 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
||
|
רוק מתקדם >>>
להקות ואמנים >>> פינק פלויד
| |||
תולדות פינק פלוידביוגרפיה עברית מקיפה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר של כל הזמנים. הדינוזאור הפרוגרסיבי המסרב לגווע באופן סופי ומוחלט, מלידת הלהקה בשנות ה-60 ועד ימינוהפלוידים נולדו כולם באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, והגיעו מן המעמד הבינוני האנגלי המשכיל. הם נפגשו במכללת ה'ריג'נט סטריט פוליטכניק' לאמנות ואדריכלות בלונדון. רוג'ר 'סיד' בארט קיבל מילגה במכללת האמנות של קמברוול. עד היום אומרים על הפלוידים שהיכולת שלהם לבנות יצירות ארוכות נובעת ממיומנותם כאדריכלים מתלמדים. רוג'ר ווטרס, יליד 6 בספטמבר 1943, הוא חובב ספרות ופוליטיקה; אימו, מארי, היתה מורה - עובדה שהשפיעה עליו עמוקות. מארי גם היתה חברת המפלגה הקומוניסטית, למרות שנטשה אותה מאוחר יותר לטובת הלייבור. אמו של ווטרס עסקה בפוליטיקה מקומית - נטייה נוספת שירש ממנה. גם אביו של רוג'ר, אריק פלטצ'ר ווטרס, היה מורה, לפני שנהרג בפברואר 1944 במקום ושמו אנזיו באיטליה, במסגרת מבצע בריטי כושל במלחמת העולם השנייה. רוג'ר, שהיה רק בן 5 חודשים כשאביו הפציפיסט הוכרז חלל הממלכה, מעולם לא ראה את אריק. מכיוון שאמו לא התחתנה בשנית, גדל ללא דמות-אב. כפי שיודעים רבים ממעריציה של פינק פלויד, רוג'ר לא פסק מלכעוס על הגנרלים והפוליטיקאים היהירים שגרמו למותו של אביו. שירות קצרצר בחיל הים הסתיים בקבוצה של צוערים שמרדו ברוג'ר והיכו אותו נמרצות; הוא פרש במהירות ולא שינה את יחסו לצבא לטובה; אימו ניסתה לגונן עליו מפני החיים, אך גם לא עודדה אותו למצוא בחורות שיתחרו במעמדה; ווטרס היה ונשאר חיה פוליטית, תולעת-ספרים וחובב רדיו מושבע, אך מאז ומעולם שנא את המדיום הטלוויזיוני. האלבומים הראשונים שקנה: בילי הוליידי ובסי סמית', בעיקר בלוז וג'אז. הוא לא למד מוסיקה ולא קרא תווים.
רוג'ר ווטרס הבוגר ריצ'רד ויליאם רייט, יליד 28 ביולי 1943 בלונדון, זכה להשכלה פורמלית בתחום הקלאסי, והיה חובב צילום. בנערותו התאהב בג'אז, והיה מוכן לעמוד בתור רק להופעה של דיוק אלינגטון; הוא ידע גם לנגן צ'לו. לתקופה קצרה למד בקולג' למוסיקה של לונדון והתעניין במלחינים אלקטרוניים חלוציים כמו קרלהיינץ שטוקהואזן; לשאלת מגזין המוסיקה אן-אם-אי (NME) אמר ששאיפתו המקצועית הגדולה ביותר היא "לשמוע את הסימפוניה שלי מבוצעת באולם 'פסטיבל הול'". אפשר לומר, די בביטחון, שרייט היה המוסיקאי המלומד והרציני ביותר בלהקה, אך לא היה מלחין שירים מלודיים כמו גילמור, או כותב-שירים מוצלח כמו ווטרס; כיוון שלא ידע מה לעשות עם הקריירה שלו, בחר במקצוע האדריכלות ופגש במכללה את ווטרס ומייסון. רייט היה ונשאר אדם ביישן ופגיע, עם אגו קטן וקשיים ניכרים בהתמודדות עם תהילת-ענק.
ריצ'רד רייט דיויד גילמור, יליד 6 במרץ 1946 בקיימברדיג', היה בן למשפחה נורמלית, אמידה ואוהבת. אביו, דאגלס גילמור, פרופסור בכיר לגנטיקה וזואולוגיה. אמו, סילביה וילסון, היתה מורה שעברה הסבה מקצועית לעריכה קולנועית, ואף עבדה ברשת בי-בי-סי. דיויד הצעיר האזין בגיל 8 לביל היילי ('רוק מסביב לשעון') ואלביס פרסלי ('הארטברייק הוטל'). הוא השאיל גיטרה ספרדית משומשת מהשכן שלו בגיל 11, התאהב בה מיד, ולימד את עצמו גיטרה בעזרת ערכה של פיט סיגר. כמו רבים בדורו, העריץ גילמור בנערותו את הביטלס והסטונז. אביו קיבל הצעת עבודה מפתה מארה"ב, ובני הזוג השאירו את בנם (שסירב להצטרף) להתמודד עם המציאות הבריטית לבדו, בלי הרבה כסף. גילמור, שידע גם צרפתית, הספיק להנהיג להקה אלמונית שהתפרקה ואף התפרנס מדוגמנות כדי לגמור את החודש, למרות שידע שאם ירצה, יוכל להצטרף להוריו בארה"ב. עד דצמבר 1967, גילמור לא היה חלק מן הגרעין המייסד של פינק פלויד.
דיויד גילמור ניקולס (ניק) ברקלי מייסון, יליד 27 בינואר 1945 בעיר בירמינגהם, גדל בלונדון. לבחור המאופק, הדיפלומטי והמנומס, היו הורים עשירים, שהחזיקו בריכת שחייה ואוסף מפואר של מכוניות ספורט. אימו של ניק, סאלי, היתה פסנתרית קלאסית. אביו, ביל, היה במאי סרטים תיעודיים. כאשר החל ללמוד אדריכלות, השקיע מאמצים ניכרים בלימודיו, כיוון שלא האמין בסיכוייה של קריירה מוסיקלית. הוא מעולם לא למד תיפוף באופן מסודר, וגם לא התייחס לעצמו כאל מוסיקאי מוכשר במיוחד. במובנים רבים, מייסון הוא ה"רינגו סטאר" של פינק פלויד: הבחור שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון, לגמרי במקרה.
ניק מייסון בארט, ווטרס וגילמור הגיעו שלושתם מן העיר הקטנה קיימברידג' (רק 100 אלף תושבים באותה תקופה, כאשר חמישית מתוכם אקדמאים), מרחק שעה נסיעה צפונה מלונדון. רייט ומייסון היו לונדונרים וותיקים. הסטודנטים הנמרצים והאופטימיים לא היו מסכנים, ולא רעבו ללחם. המנהל שלהם בתחילת הדרך, פיטר ג'נר במשותף עם ידידו אנדרו קינג, סיפר שאף אחד מהם לא התעניין בכסף, מה שהקל עליו את עבודת הניהול והתיאום. שני המנהלים, ג'נר וקינג, הוכיחו את נדיבותם כאשר החליטו לחלק את ההכנסות בין השישה שווה בשווה, החלטה נדירה בעסקי המוסיקה באותם ימים. ההסכם נותר בעינו לאורך כל הדרך, עד ימינו. שלושה סטודנטים (מייסון בתופים, ווטרס בגיטרה, רייט בקלידים) נפגשו בשנת 1963 והקימו להקה מאולתרת. הם קראו לעצמם בתחילה 'סיגמה שש' (Sigma 6). אל הטריו צירפו בסיסט ושמו קלייב מטקאלף וזמרת בשם ג'וליאט גייל (שהתחתנה עם רייט והתגרשה ממנו בהמשך). לאחר מספר חודשים עזבו הבסיסט והזמרת, ובסוף 1965 הצטרף אליהם בחור יצירתי ומלא-חיים, עוף מוזר בשם רוג'ר 'סיד' בארט.
פינק פלויד הצעירה. משמאל לימין: רייט, ווטרס, בארט, מייסון רוג'ר קית' בארט, יליד 6 בינואר 1946 בקיימברידג', גדל בבית אמיד להורים חובבי מוסיקה קלאסית. אביו, ד"ר ארתור מקס בארט, הספיק לקנות לו באנג'ו וגיטרה חשמלית לפני שמת באופן פתאומי מסרטן, בדצמבר 1961, כשהיה רק בן 52. רוג'ר בארט היה בקושי בן 16 כשהפך יתום מאב. זו היתה הטראומה הראשונה, ואולי המרכזית, בחייו של הנער, המוסיקאי והצייר הרגיש. בארט הצטרף ללהקתו הראשונה "ג'ף אנד דה מוטוז" (באנגלית: Geoff and the Mottoes) ובנה לה מגבר קטן בכוחות עצמו. גם אימו של בארט, ויניפרד, עודדה את התחביב החדש שלו כגיטריסט, זמר וכותב. היה זה בארט, מנהיג הלהקה הצעירה, שנתן לה את השם 'פינק פלויד' על שם שני זמרים בלוז שהעריץ גם בהיותם גיטריסטים: פינק אנדרסון (1900-1974) ופלויד קאונסל (1911-1976). היתה זו החלטה של רגע, זמן קצר לפני הופעה שבה נדרשו לספק שם במהירות. בהמשך דרכו, קרא בארט גם לשני החתולים שלו 'פינק ו'פלויד'. למרות שלא רצתה בכך או התכוונה למהלך הדברים, חבורת הפלוידים הצעירים השתייכה אז למה שנקרא 'אנדרגראונד' (Underground), המחתרת האמנותית של לונדון החדשה והתוססת. לא מדובר היה ברכבת התחתית אלא בקבוצת אמנים ואנשי רוח שניסו לתת ביטוי לדור החדש, המכונה בפי הסוציולוגים של הרוק כ'תרבות-הנגד' (Counterculture) של שנות השישים הסוערות. המוטיבים העיקריים: שלום, אחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם, מיניות חופשית, מרד במוסכמות - וקצת סמים פה ושם. מועדון UFO הלונדוני, שאת שמו יש להגות 'יו-פו' (You-Foe) ולא 'יו-אף-או' כפי שנהוג לחשוב, נוסד בערב הסילבסטר של סוף 1966 (23 בדצמבר) בלב העיר התוססת. מנהלי יו-פו בחרו בפלויד כלהקת הבית הרשמית של המועדון. הרעיון היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל בסן פרנסיסקו (ארה"ב), למרות שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר ההיא, והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים נלהבים (טיסות היו עניין יקר יחסית באותה תקופה). המועדון הפסיכדלי הראשון באנגליה אירח בוהמיינים, רוקרים, הומואים, עיתונאים, סופרים, משוררים, נוער-פרחים ואנשי תעשיית המוסיקה. לא נמכר שם כמעט אלכוהול, אבל עשן הקטורת היה דומיננטי. הפלוידים ניגנו שם כל יום שישי בערב, עד השעה שמונה בבוקר - תופעה נדירה ביחסית בלונדון של התקופה. במהלך אחת מהופעותיהם של הפלוידים התפשט אחד מן הנוכחים, החל להתרוצץ עירום, יצא אל הרחוב ונעצר על ידי המשטרה. פול מקרתני כינה את המקום "מגרש משחקים והרפתקאות טריפי" (מלשון 'טריפ' של סמים). גם להקת 'סופט מאשין', בהנהגתו של רוברט ווייאט, מצאה שם בית חם.
הפלוידים של תחילת הדרך היו הרכב פסיכדלי לכל דבר, אבל לא עשו זאת בכוונה תחילה או מתוך מודעות סגנונית אמיתית. הם לא ממש חיברו שירים, אלא עסקו יותר ויותר ביצירת צלילים 'אווריריים' ככל האפשר. המופע התבסס על אילתור חופשי, שימוש נרחב באפקטים, יצירת אטמוספירה שלא מן העולם הזה, הומור ופנטזיות. יותר משניסו לכתוב תווים או לחקות את הביטלס, הם ניסו ליצור צלילים שאף אחד עדיין לא ידע על קיומם. הקו הפסיכדלי המופשט של פינק פלויד המוקדמת לא נתקל תמיד בהתלהבות. כשהופיעו פעם אחת בפני מועדון נוער קתולי באנגליה, מנהל המקום סירב לשלם להם בסיום ההופעה; הוא טען שמה שנוגן 'לא היה מוזיקה'. מנהלי פינק פלויד, אנדרו ופיטר הלכו לבית משפט לתביעות קטנות - שפסק, למרבה הפליאה, לטובת מנהל המועדון. והיו גם המצאות מקריות: באחת מהופעותיהם, לגמרי במקרה, שילב זוג אמריקנים (ג'ואל וטוני בראון) מקרן שקופיות שהופעל על הלהקה ויצר אפקט חזותי מרהיב. הלהקה אימצה את השכלול באופן מיידי, והפכה את השקופיות למרכיב בלתי-נפרד מכל הופעותיהם בהמשך הדרך. אל המקרן הצטרפו אנשי תאורה נאמנים, שליוו את ההרכב והתאימו את החזיון למוסיקה של הפלוידים. אחד האפקטים החזותיים המרשימים ביותר נוצר מקריעת קונדומים בתוך המקרן. התאורה המהפנטת הורידה את תשומת הלב מן הנגנים, לטובת החזיון עצמו. כך הצליחו הפלוידים להישאר אנונימיים יחסית, עד כדי כך שלעיתים הקהל לא היה מזהה אותם כלל עד שעלו לבמה.
 ארנולד ליין - הסינגל בשנת 1967 החל להתעניין בהם איש עסקים בשם ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת המוסיקה הבריטית הגדולה אי-אם-איי (EMI), שהתעשרה מן ההצלחה של הביטלס. כמעט מיותר להזכיר, שלולא הפריצה האדירה של הביטלס בארצות הברית, ל-EMI לא היה מספיק כסף, ביטחון עצמי ואופטימיות כדי להחתים להקות נסיוניות כמו הפלויד. סטיבנס בא לצפות בפלוידים בהופעה. כדי למשוך את סטיבנס לכיוון שלהם, הקליטה הלהקה את הסינגל הראשון שלהם, 'ארנולד ליין', העוסק בטרנסווסט קלפטומן, הגונב בגדי נשים מקוי-כביסה. בארט, כותב השיר, טען שמדובר בתמיכה בגברים הלובשים בגדי נשים. ווטרס הסביר שמדובר בדמות אמיתית, שבאמת גנבה חזיות וגרביונים מאיזור הכביסה מחוץ לבתיהם של ווטרס ובארט. למרות (ואולי בגלל) הסקנדל התקשורתי סביב תוכנו של 'ארנולד ליין' (Arnold Layne), סטיבנס היה מרוצה, והציע להם מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת 'קולומביה' שהשתייכה לחברת-האם EMI הגדולה. ההחתמה ב'אי-אם-איי' הושלמה בזכותו של המפיק החדש שלהם, בריאן מוריסון; האחרון החליף את המפיק ג'ו בויד, שניהל את מועדון יו-פו וניסה לארגן לפלויד עסקה עם הלייבל 'פולידור'. בויד הפסיד את הפלויד לטובת מוריסון, שהחזיק בקשרים מצויינים עם צמרת אי-אם-איי ולכן השיג את העסקה הנחשקת מכולן. הסינגל 'ארנולד ליין' יצא לאור ב-10 במרס 1967, והצליח להשתלב ב-20 הגדולים של המצעד הבריטי.
פינק פלויד הפרחונית. מימין לשמאל: רייט, בארט, מייסון, ווטרס. החוזה המצוין והמקדמה הנדיבה, יש לציין, לא היו רק עבודה של מוריסון - הם היו גם פרי עמלם של שני האמרגנים פיטר ג'נר ואנדרו קינג. ללא עבודתם המסורה והעיקשת, הפלוידים לא היו ממריאים הלאה. את הכסף מן המקדמה השקיעה החבורה במשרד חדש, הגברה חדשה, ציוד תאורה משופר ובלימוזינה משומשת, שהיתה חצי-רולס-רויס וחצי-בנטלי. ווטרס אמר פעם, שלפעמים הוא חושב שאמרגנים אוהבים את הפלויד בגלל שיש להם המון ציוד הגברה ותאורה, עובדה שחוסכת להם הרבה כסף. ההופעה החשובה ביותר של הפלוידים באותה תקופה התקיימה ב-29 באפריל, 1967. האירוע נקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור" ונערך בארמון אלכסנדרה, אולם ויקטוריאני מפואר בצפון לונדון. הוא נמשך כל הלילה. שתי במות נפרדות, מסכי הקרנה, עשרת אלפים איש והרבה ריקודים: זו היתה המחתרת הלונדונית בשיאה. הביטלס תרמו כספים למימון חלקי של האירוע. למזלם של המארגנים, התחבורה הציבורית בלונדון הפסיקה לפעול בחצות, ורוב הנוכחים נאלצו להישאר באולם עד שעות הבוקר, להופעה האחרונה של האירוע: הפלוידים הופיעו עם שחר.
14-Hour Technicolor Dream - 1967
גם ההופעה הבאה שלהם, ב-12 במאי, באולם אליזבת המלכה, היתה מוצלחת מאוד. החידוש הטכנולוגי הכביר של הפלוידים קיבל הופעת בכורה: ארבעה רמקולים במקום שניים בלבד. מהפיכת המוסיקה הקוואדרופונית היתה אז בחיתוליה, והפלוידים אימצו אותה בהתלהבות, בעיקר בגלל האפקט המעגלי שנתנה לקהל המאזינים. הצלילים עברו מרמקול לרמקול, הקיפו את הנוכחים והעצימו את החוויה. ווטרס אסף ערימה של אפקטים (רוח, גלים, פסיעות, ציפורים וכו') ושילב אותם במופע. בועות סבון הופרחו לאוויר. ווטרס הפליא את הקהל כשזרק תפוחי אדמה על גונג. מייסון לקח משור, הגביר אותו בעזרת מיקרופון והחל לחתוך חתיכת עץ. הגימיקים הללו עוררו סקרנות ועניין; אנשים התחילו לדבר על הפלוידים בכל מקום. מנהלי האולם העתיק, לעומת זאת, היו רחוקים מלהיות מרוצים. בעיקר זעמו על ה"נצנצים" שהושלכו על השטיחים המהודרים, ועקבות הסבון שנותרו על הכיסאות המפוארים. הנהלת האולם התכנסה וקיבלה החלטה מחייבת: להקת פינק פלויד לא תופיע עוד באולם אליזבת המלכה. העיתונים, מצידם, הגיבו בהתלהבות ובביקורות חיוביות. בארט הכריז: "בעתיד, הלהקות יצטרכו לתת לקהל שלן יותר מסתם הופעת פופ. הן יצטרכו להציע מופע תיאטרלי מוצג-היטב". באחת מן ההופעות של הפלוידים באנגליה, הקהל המאוכזב שפך בירה מן המרפסת של האולם, על ראשיהם של המוסיקאים. בהופעה אחרת, בסקוטלנד, התפתחה קטטה המונית בפאב, בזמן שחברי הלהקה ממשיכים לנגן כרגיל. בהופעה אחרת הושלך מטבע ישר בעוצמה, ישר אל מרכז מצחו של ווטרס. ולילה אחד, ריק רייט שכח לפרוק את הציוד של הלהקה מן הטנדר שלהם בסוף המופע, כשחזרו הביתה; כל הציוד והגיטרות נגנבו בלילה, והיתה זו אימו של מייסון שנתנה להם הלוואה של 200 פאונד כדי לרכוש חלק מן הציוד בחזרה. הפלוידים ומנהליהם שאפו להתקדם הלאה, והתמקדו בהפקת להיט נוסף. הסינגל הבא, 'סי אמילי פליי' (See Emily Play), הגיע למקום ה-6 ביוני 1967. הוא הוקדש לבחורה 'היפית' אמיתית ושמה אמילי, אותה הכירו היטב הנוכחים במועדון UFO הפסיכדלי; היא היתה בתו של אריסטוקרט ושמו לורד קנת. באותה תקופה, בערך בחודש מאי 67', הגיע דיויד גילמור לבקר את חבריו הפלוידים באולפן בו הוקלט הסינגל, וגילה לתדהמתו שסיד, ידידו הותיק מקיימברידג', פשוט לא מזהה אותו יותר. ב-5 באוגוסט 1967 פתחו פינק פלויד, לראשונה, את הדלת של מאזינים רבים לעולמות מוסיקליים חדשים. האלבום הראשון שלהם נקרא 'החלילן בשערי השחר' (The Piper at the gates of dawn),או בתעתיק עברי: 'דה פייפר אט די גייטס אוף דון'. הוא הופק באותו זמן ובאותם אולפנים בהם היו עסוקים במקביל חברי הביטלס בהקלטת האלבום 'סרג'נט פפר' המיתולוגי. שם האלבום נבחר על ידי בארט מתוך הפרק השביעי בספרו של קנת' גרהאם 'הרוח בערבי הנחל'. 'פייפר' הדגים כיצד הפסיכדליה פתחה לדור שלם את האזניים. בארט הוביל את ההקלטות, העיבודים, הלחנים והמילים. זה היה ה'בייבי' שלו, וההישג המוסיקלי הגדול של חייו.
אלבום הבכורה: דה פייפר אט דה גייטס אוף דון בקטע המהולל 'אסטרונומי דומיין' (Astronomy Domine), שפתח את הגרסה האירופאית של האלבום, אפשר לשמוע את המנהל שלהם, פיטר ג'נר, מקריא בעזרת מגאפון את שמותיהם של כוכבים וגלקסיות. חלק מן הקרדיט על השימוש הנועז והחכם באפקטים יש לתת לנורמן סמית', הטכנאי של אולפני אבי רואד, שגם עבד הרבה מאוד עם הביטלס באותה תקופה. סמית' כיסה את התופים של מייסון במגבות כדי להשיג את אותו הצליל שיצר עם ג'ורג' מרטין בתופים של רינגו סטאר. סמים מסוכנים, אך גם מרחיבי-תודעה, כמו אל-אס-די (LSD) גורמים לבני-אדם לנסות לחרוג מן המקובל והידוע. וכך, למרות שאלבומם הראשון הוא בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא מכיל כמה מן האלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בעתיד: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע (הקטע 'אינטרסטלר אוברדרייב', היה באורך 9:41 דקות); מרד כנגד המבנה השחוק בית-פזמון-בית; שימוש נרחב באילתור ובאפקטים כחלק מאותה 'פתיחת ראש' שדרש הדור החדש מקודמיו. באותה תקופה החלה המשטרה הבריטית לתקוף את הסצינה המסוממת והעליזה ההיא. מועדון UFO איבד את אחד ממנהליו הבולטים, ג'ון הופקינס, שנעצר ונכנס לכלא ל-9 חודשים בעוון שימוש במריחואנה. גם מנהיג להקת סופט מאשין, דיויד אלן, נסע לפריז וגילה שהשלטונות באנגליה אסרו עליו לחזור. המשטרה פשטה גם על חלק מחברי הרולינג סטונז, הכניסה אותם לכלא והוציאה אותם במהירות לאחר לחץ ציבורי כבד; גם לנון נכנס למעצר; המשטרה המשיכה ללחוץ על המועדון וחבריו, עד שהמוסד הפסיכדלי העליז UFO סגר את שעריו. המריחואנה, ובעיקר האל-אס-די (שנקרא פשוט 'אסיד' בקרב המסוממים של התקופה) הפכו לעקב האכילס של המהפיכה החדשה.
 סיד בארט - אחרי שהסמים השפיעו עליו לרעה את מחירה הכבד של המהפכנות התודעתית שילם גם רוג'ר 'סיד' בארט. הכינוי 'סיד' ניתן לו עוד בימי בית הספר היסודי; לאחר מכן התברר שמתופף בשם סיד בארט (באיות מעט שונה: Sid Barret) ניגן גם הוא במועדון UFO וכל הנוכחים התבלבלו ביניהם; בסופו של דבר התקשר השם Syd לסם האהוב עליו, המכונה בז'רגון המועדונים בשם 'אסיד'. באותה תקופה, רק מעטים ידעו על הנזקים הפוטנציאלים של הסם הפופולרי. האזהרות של הממסד הרפואי התקבלו בחשדנות על ידי הדור הצעיר, שלמד על בשרו לא להאמין למה שההורים אומרים. התוצאה היתה מרה וגורלית: סיד לקח יותר אל-אס-די (LSD) ואיבד בהדרגה את היכולת לתפקד, לתקשר, לנגן ולהופיע. ההתדרדרות היתה איטית, הדרגתית אך משמעותית. לעולם לא נדע את מהות הקשר בין מותו של אביו ובין הנפילה של סיד אל מלכודת הסמים הקשים. באותה תקופה, היתה זו להקה בלתי-משפחתית בעליל: ווטרס נולד יתום מאב; בארט איבד את אביו במהלך ההתבגרות; ואפילו גילמור 'איבד' את הוריו כאשר בחרו לטוס לחו''ל בלעדיו. התסמינים החלו להתברר במהירות בסביבתו הקרובה: כך, למשל, נעל סיד את חברתו בחדר סגור במשך שלושה ימים, והאכיל אותה ביסקויטים מדי פעם דרך חריץ הדלת; כאשר גילו אותה ידידיהם המשותפים, כשהיא פצועה ופגועה נפשית, נעל את עצמו באותו חדר במשך שבוע. הוא אפילו סימם את החתולה שלו. באופן כללי, בהה בסובבים אותו, התקשה לפתח שיחה עיקבית או להתרכז כדי לכתוב חומרים מוסיקליים באופן מסודר. מנהיג פינק פלויד איבד את מעמדו תוך חודשים ספורים, ולא הצליח להשתקם עד מותו. פיטר ג'נר, אחד ממנהלי הלהקה באותה התקופה, קבע לסיד האומלל פגישה עם פסיכיאטר נודע בשם רונלד דיויד לאינג, שנודע בעולם בשמו המקוצר: ר' ד' לאינג (באנגלית: R.D. Laing). ווטרס הסיע את סיד לפגישה, אבל סיד סירב לדבר עם הפסיכיאטר. אבחנתו של לאנג היתה מעניינת: ייתכן שסיד מופרע, אולי אפילו משוגע; אבל, על פי לאינג, בהחלט ייתכן שאלו שאר חברי הלהקה שגורמים לטירופו, בכך שהם מתעקשים להצליח מסחרית עם הלהקה, או לפחות מחריפים את טירופו של סיד. ניק מייסון כתב על כך בספרו: "יכול להיות שבמציאות, היה זה דווקא סיד שהיה מוקף באנשים משוגעים". שאר חברי הלהקה לא לקחו את הסם אל-אס-די מעולם, לטענתם. גילמור ומייסון אמרו שניסו לא לחרוג מעבר למריחואנה. ריצ'רד רייט, לעומת זאת, טען כי לקח רק מנה אחת קטנה של מריחואנה בכל חייו; הוא נאלץ לשקר לכלי התקשורת, כיוון שלא רצה להסתבך עם רשויות האכיפה: רייט הרס לעצמו את הזוגיות וחלק גדול מן הקריירה בגלל התמכרות לקוקאין, החל מן המחצית השנייה של שנות השבעים. אך תקופת הקוק של רייט הזו טרם הגיעה, ומלבד בארט, רוב הפלוידים ברחו מן המציאות בעזרת גראס, יין והרבה בירה.
פינק פלויד לפני התדרדרות סיד בארט הלחץ על הארבעה החל להתגבר. הלהקה התחייבה להופיע 80 פעם בחודשים מאי-ספטמבר. צוות הבמה היה הרוס מעייפות. הקהל הפחות-מתוחכם, מחוץ ללונדון, היה לעתים עוין כלפי האילתורים הארוכים שלהם; חברי הלהקה, בעקשנותם הרבה, סירבו לנגן להיטים כמו 'ארנולד ליין' או 'סי אמילי פליי'; ולכן, באחת ההופעות שפכו עליהם בירות מן המרפסת, וכמעט חישמלו אותם למוות. מאזין עצבני אחר פצע את ווטרס במצח. מנהלי אי-אם-איי תבעו עוד סינגלים שיהפכו ללהיטים מהירים. הפלוידים החלו לחשוש שהלהקה עומדת לקרוס בגלל אי-תפקודו של בארט. הקש שכמעט ושבר את גב הגמל התרחש ב-29 ביולי 1967, בהופעה השנייה שלהם בארמון אלכסנדרה. בארט פשוט לא עלה לבמה. מנהל האולם העצבני דפק על הדלת באלימות וצרח שוב ושוב ''טיים טו גו!" (זמן לעלות לבמה). בארט לא הקשיב. הוא נותר בחדר ההלבשה, במצב קטטוני. את המשפט האנגלי "Time to Go! Time to Go!" יכירו היטב כל מאזיני אלבום 'החומה' בעוד 12 שנים, רגע לפני תחילת השיר 'קומפורטבלי נאמב' (Comfortably Numb), שעסק בהתמוטטותו הנפשית והגופנית של אמן רוק מותש, מסומם ומדוכדך. הקהל של אלכסנדרה החל לאבד את הסבלנות. ג'ון בולאן (June Bolan), מנהלת ההופעה שלהם, יצאה מגידרה כדי להקים את בארט מהכיסא ולזרוק אותו על הבמה; הוא לא ניגן כלום; השלושה האחרים ניסו להסתדר בלעדיו, ונתנו הופעה עצובה וחסרת-השראה לחלוטין. כעבור זמן מה, הבינו מנהלי האולם שהלהקה מרוסקת והחלו לחפש אחר ג'ון בולאן כדי לקבל חזרה את הכסף ששילמו לה מראש. היא טסה למכונית והתחבאה שם עם הכסף (אלף פאונד). ואז צעקו שני מנהלי הלהקה לארבעת הפלוידים לרדת מן הבמה ולהימלט מן האולם; כל הצוות רץ ללימוזינה המשומשת וברח מן המקום עם הכסף. הפלוידים ביטלו את כל הופעותיהם לחודש אוגוסט והפסידו 4,000 פאונד. המגזין 'מלודי מייקר' כיסח את הלהקה וצפה לה סוף עצוב. פיטר ג'נר הבין שהוא 'שרוף' בלונדון. הוא החליט לפנות לארה"ב, קיבל תמיכה מכמה חברים אמריקנים וקבע הופעות בסן פרנסיסקו ובניו יורק. חברת התקליטים 'קפיטול', אחותה של EMI בארה"ב, הוציאה את האלבום 'Piper' בגירסה שונה: 'סי אמילי פליי' פתח את האלבום, במקום 'אסטרונומי דומיין' שהושמט ממנו (גם השיר 'בייק' נזרק החוצה). האסונות התקשורתיים נמשכו אל תוך נובמבר 1967, החודש בו הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארה"ב, של המנחים פאט בון ודיק קלארק. בשתיהן הביך בארט את כל הנוכחים בשתיקות ובבהייה נצחית. אנדרו קינג, שהיה אחראי על הסיבוב, הבין שכדאי להפסיד כסף עכשיו מאשר ליפול על האף בהמשך. בסוף 67' הסתיים סיבוב ההופעות האמריקני שלהם, לאחר 8 ימים בלבד. אי אפשר היה לעשות כלום עם סיד המנותק, שפשוט לא שיתף פעולה עם אף אחד. כאילו זה לא היה מספיק, חזרו המוסיקאים חולים מאוד מרוב אלכוהול, סמים ומשגלים בלתי אחראיים; הם קיבלו אינספור זריקות, שהצילו אותם ממוות פוטנציאלי. המפגש הראשון עם אמריקה כמעט חיסל אותם ואת הקריירה שלהם. למרות המשבר, ההתחייבויות למועדונים ואמרגנים שונים עמדו בתוקף. ההצגה היתה חייבת להימשך, עם או בלי סיד. הפלוידים זכו לחמם את ההרכב של ג'ימי הנדריקס, במסגרת עסקת-חבילה של שבע להקות בערב אחד. הם קיבלו רק 17 דקות על הבמה, בעיקר כדי לתת כמה להיטים ולהמשיך הלאה להופעה השנייה באותו הערב. בארט שנא את המתכונת המסחרית הזו, וכמובן ביטא את זעמו באופן פעיל. לעיתים נאלץ דייב או'ליסט, הגיטריסט של להקת 'דה נייס' (The Nice) להחליפו, כיוון שבארט פשוט סירב לעלות לבמה, למרבה זעמם של חבריו. סינגל שלישי, 'אפלז אנד אורנגז' (Apples and Oranges), שעובד והוקלט בחיפזון וברשלנות, זכה להתעלמות ציבורית גורפת. ווטרס טען "מדובר בשיר טוב שנהרס על ידי הפקה טכנית גרועה". הסינגל לא יצא בארה"ב. ערכו בשוק האספנים של תחילת שנות התשעים עמד על מאה דולר. שלושה שירים מוזרים (וקשים להשגה) מבית היוצר של בארט באותה התקופה, "סקרים ד'יי לאסט סקרים" (Scream Thy Last Scream), "ג'אגבנד בלוז" (Jugband Blues), ו-"וג'טבל מן" (Vegetable Man) הם עדות חיה להתדרדרותו המצערת של הסולן, שאכן הפך לאיש-צמח. צוות הלהקה המורחב מנה באותה תקופה 33 בני-אדם, שאותם היה צריך להאכיל ולפרנס. ג'נר הבין שמשבר כלכלי חמור עומד על מפתח דלתם. צ'קים החלו לחזור; אנשים הגיעו לחרפת רעב. ווטרס, הנחרץ והתקיף שבחבורה, דרש להחליף את בארט. שני המנהלים התנגדו בתחילה, אך היו מוכנים להתפשר על הוספת גיטריסט שני. בחג המולד של 1967, סוף דצמבר, העז ניק מייסון להרים טלפון למר גילמור.
דיויד גילמור נכנס לזירה - מחליפו של סיד בינואר 1968 גייסו הפלוידים את ידידם הוותיק של ווטרס ובארט, הגיטריסט דיויד גילמור. האחרון לימד את בארט לנגן בגיטרה וגדל איתו יחד בקיימברידג'. בגיל 21 קיבל מהוריו האמידים גיטרת פנדר טלקאסטר. לאחר שאמר 'כן' לפלוידים, קיבל מהם מקדמה ראשונית שאיפשרה לו לרכוש במזומן את גיטרת חלומותיו, פנדר סטראטוקסטר, ידידתו הותיקה מאז ועד היום. שלושה ימים לאחר שרכש את הגיטרה, פירסם ה'מלודי מייקר' את הסקופ: גילמור מצטרף לפלויד. בארט לא פוטר בשלב זה, אבל הפלויד היו זקוקים לגיטריסט מתפקד על הבמה, בנוסף לבארט, שעתידו היה לוט בערפל. בתחילה, כאמור, הובא גילמור רק כדי שימלא את מקומו של הגיטריסט החולני, שעמד על הבמה אך לא הצליח לתפקד כהלכה בפני קהל; אך הפלוידים החלו לחוש שעצם קיומו של בארט מאיים על הקריירה שלהם ופרנסתם של עשרות אנשים אחרים. הפחד היה אותנטי, והביא לתוצאות: בפברואר 1968, לפני הופעה אחת בסאות'המפטון, ווטרס הציע לדלג על איסוף בארט מביתו להופעה. במילים פשוטות: פינק פלויד החליטה לוותר על שירותיו של בארט על הבמה, ולהשאיר אותו בביתו. הם פשוט הפסיקו לקחת אותו איתם. ווטרס, למעשה, תפס את הפיקוד על הלהקה. גילמור היה עדיין 'ירוק', לא העז להביע דעה בנושא רגיש כמו בארט, אך גם לא התנגד; רייט חשש לצאת נגד ווטרס; מייסון הבין שזו הדרך היחידה; ווטרס היה גם המבוגר והכריזמטי מבין החברים. "הוא היה החבר שלנו, אבל באותה תקופה, רוב הזמן פשוט רצינו לחנוק אותו", נימק ווטרס מאוחר יותר את ההחלטה הקבוצתית. ההופעה הראשונה בלי בארט עברה 'חלק', וגילמור מילא את כל תפקידו בהצלחה יתרה. הקהל לא התרגש מהיעדרותו של בארט, לא דרש את כספו בחזרה, ולמעשה די נהנה. וכך הם המשיכו הלאה, עם ערימת ייסורי מצפון בדרגות שונות, שליוותה אותם במשך עשרות שנים, וסיפקה להם יגון והשראה גם יחד. בשישה באפריל 1968 יצאה ההודעה הרשמית על הפרידה מסיד בארט. התקשורת הבריטית הגיבה ב"זה הסוף שלהם" ו"הלך עוד הרכב". אבל ההספדים היו מוקדמים, ונבעו בעיקר מהערכה לא נכונה של חברי הלהקה. בארט, מצידו, סירב לעכל את הנטישה: למרות שפוטר רשמית מן הלהקה ברמה החוזית, הוא אפילו הגיע לעיתים קרובות להופעות; הוא נדחף לשורה הראשונה בקהל ובהה בגילמור במשך כל ההופעה. דיויד הצעיר העיד שמבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב. שני המנהלים הוותיקים, ג'נר וקינג, לא האמינו שהפלוידים יחזיקו מעמד בלי בארט. זו היתה הבעת אי-אמון בכשרונו של ווטרס כמנהיג. הארבעה החליטו לנטוש את שני המנהלים ולעבור לניהולו של בריאן מוריסון; האחרון מכר אותם במהירות למנהל חדש ופיקח ושמו סטיב או'רורק (שניהל אותם, בהצלחה ובכוחנות רבה, עד מותו ב-2003). ג'נר וקינג, מצידם, הבטיחו להמשיך ולטפל בבארט. זה לא ממש עזר: הוא היכה את חברתו לחיים בראשה עם מנדולינה; חבריו הצליחו להשתלט עליו, אבל היא החליטה לעזוב אותו. אוסף קצרצר ומוזר, תחת השם 'דה בסט אוף פינק פלויד', יצא לאור ב-1970 בתקליט ויניל, והציג 10 שירים נבחרים מתקופת בארט, באורך כולל של 29:40 דקות. שני סינגלים נדירים הופיעו בו: "איט ווד בי נייס" של ריצ'רד רייט, ו-"ג'וליה דרים" של רוג'ר ווטרס. קולומביה הוציאה את המוצר המשונה הזה, בהפקת נורמן סמית' וג'ו בויד, בתקופה של חוסר-ודאות לגבי עתידה של הלהקה. התקליט גם הופץ בישראל, עם מדבקה שיווקית בעברית המסבירה: "מצמרת להקות המחתרת - פינק פלויד במיטב להיטיה". באופן אירוני, סיד בארט עצמו לא מופיע על העטיפה. רוג'ר ווטרס נראה שם כשהוא בוהה בחשדנות במצלמה, ואפילו לא עושה מאמץ קטן להוציא חיוך.
 The Best of Pink Floyd - LP - 1970 האוסף הראשון של פינק פלויד במאמץ רב, ובעזרת סיוע חיוני מווטרס וגילמור, הצליח בארט איכשהו להקליט אלבום סולו ראשון תחת השם 'דה מדקאפ לאפס' (The Madcap Laughs), 'המטורף צוחק', ולהוציאו לאור בתחילת 1970. תקליט הויניל נמכר בתחילה רק בששת-אלפים עותקים וזכה לביקורות סבירות, שהתייחסו בעיקר לטירוף המבעית שהשתקף ממנו. עם השנים זכה האלבום למעמד פולחני, ונמכר בכמויות גדולות בהרבה. בנובמבר 70' הוציא סיד אלבום שני שנשא את השם הקצר 'בארט' (Barrett) והושלם בעזרתם האדיבה והסבלנית של גילמור, ידידו הטוב והאכפתי; גם רייט סייע להם. ווטרס סירב לעזור שוב לבארט.
ריצ'רד רייט, ביקורתי ונוקב כתמיד, תיאר את שני אלבומי הסולו של בארט במילה "נוראיים". בשלב מסוים, חזר בארט לגור עם אימו בקיימברידג'. שם שקע אל תוך מצוקתו הנפשית הפרטית, הקריח, חלה בסוכרת והשמין, תוך שהוא מתקיים מן התמלוגים הנדיבים המוזרמים אליו באופן קבוע, מצייר ומטייל בשכונה ללא מטרה. התמלוגים גדלו בשנות ה-70, כשביצע דיויד בואי ב-73 גירסת כיסוי לשיר 'סי אמילי פליי' (See Emily Play) ושני האלבומים הראשונים של הפלוידים יצאו שוב באריזה זוגית. מדי פעם נסע סיד ללונדון וגר במלונות שונים, ניסה להקליט אלבום שלישי, אך נכשל ושוב חזר הביתה. לזמן קצר אף אושפז במוסד לחולי נפש, ושוחרר שוב לביתו.
סיד בארט ב-1997; קשה להאמין או לזהות כאמור, אובדנו של בארט עירער את יציבות ההרכב. המנהל החדש, או'רורק, היה שועל פיננסי ואיש עסקים כוחני ופיקח; אך הוא לא עסק אף פעם בעניני המוסיקה עצמה; ווטרס התייחס אליו כאל אמרגן חלקלק ותו לא; הרביעייה נאלצה לחפש את הכיוון המקורי שלה בדרכים שונות ומשונות. אחת מהן, למשל, היתה שירבוט צורות מוזרות על חתיכת נייר. כך עשו ווטרס ומייסון, כשניסו לשרטט את ההשראה לקטעים שהפכו לאלבום שזכה לשם המסתורי 'א סוסרפול אוף סיקרטס' (A Saucerful of Secrets), ובעברית: 'צלוחית מלאה סודות'. התקליט שיצא בסוף יוני 1968 העיד על רצון עז לחיפוש דרך מקורית, מעין נסיון ראשוני, אם כי בוסרי, לגיבוש התבנית הפלוידית המוכרת. כותרת הקטע המיסטי 'סט דה קונטרולס פור דה הארט אוף דה סאן' (Set the controls for the heart of the sun) הגיע מתוך הספר 'פייר קלאון' (Fire Clown) מאת מייקל מורוק, שנכתב ב-1965. הטקסט של השיר עצמו הועתק על ידי רוג'ר מתוך ספר אחר, על שירה סינית. היצירה זכתה לתגובות נלהבות מצד המעריצים. קטע-הנושא, לדעת גילמור וחבריו, היה "מבריק" והצביע על ההתקדמות אל עבר ההישגים הבאים.
הפלוידים קיבלו אישור מחברת EMI להשתמש במעצבים חיצוניים לעטיפת האלבום. הם בחרו בידידיהם הוותיקים סטורם ת'ורג'רסון ואוברי פאואל. השניים הקימו קבוצת אמנים וקראו לה 'היפגנוסיס' (Hipgnosis), בהשראת כיתוב מוזר שמצאו על דלת דירתם יום אחד. סטורם ו'פו' (כך כונה פאואל בקיצור) הפכו לשותף קבוע של הפלוידים, ועיצוביה הייחודיים של 'היפנוסיס' התחברו לעולם הדימויים המופשט של הלהקה.
צלוחית מלאה סודות ביום הוצאת האלבום, הובילו הפלוידים את מופע הרוק הפתוח הראשון בהייד פארק, לונדון; המופע הפך למסורת שנתית, שבה כיכבו בין השאר גם הרולינג סטונס והסופרגרופ 'בליינד פיית' של סטיבי וינווד ואריק קלפטון. שדרן הרדיו המהולל ג'ון פיל (John Peel), שנכח באלפי מופעים לאורך הקריירה הארוכה שלו, אמר ש"זה המופע הכי טוב שראיתי". הפלוידים החזירו לעצמם את המוניטין האבוד. הם השקיעו ממון רב במערכת הגברה משובחת, בין הטובות בעולם באותה תקופה, והמשיכו לשלב אפקטים קוואדרופוניים כדי להפנט את הקהל. העיצובים החלליים והמוסיקה האטמוספרית של הפלוידים החלה ליצור עבורם תדמית 'ספייסית', בכיוון המדע הבדיוני. לא פלא, לכן, שקיבלו ביולי 1969 שלוש הזמנות לחיבור מוסיקה עבור שידורים טלוויזיונים מיוחדים של חללית אפולו 11 בגרמניה, הולנד ואנגליה. לקראת סוף 1968 ניסו הפלוידים להוציא סינגל נוסף לשוק. השיר 'פוינט מין אט דה סקיי' (Point me at the sky) שחיבר ווטרס לא זכה לתגובה כלשהי; הסינגל השני (שהיה למעשה צד ב' של התקליטון), בעל השם המפחיד והמעניין 'תיזהר עם הגרזן, יוג'ין (Careful with that axe, Eugene) לא קיבל משוב חיובי מן התקשורת אך הפך לפריט מבוקש בהופעות, ונכנס לאלבום הבא, 'אומהגומה' (Ummagumma). במאי הקולנוע האיטלקי המהולל, מיכלאנג'לו אנטוניוני (1912-2007) שמע אותו והתלהב (על כך בהמשך). לאור כישלון הסינגלים, ואולי בהשראת רעיון דומה של להקת לד זפלין, הפלוידים סירבו להתייאש אך קבעו מדיניות חדשה: לא מוציאים יותר סינגלים, אלא רק אלבומים. החוק החדש והשנוי במחלוקת החזיק מעמד באופן חלקי רק 11 שנים, עד שבוטל בלחץ חיצוני. עם זאת, חייבים לציין שלהיטים קריטיים של פלויד, כגון 'מאני' (Money) מ-1973, נערכו כסינגלים והופצו לתחנות הרדיו לקידום האלבום, כך שמדיניות ה'בלי סינגלים' נותרה על הנייר בלבד. עוד לפני עבודתם המתוקשרת עם אנטוניוני, התבקשו הפלוידים בתחילת 1969 להפיק פסקול לסרט 'מור' (More), הפקה גרמנית-צרפתית בשפה האנגלית, בבימויו של בארבה שרדר, שותפו של ז'אן לוק גודאר. המוסיקה לא היתה מרשימה ובחלקה אפילו לא אינסטרומנטלית, אבל חברת אי-אם-איי (EMI) נתנה להם חופש פעולה נרחב, ותמלוגים גבוהים יותר. הסרט עצמו, שעסק בהתמכרות להירואין על האי הספרדי איביזה, זכה להצלחה בעיקר בצרפת, ועזר לפלוידים לחדור למרכז אירופה - שוק חדש וחשוב עבורם באותה תקופה.
More עבודת הפסקולים נמשכה, והפעם מכיוון איטליה: הבמאי הגאון מיכאנג'לו אנטוניוני הזמין מהם מוסיקה לסרטו 'נקודת זבריצקי'. הם בילו חודש במלון יוקרתי, הכינו מוסיקה טובה למדי, אבל אנטיוניוני עשה להם את המוות: "זה עצוב מדי", "זה חזק מדי", ולפעמים היה פשוט נרדם להם מול העיניים. בסוף השתמש רק בשלושה שירים שלהם, בינוניים ברובם, ונעזר בעיקר במוסיקה של אמנים אמריקניים. הפלוידים לא לקחו את הסיפור קשה מדי: ראשית, הם השתמשו בכל החומרים שלא הגיעו לסרט, ושנית - מיד המשיכו לעבוד. באוקטובר 1969 יצאה לאור עוד עדות חיה לחיפוש הדרך העקשני של הפלוידים. האלבום הכפול 'אומהגומה' (Ummagumma) התבסס כולו על הרפתקנות חסרת-פשרות, אילתור, ניסוי וטעייה. 'אומה-גומה' הוא בעצם ביטוי סלנג ייחודי של הסטודנטים באוניברסיטת קיימברידג' למילה 'סקס'. הוא היה מהפכני לתקופתו, ואיפשר לפלוידים לבצע את הקפיצה האמיצה אל הלא-נודע, כדי לגלות בעצמם את הגבולות בין צליל ורעש. רייט הפגין ביצירה 'סיזיפוס' את ההשפעות הקלאסיות שספג: מינימליזם מודרני, אוואנגארד אירופאי, גותיקה והמורשת הסימפונית המקובלת. אפשר לשמוע בבירור, ולראשונה, גם את צליל המלוטרון.
 אומה-גומה - Ummagumma העטיפה המעניינת של סטורם ת'ורג'רסון הציגה רעיון חזותי שבו משתעשעים צלמים רבים: עקרון אינסוף ההשתקפויות הנוצר מצילום של מראות בתוך מראות (מכונה גם 'אפקט דרוסטה', על שם איור הולנדי מ-1907). בעולמנו מסתובבים אנשים רבים שקנו את האלבום אך החמיצו את ההתחכמות הזאת. חשוב לציין: גם כאשר הסכימו הפלוידים לחשוף את פניהם וגופם על שער האלבום, טרחו לטשטש את התמונה באמצעים שונים, כך שדמויותיהם יישארו אלמוניות. הכל היה חלק מקונספט ה'מחתרת'. למזלם של הפלוידים, חברת אי-אם-איי (EMI) הגדולה והעשירה הקימה תת-חברה למוסיקה מתקדמת, בשם 'הארווסט' (Harvest) שאיפשרה להם להפיק את האלבום בלי להתחשב במצעדי המכירות. ההימור השתלם רק לטווח הרחוק: באותה התקופה, לא הצליח אומה-גומה להיכנס למצעדים (בקושי הגיע לרשימת ה-100 הנמכרים בארה"ב); עם זאת, ולמרות פגמיו, הוא היה אחד האלבומים החשובים ביותר של הרוק הבריטי המחתרתי, והשפעתו הבינלאומית היתה רבה; היתה זו הפעם הראשונה שאלבום פלויד הופץ בארה"ב בצורה מסודרת. היתה זו גם הפעם הראשונה שהופעה חיה של הפלוידים עלתה על גבי תקליט. ההופעה הבאה יצאה לאור על גבי אלבום רק 19 שנה מאוחר יותר (1988). אחד החידושים החשובים ב'פרוגרסיביות' של הפלוידים בתקופה ההיא היא השימוש באולפן ההקלטות ככלי-עזר להלחנה. בעזרת שימוש ייחודי בטכניקות של קולאז', אפקטים וערוצי הקלטה מגוונים, הפך כל חבר-להקה למלחין עצמאי הבונה את התזמורת שלו בעזרת הטכנולוגיה המודרנית. וכך, במקום להשתמש באולפן כמכשיר מוגבל להנצחת מוסיקה 'נורמלית' שנוצרה באופן מסורתי מחוצה לו, הפכו הפלוידים את היוצרות, ונתנו לעצמם את החופש ליצור את המוסיקה עצמה בעזרת האולפן. בכך הלכו צעד אחד קדימה ועקפו את ה'ביטלס'. הפלוידים לא היו וירטואוזים. האצבעות של גילמור, כך הודה בראיון, היו 'כבדות' מדי בשביל לנגן מהר; ווטרס היה נגן באס חובבני; מייסון היה מתופף איטי למדי, וגם רייט לא היה אשף טכני כמו ריק ווייקמן. אך הם ידעו להתגבר על המחסור בוירטואוזיות, בעזרת שימוש מושכל ביתרונותיהם בתחום הטכנולוגיה, ההפקה והסבלנות שהשתלמה. הפסקול הקולנועי השלישי בתולדות הפלוידים הוא למעשה פרוייקט סולו צדדי של ווטרס, בשיתוף ידידו רון גיסין. האלבום הנשכח 'דה בודי' (The Body) הוא עיבוד מוצלח יחסית לספר ביולוגיה פופולרי, שהוקלט על ידי ווטרס-גיסין במהלך ספטמבר-אוקטובר 1970. ווטרס סיפק את הבלדות האקוסטיות ("שירים"), וגיסין את הקטעים האינסטרומנטליים, עם נטייה למוסיקה אלקטרונית חדשנית יחסית.
רוג'ר ווטרס + רון גיסין - מוסיקה מהגוף בזמן אחת החזרות של הפלוידים, הבחין ווטרס במנגינה מעניינת שהמציא גילמור על הגיטרה. "זה נשמע כמו מערבון, כמו סוסים מול השקיעה, גדול כזה", התלהב ווטרס, והציע לפתח את המנגינה ליצירה גדולה יותר. הם ישבו, ניגנו, עיבדו, ניסו, הורידו, הוסיפו ותיקנו. כאשר הבינו שאין להם את הזמן והיכולת לכתוב סימפוניה בעצמם, החליטו לתת למוסיקאי עם הכשרה פורמלית לעסוק בהרכבת הרעיונות הבסיסיים. הם פנו לרון גיסין, וביקשו ממנו להוסיף "משהו גדול: מקהלות, כלי נשיפה, מה שאתה רוצה"; ואז עלו מיד על מטוס להופעות בארה"ב. גיסין ישב במשך חודש והרכיב את הפאזל; הוא הוסיף מנגינות משלו, כתב תווים וחיבר פרקים. באוקטובר 1970 הוציאו הפלוידים את האלבום הרוק המתקדם המובהק שלהם, 'אטום הארט מאד'ר' (Atom Heart Mother). כאן כבר ניתן להבחין בהתחזקות המרכיב הסימפוני. ההרפתקנות האנרכיסטית של 'אומהגומה', האלבום הקודם, כמעט ואיננה, ובמקומה התגבש קו מוסיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני ובין פסיכדליה ורוקנרול. הקטע, שאורכו 23 דקות, תפס צד שלם בתקליט הויניל המקורי.
התווים המקוריים של אטום הארט מאד'ר
אטום הארט מאד'ר Atom Heart Mother יצירת הנושא של אטום הארט מאד'ר בנויה במתכונת של סוויטה סימפונית, בשילוב עם מקהלה. את עיקר תשומת הלב תפס ריק רייט, עם האורגן הכנסייתי והאפקטים החלליים, והמתופף ניק מייסון שגיבש לעצמו סגנון נקי. בולטת במיוחד הנטייה שלא להשתמש במילים ובטקסטים, שלא הרחיקה את המוסיקה מן הזרם המרכזי בהכרח. צילום העטיפה המפורסם מאת חברת 'היפגנוסיס' נבחר בקפידה ובכוונה תחילה: המוסיקאים ביקשו עטיפה שתהיה אנטי-פסיכדלית: הכי ארצית, הכי לא-חללית שניתן. ת'ורג'רסון נסע לאיזור כפרי וצילם את הפרה הראשונה שראה. הפלוידים האמיצים החליטו לא לכתוב שום דבר על העטיפה החיצונית, אפילו לא את שם הלהקה. רון גיסין, לעומת זאת, לא קיבל קרדיט בכלל (גם לא בעטיפה הפנימית). הפלוידים לא ששו לספר לעולם שנעזרו ב'גיס חמישי' כדי ליצור משהו בעל-ערך. אשתו לא היתה מרוצה, וגם הוא טוען היום כי איזכור שמו היה מביא לו פרנסה. בכל מקרה, הוא קיבל חמישית מן התמלוגים על הצד הראשון של האלבום. שמו של האלבום הוא בדיחה ותו לא. הפלוידים התכוננו לאירוח בתכנית הרדיו של ג'ון פיל בבי-בי-סי. מפיק התכנית שאל אותם איך קוראים ליצירה החדשה שלהם. מכיוון שטרם החליטו על שם, הצביע רון גיסין על עיתון שהיה מונח בחדר, והציע לווטרס לחפש השראה בין הכותרות. ווטרס עילעל בעיתון במהירות, מצא ידיעה איזוטרית על אישה בהריון וקוצב-לב המופעל בכוח גרעיני, ואימץ את הכותרת 'אמא לב אטום' באופן מיידי: "זה שם נחמד. ככה נקרא לזה". הפלוידים גם התאימו כותרות שרירותיות לקטעים עצמם, כדי שיתאימו לשם המאולתר של 'אלבום הפרה'.
רון גיסין, מלחין ומעבד לעת מצוא האלבום, לראשונה בתולדות הפלוידים, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. החקלאי שראה את 'לולובל שלוש', הפרה האהובה שלו מניבה רווחים שמנים לכוכבי הרוק הצעירים, ביקש כסף תמורת הצילום ונענה בטריקת דלת. אך למרות ההצלחה המסחרית הסוחפת, גילמור טוען שהאלבום הוא בסך הכל "אוסף של שטויות. לא ידענו מה אנחנו עושים באותה תקופה"; ווטרס, בסגנונו הפסקני, הוסיף שמצידו אפשר לקחת את האלבום ולזרוק אותו לפח כמו שהוא. בכל מקרה, הגירסה החיה והבומבסטית לאלבום אטום הארט מאד'ר זכתה לבכורה עולמית ב-27 ביוני 1970 ובצירוף קרנות, טרומבונים, חצוצרות, טובה ומקהלה שלמה בפסטיבל באת' (Bath). שלושה שבועות לאחר מכן, הביאו הפלוידים את ההפקה הגדולה אל הייד פארק בלונדון. גיסין, שהגיע לפארק כדי להאזין ליצירתו מול עשרים אלף איש, התאכזב והלך הביתה באמצע: "זה היה יום קר, הכלים לא היו מכוונים, וזה נשמע נורא, ממש כמו פודינג גדול ורטוב".
פינק פלויד באירופה, יוני 1971. ביצוע חי של אטום הארט מאד'ר עם תזמורת כלי נשיפה ומקהלה באותה תקופה החלו הפלוידים להרוויח כסף. די הרבה כסף, למען האמת. הם החלו לרכוש בתים באיזור לונדון, ורובם הפכו אנשי משפחה בורגניים לכל דבר ועניין. ווטרס בנה לעצמו אולפן קטן בחצר. גו'די, אשתו הראשונה, סוציאליסטית בעלת אופי חזק, השתמשה בכספיו מן הלהקה כדי לרכוש בתים ולהשכירם לנזקקים. ווטרס, אדם בעל תודעה מעמדית חזקה ונטייה לצדק חברתי, החליט לוותר על היגואר שלו לטובת מיני-מיינור קטנטנה. שאר חברי הלהקה לא התנהגו כמוהו. גילמור, הרווק האחרון, פרש לחווה מפוארת באיזור אסקס (Essex), עם סוסים ועתיקות. ארבעתם אהבו חתולים וגידלו עשרות מהם. בסיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב הגיעו לניו-אורלינס וגילו שמישהו גנב להם משאית עם ציוד בשווי 400,000 דולר. הם כבר היו בטוחים שהכל אבוד. המשטרה לא מצאה כלום. למזלם, נערת הקבלה במלון אמרה להם שאביה עובד באף-בי-איי (FBI) ואולי יוכל לעזור להם. תוך 4 שעות נמצא (כמעט) כל הציוד במשאית הנטושה. הפלוידים נשמו לרווחה. המגמה התיאטרלית התפתחה במופע הגדול שערכו הפלוידים במאי 1971 בארמון הקריסטל של לונדון. נקודת השיא של המופע היתה הופעתו הפתאומית של תמנון מתנפח בגודל 16 מטר מתוך האגם הקטן שהפריד בין הקהל לבמה, בשילוב זיקוקים. לרוע המזל, עוצמת המוסיקה של המופע גרמה לדגים האמיתיים באגם להתפגר במהירות. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהפלוידים יחריבו את הסביבה באמצעות סוללות של רמקולים - גם העיר ונציה תצטרף לרשימת הקורבנות בעוד כמה שנים.
Meddle האלבום 'מדל' (Meddle) מנובמבר 1971 הוא הצעד המשמעותי ביותר לכיוון אפיון הצליל הסופי של הפלוידים, תוך שכלול מתמיד של טכניקות ההקלטה האולפניות. גילמור, שלא היה מרוצה מחוסר-מעורבותו באלבום הקודם, נכנס לתמונה והשפיע מאוד על התוצאה הסופית; הוא גם החל לצבור ביטחון כגיטריסט. הסולואים המפורסמים שלו החלו להתבלט: הוא פיתח טכניקת עבודה מעייפת אך משתלמת, לפיה הוא מקליט בין 5-8 גירסאות שונות לכל סולו, מאזין לכולן, מסמן מה טוב ומה רע, 'גוזר' חלקים נבחרים מכל גירסה ו'תופר' אותם לגירסה אחת מושלמת. כך בנה כמה מן הסולואים המצוטטים והמוערכים ביותר על גיטריסטים בעולם הרוק. כבר בקטע הראשון, One of these days, הופכים האפקטים לשחקן מרכזי, שמבדילים את הרוק של הפלוידים מכל דבר אחר שנוצר באותה התקופה. וכמו באלבום הקודם, צד שלם של תקליט ויניל (23 דקות) הוקדש ליצירה ארוכה אחת ושמה 'אקוז' (Echoes). ההמצאות של רייט וגילמור בתחום האפקטים, הגיטרה המלכותית של גילמור שמבצעת גם תפקידים השמורים בדרך כלל לחצוצרות וכינורות, האילתורים הקבוצתיים וההקלטה המעולה, כולם מתאחדים לפואמה סימפונית משכנעת במיוחד, המערבבת בצורה הומוגנית בין בלוז ואוונגארד אלקטרוני. הדרך שבה נוצר האלבום 'מדל' (Meddle) שיקפה הרכב יצירתי, דמוקרטי ואמיץ. הרביעייה הזמינה את אולפני אבי רואד לחודש שלם (ינואר 1971) והקליטה כל דבר שנשמע לה מעניין. בסופו של דבר נותרו עם 36 קטעים שונים, או יותר נכון - טיוטות של רעיונות. 'אקוז' נבנתה מן היסודות הללו. רוב הרעיונות המלודיים הגיעו מגילמור ורייט ("המוסיקאים"); המבנה והעיבודים הגיעו מווטרס ומייסון ("האדריכלים"). בחודש יולי הוקלטה היצירה עצמה והקטעים שהרכיבו את הצד השני של התקליט; הכל נעשה הפעם באולפני 'אייר' (AIR) בלונדון, עם מיקסר חדש ומתקדם, לאותה תקופה, של 16 ערוצים. הקטע One of these days הוקלט במקרה, תוך אילתור על הבאס ובדיקת מכשירי 'אקו' (הד) שונים. מייסון הופיע, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות הפלוידים, בתפקיד קולי, כשהקריא את שם השיר תוך שינוי מהירות ההקלטה. צילום העטיפה מציג אוזן אנושית הקולטת גלי קול מתחת למים: דימוי מושלם ליצירה 'אקוז' המוצפת בדימויים מימיים. הביקורות לאלבום 'מדל' היו מעורבות: חלקן טובות מאוד, חלקן בינוניות. מגזין ה'מלודי מייקר' השתייך לקיצונות השלילית, כשטען שמדובר ב"פסקול לסרט שאינו קיים" והפלוידים הם רק "הרבה רעש ומהומה, בלי שום משמעות". לא כולם קלטו בזמן-אמת את הגאונות של הקטע 'אקוז'. ניק מייסון שלח למבקר האדיב קופסה ובתוכה כפפת אגרוף המחוברת לקפיץ. זמן קצר לאחר Meddle עסקו הפלוידים בפסקול שני במספר, שוב עבור בארבה שרדר; למרות ששם הסרט היה "העמק" בצרפתית, האלבום נקרא 'אובסקיורד ביי קלאודז' (Obscured by Clouds). הפלוידים עשו אותו בטירה ליד פריז תוך שבוע עמוס אחד. מייסון אהב מאוד את האלבום, בעיקר בגלל הפשטות והספונטניות שלו. השיר הקליל-לכאורה 'פרי פור' (Free Four) התקבל בהתלהבות יחסית על ידי הרדיו האמריקני, למרות שהמילים שלו (פרי מוחו המריר של ווטרס) היו ציניות עד כאב. דווקא האלבום החפוז ביותר בתולדות הלהקה קיבל מקום של "כבוד" ב-50 הלהיטים של המצעד האמריקני. וזה לא היה הסרט האחרון של הפלויד.
אובסקיורד ביי קלאודס הסרט 'פינק פלויד בפומפיי', שיצא לאור בנובמבר 1972, הפך עם השנים לאחד מן המסמכים הבסיסיים של הרוק המתקדם הבריטי. הוא מתעד את הלהקה בשיאה היצירתי, בעיקר בתוך אצטדיון עתיק -- וריק לגמרי -- ליד איטליה, באי פומפיי כמובן. גילמור הפגין את שליטתו בעולם האפקטים של הגיטרה, רייט המשיך להתנסות בטכניקות נגינה אוונגארדיות על הפסנתר ומחוצה לו, מייסון קיבל הרבה זמן-מצלמה בגלל העבודה הפיזית המרשימה שלו על מערכת התופים (כולל להטוטי-מקלות), ואילו רוג'ר ווטרס זכור משם בעיקר בזכות ההתעללות הדרמטית שלו בגונג אומלל (ווטרס הפליא להתעלל בכל דבר, כמעט).
הסרט של פומפיי הוקרן לראשונה בפסטיבל האמנויות של אדינברו בספטמבר 1972, אך סיבוכים משפטיים דחו את המשך ההקרנות לשנתיים נוספות. גילמור חשב שהסרט לא שווה הרבה; מייסון חשב שהוא דווקא מעניין; רייט טען שהבעיה היחידה היתה הבמאי (אדריאן מייבן). 'פומפיי' אף שודר פעמים רבות בטלוויזיה החינוכית הישראלית, והעצים את תהילתה של הלהקה האנגלית במדינה הקטנה והמוטרדת שלנו. גרסת הבמאי, בתוספת צילומים מודרניים יותר, יצאה על גבי דיוידי ב-2003.
הצד האפל של הירחרבות סופר על 'דארק סייד אוף דה מון' (Dark side of the moon), אלבום הקונספט המונומנטלי שנולד במאמץ רב במרץ 1973 לאחר תשעה חודשי הריון מתוחים. גירסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה כבר בפברואר 1972, בשתי הופעות מלאות בתיאטרון ריינבו בלונדון. הפלוידים ניסו את החומר החדש על הבמה, ועשו בו התאמות ושיפורים רבים, לפני שהורידו אותו סופית ל'טייפ'. ההקלטות החלו בראשית יוני.
 Dark Side of the Moon Medicine Head האלבום של מדיסין הד בעל אותו השם אפילו השם המפורסם של האלבום כמעט והושלך לפח. להקת בלוז-רוק בריטית אלמונית למדי, בשם 'מדיסין הד' (Medicine Head), הוציאה ב-1972 אלבום בשם 'דארק סייד אוף דה מון'. הפלוידים שמעו על האלבום וחשבו שלא יוכלו להשתמש בשמו בעתיד. הם גם בחרו שם זמני, 'אקליפס'. למרבה מזלם, האלבום של 'מדיסין הד' נכשל לגמרי מבחינה מסחרית, ולכן חזרה פינק פלויד להשתמש באותו שם מפורסם, עם תוספת של 'דה' בהתחלה (The). מדיסין הד, למי שמתעניין, התפרקה ב-1977 אחרי 6 אלבומים ולהיט אחד שהגיעה למקום ה-3 במצעד הבריטי. השאיפה המתמדת של הפלוידים לשלמות טכנית ומוסיקלית הגיעה כאן למיצוי חסר תקדים. ההקלטה היא הישג אולפני שהצעיד את כל תעשיית המוסיקה לתקן חדש; סוחרים בחנויות לונדון וניו-יורק השתמשו בו ככלי להדגמת מערכות סטריאו. הפלוידים הביאו את מפיק-העל כריס תומאס, שעבד עם רוקסי מיוזיק ופרוקול הארום, כדי לפקח על המיקסים הסופיים. תומאס גילה, כמו רבים אחריו, שעיקר עבודתו היתה תימרון מיומן בין דרישתו של ווטרס לחיזוק השירה והטקסטים, ובין דרישתו של גילמור להדגשת המוסיקה והכלים.
'דארק סייד' פתח בפני הלהקה את כל הדלתות בכל העולם, אך גם סימן את סופה של תקופת החיפוש והיצירה הספונטנית. לאחר הצלחת הסינגלים 'מאני' ו'טיים', התגובה המסחרית היתה מפתיעה בכל קנה מידה אפשרי: מקום ראשון במצעד הבריטי, מקום ראשון במצעד האמריקני (במהלך סיבוב הופעות מוצלח בארה"ב) ובסך הכל למעלה מ-25 מליון עותקים בכל העולם. שנים מספר אחר כך, הכניסה אותם ההצלחה למצב שבו איבדו את הגיבוש הקבוצתי, את תחושת השליחות ואת הנטייה המחתרתית שלהם. מספר המעריצים החדשים גדל בטור הנדסי, וככל שהזמן עבר, הם דרשו לשמוע רק את הלהיטים שהושמעו בתחנות הרדיו בארה"ב. רייט אמר בראיון ש"סוף שנות השישים היתה תקופה נסיונית לחלוטין בתולדות הלהקה. אבל זה היה תהליך של למידה. בשנות השבעים כבר ייצבנו את עצמנו, וידענו מה אנחנו יכולים לעשות". את האלבומים של הפלויד מאפיין רייט בכך שהם "סובבים סביב נושא מרכזי, עם קישור הגיוני בין כל הקטעים המוסיקליים...אני לא אוהב את הרעיון לפיו לוקחים שנים-עשר שירים ומדביקים אותם ביחד כדי לעשות אלבום". מה פרוגרסיבי ב'הצד האפל של הירח'? השימוש בצלילים 'טבעיים' מן המציאות החוץ-מוסיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוסיקליים, ובעיקר ההתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. היצירה מתפתחת כמו אופרה הכפופה ל'נושא-אב', ולא כנהוג באלבומי רוק שגרתיים, המציגים בדרך כלל כעשרה שירים נפרדים. הפלוידים דאגו לחבר בין כל הקטעים כדי ליצור תחושה 'פסקולית' של המשכיות, בעיקר בעזרת פעלולי עריכה וחזרה על נושאים מוסיקליים כ'תזכורות' במרחב הזמן. השדרנים בתחנות הרדיו אהבו במיוחד את האלבום: היה אפשר לנגן אותו מההתחלה ואז ללכת לשירותים או לעשן במשך שלושת-רבעי השעה.
 אלן פרסונס צילום: ג'ון אלסברי חלק גדול מהקרדיט הולך לטכנאי הגאון אלן פארסונס (Alan Parsons), שקיבל את פרס הגראמי של שנת 1973 על עבודתו באלבום. לראשונה עמד לרשות הלהקה מיקסר חדש עם 24 ערוצים, שיא הטכנולוגיה באותה התקופה. צלצול השעונים בתחילת הקטע 'טיים' (Time), למשל, הוא רעיון של פארסונס, שנשלח להקליט אפקטים בחנות שעונים מטעם אולפני אבי רואד (Abbey Road) בהם עבד. הוא חזר וסיפר לחברי הלהקה על מה שהקליט. הם התלהבו ואמרו לו להדביק את האפקט למוסיקה. הוא גם דאג להכין גירסה קוואדרופונית (ארבעה ערוצים, לעומת רק שניים בסטריאו) מיוחדת לאלבום, עבור חובבי סאונד עם מערכות חדשניות. ווטרס אמר בראיון שהאלבום נוגע ב"לחצים שאנחנו מרגישים, באופן אישי, שיכולים לגרום לבן-אדם לגרום לבן-אדם להשתגע...הלחץ להרוויח הרבה כסף, לחץ הזמן, הזמן שעובר כל כך מהר; מבנים מאורגנים של כוח כמו הכנסייה והפוליטיקה; אלימות; תוקפנות". ווטרס נפגש לסיעור-מוחות עם מייסון על הנושאים הללו, ואז ישב לכתוב את הכל בעצמו. הוא התאמץ לנסח את המילים בצורה פשוטה וברורה ככל האפשר, בלי להתחכם ובלי להתנשא, כדי שהמילים לא יהיו פתוחות לפרשנויות רבות מדי. הטקסטים של 'הצד האפל של הירח' עוסקים בחייו של ווטרס ובחייו של בארט. כאן התפתחה הסינתזה שהגיעה לשיאה בדמותו של כוכב הרוק 'פינק' באלבום 'החומה', שהיא למעשה היתוך בין ווטרס לבארט והעצמת המצוקות של שניהם: הסמים, הנזק המוחי, השיגעון והניכור, הניתוק והזעם. ולמרות הדומיננטיות של ווטרס, באלבום זה הופיע גילמור במלוא הדרו כזמר מעולה, טוב יותר מווטרס. הוא גם הוביל את השירים שלא הלחין. הטכנאי של הפלוידים בהמשך, ניק גריפית', אמר: "דייב גרם לאנשים להנות מהאלבום, ורוג'ר גרם להם לחשוב. השילוב עבד טוב מאוד". אל כל החבילה הזו צורפו ברגע האחרון קטעי ראיונות שנערכו באולפני אבי רואד עם משתתפים אקראיים, שנשאלו שאלות כמו "מה אתה חושב על המוות?" או "מהו הצד האפל של הירח?". התשובות הטובות ביותר ניתנו על ידי שומר הכניסה הספונטני ג'רי דריסקול ("אין שום צד אפל של הירח, באמת; כולו אפל, למען האמת") או מנהל-במה מסומם של להקה מתחרה, שסיפק להם צחוק מטורף המהדהד לאורך כל האלבום, ועוד כמה פנינים. גם פול מקרתני התראיין, אך תשובותיו המנומסות לא נכנסו לאלבום. אפילו עיצוב העטיפה זכה למעמד מיתולוגי. הלוגו הפשוט, המראה פירמידת זכוכית המשמשת כפריזמה דרכה הופכת קרן-אור לקשת צבעונית, הפך את 'היפגנוסיס' לחברה מבוקשת ביותר. רייט היה זה שהנחה אותם לבחור דווקא בפירמידה; ווטרס היה זה שהציע להמשיך את הקשת אל תוך העטיפה הפנימית של האלבום. ת'ורג'רסון התעקש לטוס לבדו למצרים, לפירמידות הגדולות והמפורסמות של גיזה, כדי לצלם אותן -- לגמרי בניגוד לחוק -- בלילה של ירח מלא, ולשלבן בחוברת האלבום.
דארק סייד אוף דה מון; 'הצד האפל של הירח' איך אפשר להסביר את הצלחתו המתמשכת והנדירה של 'הצד האפל'? כמעט אף אחד לא ידע לפרט את כל הסעיפים. תשובות חברי הלהקה עוסקות בעיקר בעובדה שהאלבום עשוי היטב מבחינה הפקתית, נשמע טוב לאורך זמן, עוסק בנושאים אוניברסליים בצורה פשוטה, ונותן לגיטימציה לכל אדם להשתגע. ברור גם שהמאמצים השיווקים של חברות ההפצה 'קפיטול' ו'הארווסט' מילאו תפקיד מרכזי בהישג הכלכלי; כמו כן, בלי שני הסינגלים 'טיים' ו'מאני', הלהקה לא היתה ממריאה כה גבוה, וכה מהר. אחת התשובות המקוריות ביותר הגיעה דווקא מהעיתונאי כריס צ'רלסוורת' מהמגזין 'מלודי מייקר': "זה פשוט אלבום מצוין בשביל לעשות סקס, בעיקר הצד הראשון והאורגזמה של הקטע 'גרייט גיג אין דה סקיי' (Great gig in the sky) עם הזמרת קלייר טורי. מליוני אנשים הזדיינו לצלילי הצד האפל של הירח". וגם זו תפקידה של המוזיקה: לעודד אנשים להתרבות בחושך - כי אם אין לנו זמן ואין לנו כסף, לפחות יש לנו אורגזמה.
הקוסם מארץ עוץלמי שעדיין מאמין בשמועה המופרכת אודות הסרט "הקוסם מארץ עוץ" (Wizard of Oz) וההתאמה המושלמת-לכאורה למוסיקה של "דארק סייד", כדאי שיתעורר מהחלום: כל חברי הלהקה הכחישו כל קשר לסרט האמריקני הקלאסי משנת 1939 -- דורותי, טוטו, איש הפח, הדחליל, קנזאס וכו'.השמועה על התאמה בין האלבום הקלאסי של פלויד ובין הקוסם מארץ עוץ החלה להיווצר באמצע שנות התשעים. היא נולדה בקרב קבוצות דיון באינטרנט של מעריצי פלויד, צברה תאוצה סביב כמה כתבות בעיתונות האמריקנית, ומשם זלגה אל תקשורת המיינסטרים לקראת סוף שנות התשעים.
חש נבגד, ובצדק. ווטרס
הלוגו הפנימי בעטיפת האלבום Animals אנימלז - שימו לב לחזיר בין הארובות כך נראית תחנת 'בטרסי' במציאות אלבום הסולו הראשון של דיויד גילמור
ריצ'רד רייט. קריירת סולו כושלת בוב אזרין ילדי החומה לא צריכים שום חינוך ווטרס. הדיקטטור הגדול הקריקטוריסט והאנימטור - ג'ראלד סקארף
הרעיה החביבה
הכתובת היתה על הקיר במאי 'החומה', אלן פארקר בוב גלדוף
ניק מייסון עם הפרארי GTO שלו פיינל קאט - ווטרס סולו בשיתוף גילמור ומייסון סכין בגב החייל אלבום הסולו השני של דיויד גילמור בעד ונגד טרמפים - אלבום הסולו הראשון של ווטרס רוג'ר ווטרס - כשהרוח נושבת רדיו כאוס - רוג'ר ווטרס
א מומנטרי לאפס אוף ריזן - 1987 ואז נותרו רק שלושה: מייסון, גילמור, רייט דליקט סאונד אוף ת'אנדר ווטרס על יד חומת ברלין ווטרס על במת המופע בברלין האלבום הכפול של החומה בברלין הפילו את החומה...הפילו את החומה! בשנת 1997 הזמינה חברת אי-אם-איי באנגליה צילום פרסומת, לקידום ההוצאה מחדש של קטלוג העבר (back catalogue) של הפלויד. הישראלים שבינינו אולי לא קלטו עד היום שמדובר במשחק-מילים בריטי טיפוסי על הביטוי 'באק קטלוג', כאשר המילה back היא גם 'גב' וגם 'עבר'. שש בחורות אנונימיות הצטלמו בעירום, בבריכה פרטית באיזור הרובע פאטני, דרום-מערב לונדון. טוני מיי היה הצלם. האמנית פיליס כהן ציירה את עטיפות האלבומים "אטום הארט מאדר", "רליקס", "דארק סייד אוף דה מון", "וויש יו וור היר", "דה וול" ו"אנימלז" על גב הבחורות. 
בתמונה: הפרסומת לקטלוג העבר של פינק פלויד (1997) הביצוע עצמו לא היה משעשע במיוחד: הבחורות התבקשו לא לזוז במשך 5-6 שעות, כיוון שהציור היה מסובך מן הצפוי, והתהליך לא היה מהנה. התוצאה הסופית כיכבה על פוסטרים בכל העולם, שכמובן נתלו באדיקות על קירות חדריהם של מעריצי פינק פלויד. המעצב האגדי סטורם ת'ורג'רסון, שפיקח על ההפקה, סיפר שבתחילה התכוון להשתמש בשילוב של נשים וגברים. בסופו של דבר החליט להשתמש רק בנשים, קודם כל בגלל האחידות הצורנית וגם כיוון ש"לדעתי הגב הנשי הוא יותר אלגנטי מהגב הגברי, והמטרה שלי בתצלום היתה אלגנטיות".
 ברוקן צ'יינה - ריצ'רד רייט Broken China - Richard Wright ריצ'רד רייט יצא חלקית מן המשבר הנוירולוגי והוציא בנובמבר 1996 אלבום סולו שלישי ושמו ברוקן צ'יינה (Broken China). הקונספט מאחוריו: מאבקה של אשתו דאז, מילדרד רייט, במחלת הדיכאון. למרות שתי הופעות של שייניד או'קונור באלבום, הדיסק בעל 16 הרצועות לא זכה להתייחסות רצינית מחוץ לקהילת המעריצים השרופים של הפלוידים. רייט לא יקליט אלבום נוסף בחייו. "אין לנו שום תדמית שצריך לחיות לפיה, וזה מקל עלינו ככל שאנחנו מזדקנים", אמר רייט בראיון גלוי-לב משנת 1996. "עם פינק פלויד, אנחנו רק צריכים לדרוש מאיש התאורה שיסתיר אותנו לגמרי, כך שאף אחד לא יוכל לראות אותנו בכסאות הגלגלים שלנו". באותה תקופה, זה היה נכון: רייט, גילמור ומייסון לא ממש רצו לעשות מוסיקה בשלב זה. אחרי כל כך הרבה הקלטות והופעות בכל העולם, המצברים שלהם התרוקנו. לאחר שנים של חוסר פעילות מצד פינק פלויד, החליטו אנשי העסקים מאחורי הלהקה להעיר קצת את ציבור הצרכנים, בהנשמה מלאכותית. בשנת 2001 הוציאה חברת EMI אוסף וכפול מתוקשר-היטב בשם 'אקוז' (Echoes). לזכותה ייאמר שלא היתה זו חלטורה: השירים עברו רימסטר מחודש ונערכו זה לתוך זה באמצעות עריכה אולפנית מהודקת; סטורם ת'ורג'רסון תרם עטיפה מושקעת ששילבה בין כל הדימויים הויזואליים הבולטים בקריירה הארוכה של הפלוידים; חברי הלהקה, שהצביעו בצורה דמוקרטית על השירים שנכנסו לדיסק המהודר, נתנו כבוד לבארט ושילבו בחבילה את מיטב שיריו הנשכחים: 'אסטרונומי דומיין' לצד 'סי אמילי פליי', וגם 'בייק' לצד ג'אגבנד בלוז, וכמובן 'ארנולד ליין' מראשית הדרך. ביוני 2002 הבחין ווטרס במייסון על חוף הים. הוא החליט להפסיק להתנהג כמו ילד מגודל והתפייס עם המתופף המבוגר. השניים אכלו ארוחת ערב ביחד, ולבסוף השתתף מייסון בהופעתו של ווטרס באצטדיון וומבלי, אחרי 21 שנה של ניתוק; השניים ניגנו, לראשונה מזה שנים רבות, את היצירה הנושנה 'סט דה קונטרולס פור דה הארט אוף דה סאן', והתחבקו לעיני הקהל הצוהל. אבל זה היה רק ה'פרלוד' לקראת ההפתעה העולמית הגדולה.
האיחוד המפתיעבמהלך יוני 2005 נענו ארבעת חברי הלהקה להפצרותיו של סר בוב גלדוף, והתאחדו באופן זמני להופעה אחת ויחידה במופע "לייב-אייט" (Live-8) שהתקיים ב-2 ביולי 2005 בהייד פארק, לונדון. הפלוידים תמיד התחרטו על כך שלא הופיעו ב'לייב-אייד', מופע הצדקה הטלוויזיוני הגדול ביותר בשנות ה-80. ווטרס וגילמור הסכימו להתעלות על עצמם למען המטרה הנעלה (צדק כלכלי עבור מדינות אפריקה) ונתנו אישור למהלך המיוחד. הפלוידים גיבשו הופעה קצרה של 25 דקות עם ארבעה שירים קלאסיים. ווטרס הקדיש אחד מהם לסיד בארט. בסוף המופע הם קדו למאות מליוני צופי הטלוויזיה וחזרו למצבם הטבעי: להקה מפורקת, עייפה, קשישה, שעשתה את שלה.
בינואר 2006 התראיין גילמור לעיתון איטלקי לקראת סיבוב הופעות החדש שלו לקידום אלבום הסולו 'און אן איילנד' ("On an Island") . בתשובה לשאלה על השמועות סביב איחוד נוסף של פינק פלויד וסיבוב הופעות בינלאומי, השיב גילמור בצורה חד משמעית: "פינק פלויד? זה נגמר . אני כבר בן 60. אני כבר לא אדם שאפתן. אני לא רוצה לעבוד קשה. גם בלי קשר לרוג'ר ווטרס, אני לא רוצה להופיע יותר עם פינק פלויד". למרות ההצהרה הבוטה, לחץ המעריצים נמשך. אף אחד לא יודע בוודאות אם הסיפור של פינק פלויד אכן הסתיים. ביולי 2006 יצא לראשונה לאור הדיוידי של 'פולס' (Pulse), ושוב החלה החגיגה התקשורתית, עם רכילויות, שמועות ודיווחים על איחוד אפשרי.
במרץ 2006 הפתיע רוג'ר ווטרס את מעריצי פינק פלויד בישראל כאשר הודיע על ביקור ישראלי ראשון: הופעה בגבעת המופעים של פארק הירקון, ב-22 ביוני. האמרגן שוקי וייס טס לפריז כדי להיפגש אישית עם ווטרס ולשכנע אותו להגיע לראשונה לארץ, במסגרת סיבוב הופעות אירופאי שבמסגרתו הכין ווטרס עיבוד חדש ומלא ל'הצד האפל של הירח' הקלאסי. בזמן שדיויד גילמור קידם את אלבום הסולו השלישי שלו (On an Island) והתראיין ללא הרף על אפיסת הסיכויים לאיחוד פינק פלויד, השיג ווטרס את הסכמתו של מייסון לנגן לצידו בצרפת בהופעה אחת בלבד. במקביל, פנה ווטרס לרייט כדי שיצטרף אליו גם הוא למופע של קלאסיקות פלויד. מעריצי הלהקה התבלבלו: גילמור אמר שאין איחוד, אבל ווטרס הראה סימנים שהוא יעשה איחוד נטול-גילמור. זה לא קרה, בסופו של דבר. רייט נזהר מווטרס כמו מאש. דיויד גילמור תיעד את סיבוב ההופעות המוצלח שלו משנת 2006, לקידום 'און אן איילנד', בשני סרטי דיוידי. הראשון התרכז במופע החגיגי באולם "אלברט הול", והשני בהופעה האחרונה בסיבוב זה, שהתקיימה בנמל העיר גדאנסק (פולין). ריצ'רד רייט השתתף בסיבוב ואף ניגן על אורגן ה'פרפיסה' הישן שלו. במסגרת ההופעה בוצעה גם היצירה 'אקוז' (Echoes) בצורה מופתית, והחזירה את מעריצי פינק פלויד לימי הזוהר האבודים של הלהקה. מעריצי פינק פלויד הזדעזעו לשמוע על מותו של סיד בארט ב-11 ביולי 2006 , בגיל 60 בלבד. ככל הנראה נפטר בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת, ממנה סבל במשך שנים. בארט נפטר כבר ב-7 ביולי, אך דבר מותו נשמר בסוד למספר ימים. המשפחה התכוונה לערוך טקס צנוע ללא פרסום כלשהו, אך לאחר היוודע דבר מותו נדחה הטקס למספר ימים. דבר מותו של בארט העיב על חגיגות הוצאת הדיוידי 'פולס' (Pulse) של פינק פלויד, לאחר שנים רבות של דחיות ועריכות סופיות. שנתיים אחרי מותו של בארט, היכה בלהקה אסון כבד לא פחות: נפטר ריצ'רד רייט, הקלידן הנאמן של פינק פלויד, ב-15 בספטמבר 2008 . מותו אירע, בגיל 65 לאחר מאבק לא-קצר עם מחלת הסרטן. ההלווייה היתה סגורה לתקשורת ולאנשים מחוץ לחוג משפחתו. מחלתו של רייט הוסתרה מן התקשורת והגיעה לאוזני מעריצי פינק פלויד בהפתעה מוחלטת. מותו המכאיב של רייט, שנתיים בלבד לאחר מותו של בארט, הוביל לתובנה כי אפסו סיכוייה של פינק פלויד להתאחד בהרכבה המקורי. ב-2009 נפטרה אימו של ווטרס, מארי, בגיל 96. באותה שנה הפתיע ווטרס את מעריצי פינק פלויד, כאשר אישר בראיונות לתקשורת כי הוא מתכוון לצאת לסיבוב הופעות חדש עם 'החומה'. במהלך 2010 תיכנן ווטרס לעבוד על ההפקה המורכבת, לקבוע את רשימת הערים והאולמות, ולסגור סופית את רשימת המוסיקאים שתלווה אותו. 'החומה' לא עלתה על במה מאז תחילת שנות השמונים. סיבוב ההופעות זכה להצלחה אדירה ברחבי העולם, שבר שיאי מכירות בינלאומיים, ונמשך גם ב-2013. ב-2011 התבשרו מעריצי פינק פלויד על פרויקט גדול של הוצאה-מחדש לאלבומי פינק פלויד. קהל היעד הצעיר עבר פילוח לשלושה סוגים: 1) מגלים (דיסקברי) 2) חווים (אקספיריאנס) 3) שקיעה / טבילה (אימרז'ן) האלבומים החלו לצאת לאור בסוף ספטמבר 2011 עד סוף פברואר 2012. כל קטלוג הלהקה (14 אלבומים) עבר תהליך רימסטר חדש, על ידי הטכנאי ג'יימס גאת'רי, עבור סדרת ה"דיסקברי" הראשונה. רק 3 אלבומים נבחרו לסדרת ה'אקספיריאנס' וה'אימרז'ן' המורחבות והמושקעות: דארק סייד, וויש יו וור היר, וכמובן 'החומה'. האלבומים והמארזים המיוחדים, הכוללים קטעים נדירים שטרם יצאו לאור, נועדו לתת לאלו שכבר מכירים את המוסיקה הזדמנות לחוות אותה מחדש בצליל סראונד משופר, וברזולוציה אולפנית מושלמת (דיוידי אודיו / בלוריי). בנוסף, מאפשר הפרויקט למעריצים השרופים לרכוש מארזים יוקרתיים חדשים, הכוללים גם קטעים מהופעות חיות. המוות המשיך לרדוף את זקני שבט הפלויד הוורוד: ב-18 באפריל 2013 נפטר סטורם ת'ורגרסון (Storm Thorgerson), המעצב הגרפי שהיה אחראי בין השאר לכל עטיפות האלבומים של פינק פלויד מ-1968 ועד 2003. ת'ורג'רסון, יליד 1944, נפטר מסרטן בגיל 69, המחלה בה נאבק במשך שנים. העטיפה המפורסמת ביותר של ת'ורג'רסון היא אמנם הפריזמה של 'דארק סייד אוף דה מון', אבל הוא עיצב עטיפות נוספות של להקות מפורסמות לא פחות: לד זפלין, בלאק סאבאת', ג'נסיס, דרים ת'יאטר, מארס וולטה, מיוז ועוד. ת'ורג'סון הכיר את חברי פינק פלויד מתקופת בית הספר התיכון. הוא השלים תואר שני באמנות, והקים את חברת היפגנוסיס (Hipgnosis), שדרכה יצר את עבודותיו החשובות ביותר עד התפרקות החברה ב-1987. על רקע השבתתה המוחלטת של פינק פלויד כלהקה, בולט במיוחד סיבוב ההופעות הבינלאומי הענקי של רוג'ר ווטרס עם הלהיט הפרטי שלו, 'החומה'. מה שהחל כפרויקט קצר-טווח ב-15 בספטמבר 2010, זכה להצלחה עולמית אדירה, שבר שיאי מכירות, ונמשך עם תאריך סיום זמני של 21 ספטמבר 2013. ווטרס הופיע למעלה מ-200 פעם עם 'החומה' בגרסתה המודרנית, במגוון עצום של אצטדיונים ברחבי העולם, כולל הופעה היסטורית בסין. ווטרס שילב בהפקה שלו אפקטים דיגיטליים חדשניים (מסך הקרנה ענק) וצבר הכנסות של כ-377 מליון דולר. בספטמבר 2014 הציג ווטרס את הגרסה הקולנועית של המופע, באורך 133 דקות. הסרט, בהפקת מארק פנוויק, נפתח בווטרס עצמו, כשהוא מצולם נוסע לבית קברות צבאי באיטליה, בו קבור אביו, שנהרג במלחמת העולם השנייה. הוא מגיע אל הקבר ומנגן שם בחצוצרה את המוטיב המרכזי של 'החומה'. אחר כך מבקר ווטרס את קברו של סבו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לצידו מופיעים גם שלושת בניו. המפיקים מחפשים חברת הפצה, ומקווים ליציאה מסחרית של הסרט ב-2015. במקביל, לא הפסיק ווטרס לעצבן את הישראלים עם תמיכתו הפוליטית העיקשת בתנועת החרם הבינלאומית על ישראל (BDS) בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן גם סירב ווטרס להופיע בישראל עם 'החומה'. הוא שלח שלל מכתבים לאמנים בריטיים ובינלאומיים, במטרה למנוע מהם להופיע בישראל. אמנם ב'צוק איתן' (יוני 2014) נרשמו עשרות ביטולים של אמני רוק בפרט ומוסיקה בכלל, אך ווטרס לא הפסיק את הלחץ גם אל תוך 2015. הוא ניסה למנוע מהזמר רובי ויליאמס להופיע בתל אביב במאי 2015. הוא כנראה סייע להחלטתה של הזמרת לורין היל לבטל את הופעתה באותו חודש.
ספר עברי ראשון מסוגו על הלהקה יצא לאור בישראל ב-16 נובמבר 2014. 'פינק פלויד: להפיל את החומה', בהוצאת 'רסלינג', הוא אסופת מאמרים מקורית שערך ד''ר ארי קטורזה, ונכתב ברמה אקדמית עבור קהל משכיל. הספר, באורך 258 עמודים, משלב ניתוחים "מזוויות שונות – היסטוריות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות, מוזיקולוגיות, סמיוטיות ועוד – על מנת להאיר צדדים נוספים ביצירה החשובה והמשפיעה של אחת מלהקות הרוק החשובות והמשפיעות בכל הזמנים". חלק מן המאמרים בספר אכן מצליחים לגלות תובנות חדשות ומרעננות על ההיסטוריה וההקשרים התרבותיים שבה פעלה הלהקה, ולחבר את פינק פלויד אל זרמי-מחשבה גדולים שהקיפו אותם.
דייויד גילמור המשיך לעבוד על אלבום הסולו הבא שלו בחשאיות גמורה. בחודש מאי 2014 הדליפה אשתו, פולי סמסון, תמונה נדירה מהקלטות כלשהן. בתמונה הופיעו גילמור (מדריך את הזמרות) כשלצידו דורגה מקברום, שרה בראון ולואיס קלייר מארשל. בסוף התברר כי מדובר באלבום פינק פלויד חדש (!) שאכן יצא לאור באוקטובר 2014.
דה אנדלס ריבר - The Endless River דה אנלדס ריבר - 2014 אחרי שתיקה של 20 שנה, פינק פלויד הוציאה אלבום אולפן חדש ב-10 בנובמבר 2014. ריצ'רד רייט המנוח השאיר אחריו כ-20 שעות הקלטה מ-1993, תקופת החזרות להקלטות האלבום 'דיוויז'ן בל' שיצא רשמית ב-1994. גילמור ומייסון לקחו את ההקלטות הארכיוניות הללו, ערכו ועיבדו אותן, הוסיפו להן שיר אחד עם קבוצת זמרות קטנה (מקברום, בראון ומארשל), ובעזרת תרומה קולית של גילמור - החליטו להוציא לאור אלבום חדש, ששמו כאמור 'הנהר האינסופי'. 'דה אנדלס ריבר', המוגדר כמחווה לקלידן המנוח ריק רייט, מורכב מ-4 'צדדים' ומכיל 19 רצועות נפרדות. המוצר שווק בשלוש גרסאות שונות: דיסק יחיד, תקליט ויניל כפול, וקופסת דלאקס הכוללת דיוידי, בלו-ריי וחומרי וידאו. הקרדיטים על ההפקה הולכים לדיויד גילמור, פיל מנזנרה, יות' (?) ומר אנדי ג'קסון. עיצוב העטיפה והחומרים הגרפיים רשום על שמו של אוברי פאואל, מקבוצת 'היפגנוסיס' (Hipgnosis). האלבום זכה למעמד 'אלבום זהב' בארצות הברית (חצי מליון עותקים), פלטינום באנגליה (300 אלף עותקים), זהב משולש בגרמניה (300 אלף עותקים), פלטינום מרובע באיטליה (200 אלף עותקים), פלטינום בצרפת (100 אלף עותקים) וכן נמכר היטב גם בקנדה (פלטינום), אוסטרליה (פלטינום) ופולין (פלטינום משולש). קהל הרוכשים העיקרי הוא חובבי נוסטלגיה, שישמח על המארז הכפול עם החומרים הארכיוניים הרבים. רוג'ר ווטרס הודיע בזעם בדף הפייסבוק שלו, שהוא איננו מעורב כלל באלבום החדש, איננו חבר בפינק פלויד מאז 1985 - ושהגיע הזמן שאנשים יבינו את זה ('זה לא מדע טילים'). האלבום המפתיע של פינק פלויד ההיסטורית הוא 'קדימון' להתעניינות מחודשת בקטלוג העשיר של פינק פלויד, פרויקט היסטורי-בעיקרו ולהקה שכבר אינה קיימת זמן רב. הלחץ על דיויד גילמור להוציא לשוק מוצר נוסף של פינק פלויד היה ונשאר גדול, אך יש לו כנראה אינטרס אחר - להגביר את התעניינות בפינק פלויד כדי שיוכל לרכוב על הגל הזה בקרוב, ולהנות מהתייחסות רצינית יותר לאלבום הסולו שהוא מתכנן להוציא לאור במהלך 2015. ואכן, דיויד גילמור ניצל את ההתעניינות התקשורתית האדירה סביב פלויד כדי להכריז על כך שאין שום סיכוי להמשך דרכה של פינק פלויד. בראיון באוגוסט 2015 הצהיר 'סיימתי את זה' (את עניין פינק פלויד, זאת אומרת) אחרי 48 שנים עם הלהקה, וש'זה יהיה זיוף לחזור ולעשות את זה שוב'. הראיון הדרמטי של גילמור סתם את הגולל, באופן חד וחלק, על כל איחוד עתידי של פינק פלויד, עם ווטרס או בלעדיו. ניק מייסון ייאלץ להמשיך להישאר בבית. רוג'ר המזדקן ייאלץ לסחוב את מורשת פינק פלויד לגמרי לבדו.
 David Gilmour - Rattle That Lock דיויד גילמור - ראטל דט לוק במקביל, הודיע גילמור כי אכן יוציא אלבום סולו ב-18 בספטמבר 2015, הרביעי שלו בקריירה. שם האלבום החדש: 'ראטל דט לוק' (Rattle That Lock). עבר זמן רב מאז 2006, השנה בה הוציא את 'און אן איילנד'. גילמור מקדם את האלבום בסיבוב הופעות רגוע וקצר באופן יחסי, בעיקר בגלל גילו ורצונו להישאר בקרבת משפחתו. סיבוב ההופעות של גילמור החל ב-12 באירופה בספטמבר 2015. הוא התמקד באמפיתיאטרונים היסטוריים, באתרים בעלי אסתטיקה מיוחדת. הסיבוב כלל 5 הופעות גדושות ברויאל אלברט הול בלונדון, קרוב לבית, מבחינת גילמור. בהמשך יתרחב גם למקסיקו, ארצות הברית, קנדה ושוב אירופה בסוף 2015 ותחילת 2016. כל הכרטיסים להופעות באירופה נמכרו תוך זמן קצר מאוד, והסיבוב האירופאי זכה להצלחה. בזמן שגילמור חוטף ביקורות פושרות על אלבום הסולו שלו, שיחרר למעריציו, אחרי שנים של ציפיה, את "רוג'ר ווטרס: החומה", הסרט המתעד את סיבוב ההופעות הענקי של 'החומה'. לאחר הסרט של פארקר מ-1982 וההופעה ההיסטורית בברלין מ-1990, זו הפעם השלישית שבה 'החומה' זוכה לטיפול קולנועי.  רוג'ר ווטרס - החומה דיוידי 2015 ב-16 בנובמבר 2015 יצא סוף-סוף לצרכנים הסרט, באורך 133 דקות, לאחר שהוקרן ב-29 בספטמבר 2015 בבתי קולנוע נבחרים ברחבי העולם (אך לא בישראל, כצפוי). 'החומה', שיוצא בדיוידי וגם בבלו-ריי, משלב קטעים מן ההופעה החיה (שצולמו במגוון מקומות בעולם, בין 2010 ל-2013) ובין תיעוד מסעו האישי של ווטרס אל כמה אתרי הנצחה באירופה. החשובים שבהם הם קבר אביו, שנהרג במלחמת העולם השנייה, וקברו של סבו, שנהרג בצרפת ב-1914, מלחמת העולם הראשונה. ווטרס ביקר גם במקום ושמו אנזיו, באיטליה, שם התרחש הקרב הגורלי בו נהרג אביו. הסרט, הדוקומנטרי באופיו, חורג במקצת מן הפורמט המוכר של תיעוד הופעות חיות. ווטרס ניסה ליצור משהו שיהיה מעבר למסמך טכני הממחיש את נפלאות ההפקה. שוב מקפיד ווטרס בסרטו החדש להדגיש את המימד הפוליטי, האישי והרגשי של השכול. אובדנו של ווטרס מתחבר כאן למשהו גדול בהרבה, חור שחור של כאב וסבל, שחוצה דורות, מדינות ומלחמות. במובן מסוים, מנסה ווטרס להסתכל על 'החומה' כתיעוד של דור אירופאי שלם - דור שראה יותר מדי מלחמות, ויעשה הכל כדי למנוע אובדן נוסף של חיים. בביקורת על הסרט, שפורסמה ב-2014 במסגרת פסטיבל הסרטים של טורונטו, כתבה לזלי פלפרין: "אפילו עבור אוהבי המוסיקה הזו, כל הסרט נראה כמו אגו-טריפ אחד גדול של הבמאי / תסריטאי / מלחין / כוכב / מבצע, אדם שעומד בקנאות על זכויות היוצרים שלו מול שאר חברי הלהקה...הסרט הוא באמת כולו עליו: הכאב שלו בגלל מותו של אביו, אותו לא הכיר, במלחמת העולם השנייה; הפרנויה שלו, הנישואים הכושלים, הכישרון שלו, ומעל לכל, רגשות ההזדהות הגרנדיוזיים שלו עם קורבנות של מלחמות." בחזרה לפומפיי David Gilmour Live at Pompeii 2017 דיויד גילמור הופיע בפומפיי ב-7 וב-8 ביולי 2016, כ-45 שנה מאז שצולמה שם להקת פינק פלויד. גילמור חזר לעיירה הרומאית העתיקה, בה הופק הסרט המפורסם "פינק פלויד בפומפיי", לאחר 4 ימי צילומים באוקטובר 1971, שבהם ניגנה הלהקה מול אמפתיאטרון ריק לחלוטין. שר התרבות של איטליה בישר בכבודו ובעצמו על שתי ההופעות, בהודעה שמטרתה להגביר את התיירות הנכנסת אל פומפיי בפרט ואיטליה בכלל. הקולוסיאום הקטן של פומפיי, שממוקם ליד התיאטרון בו צולם הסרט המקורי, מסוגל להכיל רק 2,000 מעריצים מאושרים. הם התנפלו במהירות-שיא על הכרטיסים ברגע שהוצעו למכירה, ביום שלישי, ה-22 במרץ. גילמור בן ה-70 ביצע בפומפיי חומרים חדשים וישנים. שתי ההופעות של פומפיי הן חלק מסיבוב הופעות עולמי נוסף, שנועד לקדם את האלבום "ראטל דט לוק" מ-2015. בספטמבר 2017 הוקרן הסרט בבתי קולנוע ברחבי העולם, כולל ישראל, תיעוד ההופעה באיכות סאונד מעולה (דולבי אטמוס). תיעוד יפהפה של המופע יצא על גבי בלו-ריי, דיוידי, דיסק, ויניל והורדות דיגיטליות. אורך ההופעה המצולמת: 155 דקות. לייבל: קולומביה. מארז מורחב הכיל סרטים תיעודיים, הופעה בפולין ובדרום אמריקה, באורך כולל של 426 דקות. צוות המוסיקאים בהופעות של פומפיי: גילמור, כמובן (גיטרות מובילות, שירה); צ'סטר קיימן (גיטרות); גיא פראט (בס, קולות); גרג פילינגנס (קלידים); צ'אק ליוול (קלידים); סטיב דיסטניסלאו (תופים); חואה מלואו (כלי נשיפה); בריאן צ'יימברס (קולות, שירה); לוסיטה ג'ולס (קולות, שירה); ועוד. ווטרס נגד טראמפ Roger Waters Is This The Life ?We Really Want 2017 רוג'ר ווטרס הוציא לאור ב-4 ביוני 2017 את אלבום הסולו החמישי שלו, "האם אלו החיים שאנחנו באמת רוצים?". מדובר בתריסר שירים עגמומיים וצפויים-מראש באורך 54 דקות, בהם ווטרס מתענה ומענה את מאזיניו. הסגנון המוסיקלי של האלבום הולך אחורה לתקופת 'פיינל קאט' אבל מבליח עם תזכורות מוסיקליות לאלבום 'אנימלז' של פינק פלויד, ואפילו מחקה קצת את 'מאני' באחד השירים. המפיק נייג'ל גודריץ' ניהל כאן את העניינים והוא סייע לווטרס להשלים אלבום רוק מלא, משימה שאותה לא הצליח ווטרס לבצע מאז 1992 עם "אמיוזד טו דת'". עיבודי המיתרים של דיויד קאמבל מעידים על תקציב גבוה אבל לעתים נשמעים מיותרים. דונלד טראמפ זוכה באלבום לכמה איזכורים שליליים (נשמע בקולו, מדבר בטלוויזיה, ומכונה 'חסר-מוח'). בכך מצטרף טראמפ לאישים פוליטיים כמו מרגרט תאצ'ר ומשפחת בוש, שהפכו למטרות ישירות של ווטרס. הסולן הוותיק, בן 73 בזמן ההקלטות, נשען על מה שידע לעשות בעבר, וקשה לומר ש'האם אלו החיים שאנחנו רוצים?' הוא אלבום חובה. יש יותר הרבה מדי מלל מיוסר -- מונולוגים ארוכים שנשמעים כמו מאמר פוליטי אינסופי -- ופחות מדי לחנים מעולים, פחות מדי הברקות מלודיות ופחות מדי שיתופי פעולה עם מוסיקאים מוכשרים. חסרים במיוחד סולואי גיטרה גרנדיוזיים במסורת גילמור - בלי אריק קלפטון ובלי ג'ף בק. לפרקים נראה שווטרס מודל 2017 רואה את עצמו כסוג של ליאונרד כהן לבני דורו. פרויקט סולו נוסף של ווטרס, "סיפורו של חייל" על פי יצירה קלאסית של סטרווינסקי, יצא לאור ב-26 באוקטובר 2018. היצירה, באורך שעה ו-19 דקות, הוקלטה ביומיים במהלך דצמבר 2014. ווטרס משמש בהקלטה בתור קריין, המגלם את כל הדמויות בסיפור שעלה לראשונה על הבמה ב-1918. מרבית מעריצי פינק פלויד אפילו אינם יודעים שהאלבום הזה קיים. השנים המאוחרות
ב-13 בדצמבר 2019 הוציאה פינק פלויד את המארז הגדול "דה לייטר יירז" (The Later Years), המכסה את השנים 1986 עד 2019. המארז בא בעקבותיו של האוסף "דה ארלי יירז" (The Early Years) העוסק בשנים 1965-1972, מארז שיצא ב-2016.
המארז של "דה לייטר יירז" מתמקד בשנותיו של גילמור כמנהיג ההרכב. הוא מכיל רימיקס חדש של האלבום "איי מומנטרי לאפס אוף ריזן" מ-87, עם תוספות משוחזרות של ריק רייט המנוח והקלטות חדשות של ניק מייסון. המארז כולל גם מיקס סראונד לאותו אלבום, ובנוסף גם ל"דה דיוויז'ן בל" ו"דה אנדלס ריבר", עם סרט מאת איאן אימס. עוד במארז - גרסה מורחבת של האלבום הכפול בהופעה חיה "דליקט סאונד אוף ת'אנדר" מ-88, וגרסאות וידאו חדשות באיכות גבוהה של ההופעה מ-88 בתוספת ההופעה המפורסמת של "פולס" מ-95; הקלטה של ההופעה מפסטיבל נבוורת' ב-90; תיעוד של ההופעה המפורסמת של פלויד מהעיר ונציה מ-89; וידאו קליפים שונים, סרטים שהוקרנו על המסך בזמן ההופעות, דמואים ומזכרות שונות. קטעי הוידאו יצאו בגרסת "בלו-ריי" באיכות FHD משודרגת ובפורמט דיוידי מסורתי. 
מלבד המארז הגדול והיקר, יצאה גם גרסה מקוצרת ומצומצמת של החומר במהדורת דיסק בודד, שיצאה לאור ב-29 בנובמבר 2019. היא מכילה 12 קטעים שונים, בעיקר מהופעות חיות, כולל גרסאות חדשות ומוקדמות שלא ראו אור עד היום. האלבום יצא תחת הלייבל "פינק פלויד רקורדז". מעניין אם שני הגברים המצולמים על העטיפה הם גילמור ומייסון.
ב-1 במרץ 2023 ציין העולם 50 שנה ליציאתו של "דארק סייד אוף דה מון". לכבוד האירוע, יצאה גרסת רימסטר נוספת של האלבום, כולל מארז עם מיקס סראונד + מיקס דולבי אטמוס, ספרון תמונות ותקליט ויניל עם הופעה חיה מ-1974 באצטדיון וומבלי. המחנאות האינסופית בין אנשי ווטרס ואנשי גילמור לא מפסיקה ליצור מחלוקות בקהילת מעריצי פינק פלויד. האם הלהקה זכתה להצלחה בזכות מוסיקה נעימה או בגלל שניסתה לשנות את העולם? אין תשובה פשוטה לשאלה הזו. די ברור, שלולא השילוב המיוחד בין המנהיגות של ווטרס והמוסיקליות השופעת של הצמד גילמור-רייט, לא היתה מצליחה פינק פלויד להגיע להישגים כה גדולים. ווטרס וגילמור לא הצליחו לשכנע את העולם שקריירות הסולו שלהן מעניינות מספיק. ואולי המורשת האנושית הגדולה של פינק פלויד היא 'פשוט תלמדו תעבדו ביחד, למרות כל הקשיים שבדרך'?
ביוגרפיה זו של פינק פלויד נכתבה ופורסמה לראשונה בספטמבר 2002, לאחר קריאה בספרו המצוין של ניקולס שאפנר המנוח 'סוסרפול אוף סיקרטס' (Saucerful of Secrets) שיצא לאור בשנת 1991. חלק מן הנתונים העובדתיים נשאבו מתוך אנציקלופדיית פינק פלויד מאת ורנון פיץ', מהדורה שלישית, אפריל 2005. קריאה כדאית נוספת: הביוגרפיה שכתב מרק בלייק, 'קומפורטבלי נאמב' משנת 2008. מומלץ מאוד לעיין באוטוביוגרפיה המפורטת של המתופף ניק מייסון, אינסייד אאוט, שיצאה לאור ב-2005 ועודכנה שוב בספטמבר 2011. דף זה עודכן לאחרונה במאי 2023. תגובות, הערות ובקשות ניתן לשלוח בחופשיות אל אורי ברייטמן, במייל: uribreitman@gmail.com כל הזכויות על הטקסט בדף זה שמורות לאורי ברייטמן; אין להעתיק בשום אופן ללא אישור כתוב. פינק פלויד - מדריך אלבומים מקוצראלבומי חובה של פינק פלויד:
כדאי:
אלבומים פחות חשובים, למעריצים כבדים בלבד |
|||
/a>
תגובות
להקות ואמני רוק מתקדם
Email: uribreitman@gmail.com