללא הפסקה.

 

בשנות ה-90 אמר אביב גפן בראיון שאקורד גיטרה אחד של פינק פלויד חשוב לו יותר מהכותל המערבי. ריצ'רד רייט שמע על כך מפי עיתונאי ישראלי שבא לראיין אותו, והזדעזע. "זאת אמירה מסוכנת...אבל אין לי מושג בפוליטיקה של המזרח התיכון", הגיב. להקת 'החברים של נטאשה' הקליטה אלבום כפול ("רדיו בלה-בלה") בהשראת 'החומה', שבו נשמע יואב קוטנר אומר "הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים"; הוא התכוון ליוזמה אמרגנית שנכשלה, בעיקר מסיבות בטחוניות ופוליטיות. הפלוידים לא הופיעו עד היום בישראל, אך 'החומה' נבחר במשאל קוראים ב'ידיעות אחרונות' לאלבום הרוק הפופולרי ביותר בתולדות המדינה.

 

למרות סיום המלחמה הקרה, היריבות בין ווטרס וגילמור לא התקררה כלל. דיויד גילמור אמר על ידידו-לשעבר רוג'ר ווטרס, בראיון עיתונאי מאוגוסט 1992: "הוא באמת חולה-אגו, ולא משנה באיזו דרך זה מתבטא. תאוות הכוח שלו חשובה לו יותר מכל דבר אחר - יותר מאשר יושר והגינות, זה בטוח. הוא לא רצה להמשיך בשיתוף הפעולה של ווטרס-גילמור, הוא לא רצה שאני אהיה חלק מזה. בגלל זה הכל הפך להיות כל כך קשה בשנים האחרונות. אפשר לכתוב ספר על מה שהלך שם, בשנים המגאלומניות של רוג'ר, ומה שהוא ניסה לעשות לכולנו מבחינה פסיכולוגית".

 

גם על יכולת הנגינה של ווטרס על גיטרת הבס ידע גילמור לספר באותו ראיון: "רוג'ר פיתח סגנון נגינה מוגבל ופשוט מאוד על הבס. הוא אף פעם לא נלהב במיוחד לשפר את עצמו כבסיסט. חצי מהזמן אני הייתי מנגן את תפקידי הבס בהקלטות, בגלל שאני הייתי עושה את זה מהר יותר. באלבומים הראשונים, לפחות חצי מעבודת הבס שם היא שלי בכל מקרה. רוג'ר היה בא אליי לפעמים ומודה לי מקרב-לב על כך שבזכותי הוא זכה במשאל קוראים בנושא הבסיסט הטוב ביותר. אפילו בקטע "היי יו" מתוך 'החומה' אני ניגנתי בגיטרת פרטלס בס. שרוג'ר ינגן פרטלס? באמת!", צחק גילמור.

 

פעמון החלוקה

The Division Bell - Pink Floyd
דה דיוויז'ן בל
The Division Bell
הגיטריסט והזמר אכן צחק כל הדרך אל הבנקים באנגליה: גילמור הרוויח לבדו 13.5 מליון פאונד בין השנים 1993 ועד 1996. הפרויקט הגדול הבא שלו, לאחר 'מומנטרי לאפס אוף ריזן', היה האלבום ה-14 והלפני-אחרון של פינק פלויד. אוסף השירים שהפך לדיסק 'דיויז'ן בל' (The Division Bell) יצא לאור ב-28 במרץ 1994, הגיע למקום ה-1 במצעד הבריטי, ומכר עם השנים כ-12 מליון עותקים.

 

דיויז'ן בל חזר, בהפקה מרשימה יותר, על כל הקלישאות החבוטות מן האלבומים הקודמים של הפלויד. גילמור התרחק מכל אקטיביזם פוליטי בנוסח ווטרס. עכשיו הפכה פינק פלויד לפריט נוסטלגיה לשנות ה-70 האבודות, התרפקות לימים שהיו ואינם ("הדשא היה ירוק יותר", קונן גילמור בשיר 'תקוות גדולות', High Hopes).

 

שמו של האלבום היה רעיון של הסופר דאגלאס אדאמס, שהגיע לארוחת ערב והציע את השם דיוויז'ן בל, שכבר הופיע בטקסט של השיר האחרון באלבום. 'פעמון החלוקה' נועד לקרוא לחברי פרלמנט במקרה של מחלוקת שדורשת את הצבעתם. במקרה הבריטי, הפעמונים ממוקמים באיזור ווייטהול.

 

האלבום דיויז'ן בל מאופיין בהפקה דיגיטלית נוצצת ומוקפדת. המפיק בוב אזרין הוחזר לעבודה, כמו גם מקהלת נשים סקסית. שוב הגיחה הגיטרה המהדהדת של גילמור, שנשמעה לעתים כמו נאקתו הפרה-היסטורית של דינוזאור קשיש. אפילו המעבד המוסיקלי המחונן מייקל קיימן נשכר כדי לספק כמה תיזמורים אלגנטיים.

 

גילמור התקיף את המעריצים הערפדיים, ואולי אף את המבקרים וכלי התקשורת, בשיר 'מה אתם רוצים ממני' (What do you want from me); באחת השורות הוא שאל את עלוקותיו: "אתם חושבים שאני יודע משהו שאתם לא יודעים?". אחד הרגעים היחידים באלבום שבאמת מצליח לרגש הוא דווקא שיר של ריצ'רד רייט, שנחשף במלוא חולשתו: ביצירה 'וורינג דה אינסייד אאוט' (Wearing the inside out) מתאר רייט בקול שבור את מאמציו להיגמל מעולם הקוקאין ולחזור לחיים הנורמליים. זו תהיה יצירתו המשמעותית האחרונה של רייט, שנפטר ב-15 בספט' 2008 מסרטן, בגיל 65.

 

העטיפה המעניינת של האלבום, בעיצובו של סטורם ת'ורג'רסון המנוח, כללה הצבת שני ראשי מתכת ענקיים בשדה פתוח ליד אילי (Ely), עיירה בריטית קטנה, צפונית לקיימברידג'. הפסל מכתבת עם אחד המוטיבים המרכזיים באלבום, תקשורת חופשית ודיבור בין בני אדם. באופן מפתיע, בחרה עיריית מודיעין להציב בתחומה פסל אבן שמזכיר מאוד את הראשים של עטיפת דיוויז'ן בל.

 

פסל אבן בעיר מודיעין, ישראל, המזכיר את עטיפת אלבום פינק פלויד
פסל אבן בעיר מודיעין, הדומה לעטיפת דיוויז'ן בל

 

פלויד בארץ הקודש

פינק פלויד כמעט הופיעה בישראל במהלך הסיבוב הגדול של 1994. בנובמבר 1993 הוציאה הנהלת הלהקה הודעה לעיתונות הבינלאומית, לפיה מתוכננות גם הופעות בבלגיה, יוון, תורכיה וישראל. היו דיבורים על הפקה פלוידית על חומות ירושלים. לרוע המזל, החלה אז ישראל לככב בתקשורת הבינלאומית (ובמיוחד ברשת הבי-בי-סי) בהקשרים מרתיעים במיוחד, עקב פעילותו של הטרוריסט היהודי ברוך גולדשטיין.

 

הטבח במערת המכפלה (25 פברואר 1994) בו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים חפים מפשע, הבעיר את חברון. מיד אחר כך התפשטה אש המחאה לשאר השטחים הכבושים, ומשם לשאר מדינת ישראל, מספר נקודות במזרח התיכון ואחר כך את הקפיצה את כל העולם המוסלמי. פיגוע ההתאבדות הראשון של החמאס בעפולה (6 אפריל 1994) הבהיר סופית לעולם המערבי שהמצב בישראל אינו יציב. ההנהלה של פינק פלויד בלונדון נכנסה ללחץ, וביטלה את ההופעה הישראלית ההיסטורית. פינק פלויד מעולם לא הופיעה בישראל, וגם לא תופיע אצלנו יותר אף פעם.

 

יואב קוטנר ידע מה שהוא אומר כאשר הכריז באלבום "רדיו בלה בלה" של להקת 'החברים של נטשה': "הפינק פלויד לא יופיעו על החומה ברושלים". ישראל לא היתה היחידה שסבלה: גם הופעה של פינק פלויד במצרים, ליד הפירמידות, בוטלה. הפחד של גילמור ורייט מן המזרח התיכון הפוך מגישתו הפעלתנית של ווטרס: האחרון לא פחד להגיע לישראל ב-2006, ואף הופיע קודם בלבנון (ביירות, 17 אפריל 2002).

 

פולס - פינק פלויד
פולס - הופעה חיה
האלבום דיוויז'ן בל (Division Bell) החזיר את הלהקה לתודעה הצרכנית, וסייע לה לסחוף מאות אלפי רוכשי כרטיסים להופעות החיות בכל העולם. האלבום החי 'פולס' (Pulse) מ-1995 תיעד את ההפקה הבומבסטית והיקרה במלוא הדרה החזותי והצליל: לייזרים ירוקים מהממים, הקרנות וידאו, מטוס מתרסק, ביצוע מלא של 'דארק סייד'. 'פולס' העניק תיעוד מעולה באורך 144 דקות, ויצא במהדורה דיגיטלית משופרת במארז כפול ב-2006, הכולל שלל בונוסים והסברים על ההפקה. הסיבוב הזה שבר את כל שיאי המכירות של הלהקה.

 

בשנת 1997 הזמינה חברת אי-אם-איי באנגליה צילום פרסומת, לקידום ההוצאה מחדש של קטלוג העבר (back catalogue) של הפלויד. הישראלים שבינינו אולי לא קלטו עד היום שמדובר במשחק-מילים בריטי טיפוסי על הביטוי 'באק קטלוג', כאשר המילה back היא גם 'גב' וגם 'עבר'. שש בחורות אנונימיות הצטלמו בעירום, בבריכה פרטית באיזור הרובע פאטני, דרום-מערב לונדון. טוני מיי היה הצלם. האמנית פיליס כהן ציירה את עטיפות האלבומים "אטום הארט מאדר", "רליקס", "דארק סייד אוף דה מון", "וויש יו וור היר", "דה וול" ו"אנימלז" על גב הבחורות.

פינק פלויד - ביוגרפיה
בתמונה: הפרסומת לקטלוג העבר של פינק פלויד (1997)


הביצוע עצמו לא היה משעשע במיוחד: הבחורות התבקשו לא לזוז במשך 5-6 שעות, כיוון שהציור היה מסובך מן הצפוי, והתהליך לא היה מהנה. התוצאה הסופית כיכבה על פוסטרים בכל העולם, שכמובן נתלו באדיקות על קירות חדריהם של מעריצי פינק פלויד.

 

המעצב האגדי סטורם ת'ורג'רסון, שפיקח על ההפקה, סיפר שבתחילה התכוון להשתמש בשילוב של נשים וגברים. בסופו של דבר החליט להשתמש רק בנשים, קודם כל בגלל האחידות הצורנית וגם כיוון ש"לדעתי הגב הנשי הוא יותר אלגנטי מהגב הגברי, והמטרה שלי בתצלום היתה אלגנטיות".

 

ריצ'רד רייט - ברוקן צ'יינה - חרסינה שבורה
ברוקן צ'יינה - ריצ'רד רייט
Broken China - Richard Wright
ריצ'רד רייט יצא חלקית מן המשבר הנוירולוגי והוציא בנובמבר 1996 אלבום סולו שלישי ושמו ברוקן צ'יינה (Broken China). הקונספט מאחוריו: מאבקה של אשתו דאז, מילדרד רייט, במחלת הדיכאון. למרות שתי הופעות של שייניד או'קונור באלבום, הדיסק בעל 16 הרצועות לא זכה להתייחסות רצינית מחוץ לקהילת המעריצים השרופים של הפלוידים. רייט לא יקליט אלבום נוסף בחייו.

 

"אין לנו שום תדמית שצריך לחיות לפיה, וזה מקל עלינו ככל שאנחנו מזדקנים", אמר רייט בראיון גלוי-לב משנת 1996. "עם פינק פלויד, אנחנו רק צריכים לדרוש מאיש התאורה שיסתיר אותנו לגמרי, כך שאף אחד לא יוכל לראות אותנו בכסאות הגלגלים שלנו". באותה תקופה, זה היה נכון: רייט, גילמור ומייסון לא ממש רצו לעשות מוסיקה בשלב זה. אחרי כל כך הרבה הקלטות והופעות בכל העולם, המצברים שלהם התרוקנו.

 

לאחר שנים של חוסר פעילות מצד פינק פלויד, החליטו אנשי העסקים מאחורי הלהקה להעיר קצת את ציבור הצרכנים, בהנשמה מלאכותית. בשנת 2001 הוציאה חברת EMI אוסף וכפול מתוקשר-היטב בשם 'אקוז' (Echoes). לזכותה ייאמר שלא היתה זו חלטורה: השירים עברו רימסטר מחודש ונערכו זה לתוך זה באמצעות עריכה אולפנית מהודקת; סטורם ת'ורג'רסון תרם עטיפה מושקעת ששילבה בין כל הדימויים הויזואליים הבולטים בקריירה הארוכה של הפלוידים; חברי הלהקה, שהצביעו בצורה דמוקרטית על השירים שנכנסו לדיסק המהודר, נתנו כבוד לבארט ושילבו בחבילה את מיטב שיריו הנשכחים: 'אסטרונומי דומיין' לצד 'סי אמילי פליי', וגם 'בייק' לצד ג'אגבנד בלוז, וכמובן 'ארנולד ליין' מראשית הדרך.

 

ביוני 2002 הבחין ווטרס במייסון על חוף הים. הוא החליט להפסיק להתנהג כמו ילד מגודל והתפייס עם המתופף המבוגר. השניים אכלו ארוחת ערב ביחד, ולבסוף השתתף מייסון בהופעתו של ווטרס באצטדיון וומבלי, אחרי 21 שנה של ניתוק; השניים ניגנו, לראשונה מזה שנים רבות, את היצירה הנושנה 'סט דה קונטרולס פור דה הארט אוף דה סאן', והתחבקו לעיני הקהל הצוהל. אבל זה היה רק ה'פרלוד' לקראת ההפתעה העולמית הגדולה.

 

במהלך יוני 2005 נענו ארבעת חברי הלהקה להפצרותיו של סר בוב גלדוף, והתאחדו באופן זמני להופעה אחת ויחידה במופע "לייב-אייט" (Live-8) שהתקיים ב-2 ביולי 2005 בהייד פארק, לונדון. הפלוידים תמיד התחרטו על כך שלא הופיעו ב'לייב-אייד', מופע הצדקה הטלוויזיוני הגדול ביותר בשנות ה-80. ווטרס וגילמור הסכימו להתעלות על עצמם למען המטרה הנעלה (צדק כלכלי עבור מדינות אפריקה) ונתנו אישור למהלך המיוחד. הפלוידים גיבשו הופעה קצרה של 25 דקות עם ארבעה שירים קלאסיים. ווטרס הקדיש אחד מהם לסיד בארט. בסוף המופע הם קדו למאות מליוני צופי הטלוויזיה וחזרו למצבם הטבעי: להקה מפורקת, עייפה, קשישה, שעשתה את שלה.


פינק פלויד במופע לייב-אייט ביולי 2005
פינק פלויד במופע לייב-8
מימין לשמאל: גילמור, ווטרס, מייסון, רייט
2 יולי 2005

 

בינואר 2006 התראיין גילמור לעיתון איטלקי לקראת סיבוב הופעות החדש שלו לקידום אלבום הסולו 'און אן איילנד' ("On an Island") . בתשובה לשאלה על השמועות סביב איחוד נוסף של פינק פלויד וסיבוב הופעות בינלאומי, השיב גילמור בצורה חד משמעית: "פינק פלויד? זה נגמר . אני כבר בן 60. אני כבר לא אדם שאפתן. אני לא רוצה לעבוד קשה. גם בלי קשר לרוג'ר ווטרס, אני לא רוצה להופיע יותר עם פינק פלויד".

 

למרות ההצהרה הבוטה, לחץ המעריצים נמשך. אף אחד לא יודע אם הסיפור של פינק פלויד הסתיים. ביולי 2006 יצא לראשונה לאור הדיוידי של 'פולס', ושוב החלה החגיגה התקשורתית, עם רכילויות, שמועות ודיווחים על איחוד אפשרי.

David Gilmour on an Island
David Gilmour - On an Island - 2006

 

במרץ 2006 הפתיע רוג'ר ווטרס את מעריצי פינק פלויד בישראל כאשר הודיע על ביקור ישראלי ראשון: הופעה בגבעת המופעים של פארק הירקון, ב-22 ביוני. האמרגן שוקי וייס טס לפריז כדי להיפגש אישית עם ווטרס ולשכנע אותו להגיע לראשונה לארץ, במסגרת סיבוב הופעות אירופאי שבמסגרתו הכין ווטרס עיבוד חדש ומלא ל'הצד האפל של הירח' הקלאסי.

 

בזמן שדיויד גילמור קידם את אלבום הסולו השלישי שלו (On an Island) והתראיין ללא הרף על אפיסת הסיכויים לאיחוד פינק פלויד, השיג ווטרס את הסכמתו של מייסון לנגן לצידו בצרפת בהופעה אחת בלבד. במקביל, פנה ווטרס לרייט כדי שיצטרף אליו גם הוא למופע של קלאסיקות פלויד. מעריצי הלהקה התבלבלו: גילמור אמר שאין איחוד, אבל ווטרס הראה סימנים שהוא יעשה איחוד נטול-גילמור. זה לא קרה, בסופו של דבר. רייט נזהר מווטרס כמו מאש.

 

דיויד גילמור תיעד את סיבוב ההופעות המוצלח שלו משנת 2006 בשני סרטי דיוידי. הראשון התרכז במופע החגיגי באולם "אלברט הול", והשני בהופעה האחרונה בסיבוב זה, שהתקיימה בנמל העיר גדאנסק (פולין). במסגרת ההופעה בוצעה גם היצירה 'אקוז' (Echoes) בצורה מופתית, והחזירה את מעריצי פינק פלויד לימי הזוהר האבודים של הלהקה.

 

מעריצי פינק פלויד הזדעזעו לשמוע על מותו של סיד בארט ב-11 ביולי 2006 , בגיל 60 בלבד. ככל הנראה נפטר בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת, ממנה סבל במשך שנים. בארט נפטר כבר ב-7 ביולי, אך דבר מותו נשמר בסוד למספר ימים. המשפחה התכוונה לערוך טקס צנוע ללא פרסום כלשהו, אך לאחר היוודע דבר מותו נדחה הטקס למספר ימים. דבר מותו של בארט העיב על חגיגות הוצאת הדיוידי 'פולס' (Pulse) של פינק פלויד, לאחר שנים רבות של דחיות ועריכות סופיות.

 

שנתיים אחרי מותו של בארט, היכה בלהקה אסון כבד לא פחות: נפטר ריצ'רד רייט, הקלידן הנאמן של פינק פלויד, ב-15 בספטמבר 2008 . מותו אירע, בגיל 65 לאחר מאבק לא-קצר עם מחלת הסרטן. ההלווייה היתה סגורה לתקשורת ולאנשים מחוץ לחוג משפחתו. מחלתו של רייט הוסתרה מן התקשורת והגיעה לאוזני מעריצי פינק פלויד בהפתעה מוחלטת. מותו המכאיב של רייט, שנתיים בלבד לאחר מותו של בארט, הוביל לתובנה כי אפסו סיכוייה של פינק פלויד להתאחד בהרכבה המקורי.

 

ב-2009 נפטרה אימו של ווטרס, מארי, בגיל 96. באותה שנה הפתיע ווטרס את מעריצי פינק פלויד, כאשר אישר בראיונות לתקשורת כי הוא מתכוון לצאת לסיבוב הופעות חדש עם 'החומה'. במהלך 2010 תיכנן ווטרס לעבוד על ההפקה המורכבת, לקבוע את רשימת הערים והאולמות, ולסגור סופית את רשימת המוסיקאים שתלווה אותו. 'החומה' לא עלתה על במה מאז תחילת שנות השמונים. סיבוב ההופעות זכה להצלחה אדירה ברחבי העולם, שבר שיאי מכירות בינלאומיים, ונמשך גם ב-2013.

 

ב-2011 התבשרו מעריצי פינק פלויד על פרויקט גדול של הוצאה-מחדש לאלבומי פינק פלויד. קהל היעד הצעיר עבר פילוח לשלושה סוגים:
1) מגלים (דיסקברי)
2) חווים (אקספיריאנס)
3) שקיעה / טבילה (אימרז'ן)
האלבומים החלו לצאת לאור בסוף ספטמבר 2011 עד סוף פברואר 2012. כל קטלוג הלהקה (14 אלבומים) עבר תהליך רימסטר חדש, על ידי הטכנאי ג'יימס גאת'רי, עבור סדרת ה"דיסקברי" הראשונה. רק 3 אלבומים נבחרו לסדרת ה'אקספיריאנס' וה'אימרז'ן' המורחבות והמושקעות: דארק סייד, וויש יו וור היר, וכמובן 'החומה'.

 

האלבומים והמארזים המיוחדים, הכוללים קטעים נדירים שטרם יצאו לאור, נועדו לתת לאלו שכבר מכירים את המוסיקה הזדמנות לחוות אותה מחדש בצליל סראונד משופר, וברזולוציה אולפנית מושלמת (דיוידי אודיו / בלוריי). בנוסף, מאפשר הפרויקט למעריצים השרופים לרכוש מארזים יוקרתיים חדשים, הכוללים גם קטעים מהופעות חיות.

 

המוות המשיך לרדוף את זקני שבט הפלויד הוורוד: ב-18 באפריל 2013 נפטר סטורם ת'ורגרסון (Storm Thorgerson), המעצב הגרפי שהיה אחראי בין השאר לכל עטיפות האלבומים של פינק פלויד מ-1968 ועד 2003. ת'ורג'רסון, יליד 1944, נפטר מסרטן בגיל 69, המחלה בה נאבק במשך שנים. העטיפה המפורסמת ביותר של ת'ורג'רסון היא אמנם הפריזמה של 'דארק סייד אוף דה מון', אבל הוא עיצב עטיפות נוספות של להקות מפורסמות לא פחות: לד זפלין, בלאק סאבאת', ג'נסיס, דרים ת'יאטר, מארס וולטה, מיוז ועוד. ת'ורג'סון הכיר את חברי פינק פלויד מתקופת בית הספר התיכון. הוא השלים תואר שני באמנות, והקים את חברת היפגנוסיס (Hipgnosis), שדרכה יצר את עבודותיו החשובות ביותר עד התפרקות החברה ב-1987.

 

על רקע השבתתה המוחלטת של פינק פלויד כלהקה, בולט במיוחד סיבוב ההופעות הבינלאומי הענקי של רוג'ר ווטרס עם הלהיט הפרטי שלו, 'החומה'. מה שהחל כפרויקט קצר-טווח ב-15 בספטמבר 2010, זכה להצלחה עולמית אדירה, שבר שיאי מכירות, ונמשך עם תאריך סיום זמני של 21 ספטמבר 2013. ווטרס הופיע למעלה מ-200 פעם עם 'החומה' בגרסתה המודרנית, במגוון עצום של אצטדיונים ברחבי העולם, כולל הופעה היסטורית בסין.

 

ווטרס שילב בהפקה שלו אפקטים דיגיטליים חדשניים (מסך הקרנה ענק) וצבר הכנסות של כ-377 מליון דולר. בספטמבר 2014 הציג ווטרס את הגרסה הקולנועית של המופע, באורך 133 דקות. הסרט, בהפקת מארק פנוויק, נפתח בווטרס עצמו, כשהוא מצולם נוסע לבית קברות צבאי באיטליה, בו קבור אביו, שנהרג במלחמת העולם השנייה. הוא מגיע אל הקבר ומנגן שם בחצוצרה את המוטיב המרכזי של 'החומה'. אחר כך מבקר ווטרס את קברו של סבו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לצידו מופיעים גם שלושת בניו. המפיקים מחפשים חברת הפצה, ומקווים ליציאה מסחרית של הסרט ב-2015.

 

במקביל, לא הפסיק ווטרס לעצבן את הישראלים עם תמיכתו הפוליטית העיקשת בתנועת החרם הבינלאומית על ישראל (BDS) בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן גם סירב ווטרס להופיע בישראל עם 'החומה'. הוא שלח שלל מכתבים לאמנים בריטיים ובינלאומיים, במטרה למנוע מהם להופיע בישראל. אמנם ב'צוק איתן' (יוני 2014) נרשמו עשרות ביטולים של אמני רוק בפרט ומוסיקה בכלל, אך ווטרס לא הפסיק את הלחץ גם אל תוך 2015. הוא ניסה למנוע מהזמר רובי ויליאמס להופיע בתל אביב במאי 2015. הוא כנראה סייע להחלטתה של הזמרת לורין היל לבטל את הופעתה באותו חודש.

 

להפיל את החומה - ספר על פינק פלויד ספר עברי ראשון מסוגו על הלהקה יצא לאור בישראל ב-16 נובמבר 2014. 'פינק פלויד: להפיל את החומה', בהוצאת 'רסלינג', הוא אסופת מאמרים מקורית שערך ד''ר ארי קטורזה, ונכתב ברמה אקדמית עבור קהל משכיל. הספר, באורך 258 עמודים, משלב ניתוחים "מזוויות שונות – היסטוריות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות, מוזיקולוגיות, סמיוטיות ועוד – על מנת להאיר צדדים נוספים ביצירה החשובה והמשפיעה של אחת מלהקות הרוק החשובות והמשפיעות בכל הזמנים". חלק מן המאמרים בספר אכן מצליחים לגלות תובנות חדשות ומרעננות על ההיסטוריה וההקשרים התרבותיים שבה פעלה הלהקה, ולחבר את פינק פלויד אל זרמי-מחשבה גדולים שהקיפו אותם.

 

דייויד גילמור המשיך לעבוד על אלבום הסולו הבא שלו בחשאיות גמורה. בחודש מאי 2014 הדליפה אשתו, פולי סמסון, תמונה נדירה מהקלטות כלשהן. בתמונה הופיעו גילמור (מדריך את הזמרות) כשלצידו דורגה מקברום, שרה בראון ולואיס קלייר מארשל. בסוף התברר כי מדובר באלבום פינק פלויד חדש (!) שאכן יצא לאור באוקטובר 2014.

 

דה אנדלס ריבר - The Endless River

דה אנדלס ריבר - פינק פלויד
דה אנלדס ריבר - 2014
אחרי שתיקה של 20 שנה, פינק פלויד הוציאה אלבום אולפן חדש ב-10 בנובמבר 2014. ריצ'רד רייט המנוח השאיר אחריו כ-20 שעות הקלטה מ-1993, תקופת החזרות להקלטות האלבום 'דיוויז'ן בל' שיצא רשמית ב-1994. גילמור ומייסון לקחו את ההקלטות הארכיוניות הללו, ערכו ועיבדו אותן, הוסיפו להן שיר אחד עם קבוצת זמרות קטנה (מקברום, בראון ומארשל), ובעזרת תרומה קולית של גילמור - החליטו להוציא לאור אלבום חדש, ששמו כאמור 'הנהר האינסופי'.

 

'דה אנדלס ריבר', המוגדר כמחווה לקלידן המנוח ריק רייט, מורכב מ-4 'צדדים' ומכיל 19 רצועות נפרדות. המוצר שווק בשלוש גרסאות שונות: דיסק יחיד, תקליט ויניל כפול, וקופסת דלאקס הכוללת דיוידי, בלו-ריי וחומרי וידאו. הקרדיטים על ההפקה הולכים לדיויד גילמור, פיל מנזנרה, יות' (?) ומר אנדי ג'קסון. עיצוב העטיפה והחומרים הגרפיים רשום על שמו של אוברי פאואל, מקבוצת 'היפגנוסיס' (Hipgnosis).

 

האלבום זכה למעמד 'אלבום זהב' בארצות הברית (חצי מליון עותקים), פלטינום באנגליה (300 אלף עותקים), זהב משולש בגרמניה (300 אלף עותקים), פלטינום מרובע באיטליה (200 אלף עותקים), פלטינום בצרפת (100 אלף עותקים) וכן נמכר היטב גם בקנדה (פלטינום), אוסטרליה (פלטינום) ופולין (פלטינום משולש). קהל הרוכשים העיקרי הוא חובבי נוסטלגיה, שישמח על המארז הכפול עם החומרים הארכיוניים הרבים. רוג'ר ווטרס הודיע בזעם בדף הפייסבוק שלו, שהוא איננו מעורב כלל באלבום החדש, איננו חבר בפינק פלויד מאז 1985 - ושהגיע הזמן שאנשים יבינו את זה ('זה לא מדע טילים').

 

האלבום המפתיע של פינק פלויד ההיסטורית הוא 'קדימון' להתעניינות מחודשת בקטלוג העשיר של פינק פלויד, פרויקט היסטורי-בעיקרו ולהקה שכבר אינה קיימת זמן רב. הלחץ על דיויד גילמור להוציא לשוק מוצר נוסף של פינק פלויד היה ונשאר גדול, אך יש לו כנראה אינטרס אחר - להגביר את התעניינות בפינק פלויד כדי שיוכל לרכוב על הגל הזה בקרוב, ולהנות מהתייחסות רצינית יותר לאלבום הסולו שהוא מתכנן להוציא לאור במהלך 2015.

 

ואכן, דיויד גילמור ניצל את ההתעניינות התקשורתית האדירה סביב פלויד כדי להכריז על כך שאין שום סיכוי להמשך דרכה של פינק פלויד. בראיון באוגוסט 2015 הצהיר 'סיימתי את זה' (את עניין פינק פלויד, זאת אומרת) אחרי 48 שנים עם הלהקה, וש'זה יהיה זיוף לחזור ולעשות את זה שוב'. הראיון הדרמטי של גילמור סתם את הגולל, באופן חד וחלק, על כל איחוד עתידי של פינק פלויד, עם ווטרס או בלעדיו. ניק מייסון ייאלץ להמשיך להישאר בבית. רוג'ר המזדקן ייאלץ לסחוב את מורשת פינק פלויד לגמרי לבדו.

 

Rattle That Lock - David Gilmour
David Gilmour - Rattle That Lock
דיויד גילמור - ראטל דט לוק
במקביל, הודיע גילמור כי אכן יוציא אלבום סולו ב-18 בספטמבר 2015, הרביעי שלו בקריירה. שם האלבום החדש: 'ראטל דט לוק' (Rattle That Lock). עבר זמן רב מאז 2006, השנה בה הוציא את 'און אן איילנד'. גילמור מקדם את האלבום בסיבוב הופעות רגוע וקצר באופן יחסי, בעיקר בגלל גילו ורצונו להישאר בקרבת משפחתו.

 

סיבוב ההופעות של גילמור החל ב-12 באירופה בספטמבר 2015. הוא התמקד באמפיתיאטרונים היסטוריים, באתרים בעלי אסתטיקה מיוחדת. הסיבוב כלל 5 הופעות גדושות ברויאל אלברט הול בלונדון, קרוב לבית, מבחינת גילמור. בהמשך יתרחב גם למקסיקו, ארצות הברית, קנדה ושוב אירופה בסוף 2015 ותחילת 2016. כל הכרטיסים להופעות באירופה נמכרו תוך זמן קצר מאוד, והסיבוב האירופאי זכה להצלחה.

 

בזמן שגילמור חוטף ביקורות פושרות על אלבום הסולו שלו, שיחרר למעריציו, אחרי שנים של ציפיה, את "רוג'ר ווטרס: החומה", הסרט המתעד את סיבוב ההופעות הענקי של 'החומה'. לאחר הסרט של פארקר מ-1982 וההופעה ההיסטורית בברלין מ-1990, זו הפעם השלישית שבה 'החומה' זוכה לטיפול קולנועי.

רוג'ר ווטרס בהופעה חיה - החומה - הסרט 2015 ב-16 בנובמבר 2015 יצא סוף-סוף לצרכנים הסרט, באורך 133 דקות, לאחר שהוקרן ב-29 בספטמבר 2015 בבתי קולנוע נבחרים ברחבי העולם (אך לא בישראל, כצפוי). 'החומה', שיוצא בדיוידי וגם בבלו-ריי, משלב קטעים מן ההופעה החיה (שצולמו במגוון מקומות בעולם, בין 2010 ל-2013) ובין תיעוד מסעו האישי של ווטרס אל כמה אתרי הנצחה באירופה. החשובים שבהם הם קבר אביו, שנהרג במלחמת העולם השנייה, וקברו של סבו, שנהרג בצרפת ב-1914, מלחמת העולם הראשונה. ווטרס ביקר גם במקום ושמו אנזיו, באיטליה, שם התרחש הקרב הגורלי בו נהרג אביו.

הסרט, הדוקומנטרי באופיו, חורג במקצת מן הפורמט המוכר של תיעוד הופעות חיות. ווטרס ניסה ליצור משהו שיהיה מעבר למסמך טכני הממחיש את נפלאות ההפקה. שוב מקפיד ווטרס בסרטו החדש להדגיש את המימד הפוליטי, האישי והרגשי של השכול. אובדנו של ווטרס מתחבר כאן למשהו גדול בהרבה, חור שחור של כאב וסבל, שחוצה דורות, מדינות ומלחמות. במובן מסוים, מנסה ווטרס להסתכל על 'החומה' כתיעוד של דור אירופאי שלם - דור שראה יותר מדי מלחמות, ויעשה הכל כדי למנוע אובדן נוסף של חיים.

בביקורת על הסרט, שפורסמה ב-2014 במסגרת פסטיבל הסרטים של טורונטו, כתבה לזלי פלפרין:
"אפילו עבור אוהבי המוסיקה הזו, כל הסרט נראה כמו אגו-טריפ אחד גדול של הבמאי / תסריטאי / מלחין / כוכב / מבצע, אדם שעומד בקנאות על זכויות היוצרים שלו מול שאר חברי הלהקה...הסרט הוא באמת כולו עליו: הכאב שלו בגלל מותו של אביו, אותו לא הכיר, במלחמת העולם השנייה; הפרנויה שלו, הנישואים הכושלים, הכישרון שלו, ומעל לכל, רגשות ההזדהות הגרנדיוזיים שלו עם קורבנות של מלחמות."

בחזרה לפומפיי

דיויד גילמור יופיע בפומפיי ב-7 וב-8 ביולי 2016, כ-45 שנה מאז שצולמה שם להקת פינק פלויד. גילמור יחזור לעיירה הרומאית העתיקה, בה הופק הסרט המפורסם "פינק פלויד בפומפיי", לאחר 4 ימי צילומים באוקטובר 1971, שבהם ניגנה הלהקה מול אמפתיאטרון ריק לחלוטין.

שר התרבות של איטליה בישר בכבודו ובעצמו על שתי ההופעות, בהודעה שצפויה להגביר את התיירות הנכנסת אל פומפיי בפרט ואיטליה בכלל. הקולוסיאום הקטן של פומפיי, שממוקם ליד התיאטרון בו צולם הסרט המקורי, מסוגל להכיל רק 2,000 מעריצים מאושרים. הם מן הסתם יתנפלו במהירות-שיא על הכרטיסים ברגע שיוצעו למכירה, ביום שלישי, ה-22 במרץ.

גילמור בן ה-70 צפוי לבצע בפומפיי חומרים חדשים וישנים, כאשר הציפייה העיקרית ממנו היא לשחזר את האלבום "מדל" (Meddle) ולהוסיף כמה קלאסיקות פלוידיות מן העבר. שתי ההופעות של פומפיי הן חלק מסיבוב הופעות עולמי נוסף, שנועד לקדם את האלבום "ראטל דט לוק" מ-2015.


המחנאות האינסופית בין אנשי ווטרס ואנשי גילמור לא מפסיקה ליצור מחלוקות בקהילת מעריצי פינק פלויד. האם הלהקה זכתה להצלחה בזכות מוסיקה נעימה או בגלל שניסתה לשנות את העולם? אין תשובה פשוטה לשאלה הזו. די ברור, שלולא השילוב המיוחד בין המנהיגות של ווטרס והמוסיקליות השופעת של הצמד גילמור-רייט, לא היתה מצליחה פינק פלויד להגיע להישגים כה גדולים. ווטרס וגילמור לא הצליחו לשכנע את העולם שקריירות הסולו שלהן מעניינות מספיק. ואולי המורשת הגדולה של פינק פלויד היא 'פשוט תעבדו ביחד'?

 





 

ביוגרפיה זו של פינק פלויד נכתבה ופורסמה לראשונה בספטמבר 2002, לאחר קריאה בספרו המצוין של ניקולס שאפנר המנוח 'סוסרפול אוף סיקרטס' (Saucerful of Secrets) שיצא לאור בשנת 1991.

חלק מן הנתונים העובדתיים נשאבו מתוך אנציקלופדיית פינק פלויד מאת ורנון פיץ', מהדורה שלישית, אפריל 2005.

קריאה כדאית נוספת: הביוגרפיה שכתב מרק בלייק, 'קומפורטבלי נאמב' משנת 2008.

מומלץ מאוד לעיין באוטוביוגרפיה המפורטת של המתופף ניק מייסון, אינסייד אאוט, שיצאה לאור ב-2005 ועודכנה שוב בספטמבר 2011.

דף זה עודכן לאחרונה ב-16 במרץ 2016.

תגובות, הערות ובקשות ניתן לשלוח בחופשיות אל אורי ברייטמן, במייל: uribreitman@gmail.com

כל הזכויות על הטקסט בדף זה שמורות לאורי ברייטמן; אין להעתיק בשום אופן ללא אישור כתוב.

 





פינק פלויד - מדריך אלבומים מקוצר

אלבומי חובה של פינק פלויד:


 

 

להקות ואמני רוק מתקדם

חזרה לעמוד ראשי

 

 

Mitkadem.co.il

Email: uribreitman@gmail.com