 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Symphony X V: The New Mythology Suite 2000 InsideOut Music USA (62:42)
20/08/11 | |
להקת סימפוני-אקס נוסדה בניו-ג'רזי ב-1994, השנה בה הוציאה את אלבום הבכורה (הבוסרי) שלה. ידיעות על קיומו של ההרכב עברו כשמועה, מפה לאוזן, בקרב מעריצי דרים ת'יאטר, חובבי פרוג-מטאל סימפוני בכל העולם, וחברים במחתרת הפרוגרסיב החדשה בארצות הברית. במובנים רבים, סימפוני-אקס חיה עד היום בצילה של דרים ת'יאטר, אבל במשך מספר שנים היא היתה למעשה הבת הרוחנית של להקת קנזס; היא השתמשה במטאל, במקום הארד-רוק, כדי להגיע לאותם מקומות מוסיקליים שאליה הגיעה קנזאס במחצית השנייה של שנות ה-70.
סימפוני-אקס פרצה לתודעת המאזינים עם האלבום החלוצי "הכנפים האלוהיות של הטרגדיה", תרגום עברי לשם האלבום The Divine Wings of Tragedy משנת 1997. זה היה אלבום מקורי לזמנו ומעניין במידה, עם יצירת-נושא אפית באורך 20 דקות, ושלל פעלולים וירטואוזיים מרשימים; אבל לחברי הלהקה עוד היה חומר רב להשלים בבתי הספר לעיבוד, הקלטה אולפנית וביצוע ווקאלי. תוך שלוש שנים בלבד הם השתפרו כל כך, עד שאלבומם V סימן שיא בקריירה הצעירה שלהם: אלבום קונספט שאפתני, גרנדיוזי, דינמי, מעורר השראה, בוגר ומתחרה רציני במוסיקה של דרים ת'יאטר, שהבריקה שנה קודם (1999) עם 'סינס', אלבום קונספט היסטורי שכמותו לא הקליטה דרים עד היום.
הגדולה של 'סוויטת המיתולוגיה החדשה', היא תוצאת התלכדות מקרית-בחלקה של כמה מרכיבים קריטיים: מלודיות שתופסות את האוזן וממשיכות להדהד בה, עיבודים מורכבים אך לא מסורבלים ולא מאולצים, מבנה כללי מאוזן מבחינה רגשית, וביצועים קוליים מגוונים של סולן ההרכב. דווקא הקונספט עצמו, סיפור מפותל על אובדן ממלכת אטלנטיס, פרי מוחו הקודח של המיסטיקן האמריקני אדגר קייסי, לא עובר טוב כמצופה: זהו אחד מאותם אלבומים שבהם המוסיקה מצליחה להתגבר על הטקסטים המופשטים והמסובכים-מדי, ולעורר עניין גם בקרב מאזינים שלא מתעניינים בליריקה.
בואו תכירו קצת יותר טוב את הכוחות הפועלים מאחורי סימפוני-אקס: קודם כל, יש בלהקה שלושה מייקלים. מייקל הראשון הוא הגיטריסט מייקל רומיאו, בחור כבד-משקל עם אהבה ארוכת-שנים למוסיקה פרוגרסיבית. מייקל השני הוא הפסנתרן הקלאסי מייקל פינלה, מעריץ שרוף של דיפ פרפל, בלאק סאבאת', אוזי, אמרסון לייק פאלמר והמון מוסיקה קלאסית וסימפונית. המייקל השלישי, הבסיסט מייקל לפונד, הצטרף ללהקה באלבום הזה. הסולן ראסל אלן, זמר כריזמטי ומפתיע בעל עוצמות אדירות, הוא דמות חשובה מאוד בהרכב, ומשמש כמנהיגו הפומבי. המתופף ג'ייסון רולו עזב זמנית את ההרכב וחזר אליו בזמן כדי להקליט את 'וי'.
מימין לשמאל: לפונד, רומיאו, אלן, פינלה, רולו
הסיפור הבסיסי כאן הוא אובדן האיזון בין הטוב והרע. כדרכם של אלבומי פרוג-מטאל, נטיית העלילה היא להוביל לכיוון נצחונו של הצד האפל. זה כמו 'מלחמת הכוכבים', רק עם התפתחות קודרת, וחלון הזדמנויות קטן בסוף. המיתולוגיה המוכרת של אטלנטיס פוגשת כאן את מצרים העתיקה, ומתוארת כשורש התרבות האנושית של ימינו, לפי התיאוריה של קייסי המוטרף. בכל מקרה, מי שלא יודע אטלנטיס מהי - הרי שמדובר באגדה על אי ששכן באמצע האוקיינוס האטלנטי, מערבית לפורטוגל. על פי המיתוס, שהוזכר בדיאלוגים של אפלטון משנת 360 לפני הספירה, היתה זו מעצמה ימית שכבשה חלקים גדולים מאפריקה וממערב אירופה, ב-9,000 לפני הספירה. אך אבוי: האי הבדיוני שקע במצולות תוך יום אחד בלבד.
חזרה לענייני מוסיקה: סימפוני-אקס מציגה כאן מפגן-בגרות של פרוגרסיב-מטאל סימפוני מושקע לפי הספר, עם תזמורות דיגיטליות בניצוחם של סינתיסייזרים מסוף המאה הקודמת, ללהקות חסרות-תקציב. הסאונד עצמו נשמע לעתים כמו פסקול של סרט אימה הוליוודי נוצץ, אבל הקטעים התזמורתיים תמיד קצרים ותמציתיים מספיק בשביל לא להפריע. גם מי שלא מתלהב מדגימות של כינורות, חלילים וזמרות מקהלה נוצריות, התוצאה הסופית עדיין עובדת, למרות השנים שעברו.
שיתוף הפעולה המצויין בין פינלה ורומיאו בולט לאורך כל האלבום, גם בכתיבה וגם בחלוקת התפקידים. השניים יודעים לתגבר איש את רעהו בלי לדרוך אחד על ידיו של השני, בלי להיקלע למלחמות-סולואים ריקניות ובלי לבזבז אנרגיות על הכפלות מיותרות. הריפים המצ'ואיסטיים של רומיאו מאזנים את המקהלות והכינורות של פינלה, ובמקומות אחרים - הגיטרות האקוסטיות והחשמליות עדינות מספיק כדי להבליט את ההרמוניות הסימפוניות המקסימות שיוצר פינלה לבדו.
כדי להמחיש עד כמה מגוון האלבום V של סימפוני-אקס, אפשר להזכיר את העוגבים הכנסייתיים של פינלה (הבחור נוצרי מאמין); המקהלות האולפניות של ראסל אלן בסגנון פרדי מרקיורי (Queen); הרגעים שבהם אלן מצליח להישמע בדיוק כמו סטיב וולש (הסולן של קנזאס); עבודת הגיטרה הפטרוצ'ית של רומיאו בקטע השישי ("מלחמת ציפור-נחש / קטקליזם"); מפגני לוליינות פיוז'ניים בסגנון ה'אלקטריק בנד' של צ'יק קוריאה בקטע התשיעי ("אובדן האיזון"); איזכורים מפורשים מתוך יצירות מופת קלאסיות כגון הרקוויאם של ורדי, הרקוויאם של מוצרט, קונצ'רטו לצ'מבלו של באך (מחווה ברורה גם לדיפ פרפל) וקטע קצר מתוך הקונצ'רטו לתזמורת של בארטוק. הכל ב-62 דקות, ועוד מקבלים עודף.
אחת הבעיות הנפוצות של אלבומי פרוג-מטאל היא עודף מצ'ואיזם. מרוב דיסטורשן, צרחות ובלאסט-ביטים, האוזן מתעייפת ומאבדת עניין במהרה. הבעיה הזו כמעט ולא קיימת ב'וי' של סימפוני-אקס. מעברים שקטים מאווררים את המוח ומאפשרים לדמיון לפעול, לדמיין את המרחבים ואת מימד הזמן המשתנה. העניינים מגיעים לשיא בקטע האחרון (מספר 13), מיני-אפוס מושקע באורך תריסר דקות; כל מה שאפשר לצפות מפרוגרסיב-מטאל משובח כבר נמצא שם. כל חברי הלהקה מתפקדים בשיאם: גיטרה, קלידים, בס, תופים וסולן פועלים כמקשה-אחת, להקה בוגרת שעברה תהליך רב-שנים עד שהגיעה למצב שבו היא מצליחה ליצור במאזין תחושה של התעלות אמיתית: ריפים מטאליים מרחפים במיומנות מעל מקהלה גדולה ותזמורת מלאכותית, תמצית הרוק המטאלי המתקדם.
מאז שנת 2000, שינתה סימפוני-אקס בהדרגה את הכיוון המוסיקלי שלה. בסוף התהליך הפכה כמעט להרכב פאואר-מטאל, בעל נטיות פרוגרסיביות מוצנעות ביותר. באלבום 'האודיסיאה' מ-2002, המבוסס כצפוי על הסיפור מן המיתולוגיה היוונית, יש משום-מה משהו מאולץ וחצי-אפוי בשילוב בין מחלקת הקלידים והגיטרות, כאילו הלהקה לא ניסתה להשתפר והלכה צעד אחד אחורה. שלושת המייקלים ושני עמיתיהם לקחו הפסקה ארוכה במיוחד עד שסימפוני-אקס הוציאה את 'פרדייס לוסט' ב-2007, המבוסס על הפואמה המפורסמת של המשורר האנגלי ג'ון מילטון; ב'פרדייס לוסט' השירים כבר פחות הרפתקניים, והלהקה התמקדה בשיוף הפזמונים, על חשבון הנסיון לפרוץ שבילים חדשים בז'אנר.
ב-2007 היה כבר ברור שהקלידים של פינלה הולכים אחורה, לתפקיד של 'שטיחי-רקע' קלים; זאת, בעוד הגיטרות הכסחניות של רומיאו והקול האימתני של אלן (שרק הולך ומשתפר עם השנים, חובה לציין), שניהם מקבלים את מרבית תשומת הלב. באלבום 'איקונוקלסט' מ-2011 כבר ברור שהלהקה מנסה להגדיל את קהל המעריצים שלה, על חשבון המורכבות והתיחכום.
בעידן שבו אלבומים אינם נמכרים עוד, והמעריצים מורידים הכל בחינם למחשב, ללהקות כמו סימפוני-אקס אין ברירה: היא חייבת למקד את המוסיקה לצרכים ולרצונות של קהל ההופעות החיות, הפסטיבלים הפתוחים ומועדוני המטאל השחורים (כולם בעמידה, קצת שיכורים, ומחפשים אקשן זול). ואכן, הקהל של סימפוני-אקס רק הולך וגדל עם השנים, למרות שחלק מגרעין המעריצים הוותיק של הלהקה כבר החל להראות סימנים של חוסר-נחת מן המיחסור וההפשטה של המוסיקה.
סימפוני-אקס פרצה לתודעת המאזינים עם האלבום החלוצי "הכנפים האלוהיות של הטרגדיה", תרגום עברי לשם האלבום The Divine Wings of Tragedy משנת 1997. זה היה אלבום מקורי לזמנו ומעניין במידה, עם יצירת-נושא אפית באורך 20 דקות, ושלל פעלולים וירטואוזיים מרשימים; אבל לחברי הלהקה עוד היה חומר רב להשלים בבתי הספר לעיבוד, הקלטה אולפנית וביצוע ווקאלי. תוך שלוש שנים בלבד הם השתפרו כל כך, עד שאלבומם V סימן שיא בקריירה הצעירה שלהם: אלבום קונספט שאפתני, גרנדיוזי, דינמי, מעורר השראה, בוגר ומתחרה רציני במוסיקה של דרים ת'יאטר, שהבריקה שנה קודם (1999) עם 'סינס', אלבום קונספט היסטורי שכמותו לא הקליטה דרים עד היום.
הגדולה של 'סוויטת המיתולוגיה החדשה', היא תוצאת התלכדות מקרית-בחלקה של כמה מרכיבים קריטיים: מלודיות שתופסות את האוזן וממשיכות להדהד בה, עיבודים מורכבים אך לא מסורבלים ולא מאולצים, מבנה כללי מאוזן מבחינה רגשית, וביצועים קוליים מגוונים של סולן ההרכב. דווקא הקונספט עצמו, סיפור מפותל על אובדן ממלכת אטלנטיס, פרי מוחו הקודח של המיסטיקן האמריקני אדגר קייסי, לא עובר טוב כמצופה: זהו אחד מאותם אלבומים שבהם המוסיקה מצליחה להתגבר על הטקסטים המופשטים והמסובכים-מדי, ולעורר עניין גם בקרב מאזינים שלא מתעניינים בליריקה.
בואו תכירו קצת יותר טוב את הכוחות הפועלים מאחורי סימפוני-אקס: קודם כל, יש בלהקה שלושה מייקלים. מייקל הראשון הוא הגיטריסט מייקל רומיאו, בחור כבד-משקל עם אהבה ארוכת-שנים למוסיקה פרוגרסיבית. מייקל השני הוא הפסנתרן הקלאסי מייקל פינלה, מעריץ שרוף של דיפ פרפל, בלאק סאבאת', אוזי, אמרסון לייק פאלמר והמון מוסיקה קלאסית וסימפונית. המייקל השלישי, הבסיסט מייקל לפונד, הצטרף ללהקה באלבום הזה. הסולן ראסל אלן, זמר כריזמטי ומפתיע בעל עוצמות אדירות, הוא דמות חשובה מאוד בהרכב, ומשמש כמנהיגו הפומבי. המתופף ג'ייסון רולו עזב זמנית את ההרכב וחזר אליו בזמן כדי להקליט את 'וי'.
מימין לשמאל: לפונד, רומיאו, אלן, פינלה, רולו
הסיפור הבסיסי כאן הוא אובדן האיזון בין הטוב והרע. כדרכם של אלבומי פרוג-מטאל, נטיית העלילה היא להוביל לכיוון נצחונו של הצד האפל. זה כמו 'מלחמת הכוכבים', רק עם התפתחות קודרת, וחלון הזדמנויות קטן בסוף. המיתולוגיה המוכרת של אטלנטיס פוגשת כאן את מצרים העתיקה, ומתוארת כשורש התרבות האנושית של ימינו, לפי התיאוריה של קייסי המוטרף. בכל מקרה, מי שלא יודע אטלנטיס מהי - הרי שמדובר באגדה על אי ששכן באמצע האוקיינוס האטלנטי, מערבית לפורטוגל. על פי המיתוס, שהוזכר בדיאלוגים של אפלטון משנת 360 לפני הספירה, היתה זו מעצמה ימית שכבשה חלקים גדולים מאפריקה וממערב אירופה, ב-9,000 לפני הספירה. אך אבוי: האי הבדיוני שקע במצולות תוך יום אחד בלבד.
חזרה לענייני מוסיקה: סימפוני-אקס מציגה כאן מפגן-בגרות של פרוגרסיב-מטאל סימפוני מושקע לפי הספר, עם תזמורות דיגיטליות בניצוחם של סינתיסייזרים מסוף המאה הקודמת, ללהקות חסרות-תקציב. הסאונד עצמו נשמע לעתים כמו פסקול של סרט אימה הוליוודי נוצץ, אבל הקטעים התזמורתיים תמיד קצרים ותמציתיים מספיק בשביל לא להפריע. גם מי שלא מתלהב מדגימות של כינורות, חלילים וזמרות מקהלה נוצריות, התוצאה הסופית עדיין עובדת, למרות השנים שעברו.
שיתוף הפעולה המצויין בין פינלה ורומיאו בולט לאורך כל האלבום, גם בכתיבה וגם בחלוקת התפקידים. השניים יודעים לתגבר איש את רעהו בלי לדרוך אחד על ידיו של השני, בלי להיקלע למלחמות-סולואים ריקניות ובלי לבזבז אנרגיות על הכפלות מיותרות. הריפים המצ'ואיסטיים של רומיאו מאזנים את המקהלות והכינורות של פינלה, ובמקומות אחרים - הגיטרות האקוסטיות והחשמליות עדינות מספיק כדי להבליט את ההרמוניות הסימפוניות המקסימות שיוצר פינלה לבדו.
כדי להמחיש עד כמה מגוון האלבום V של סימפוני-אקס, אפשר להזכיר את העוגבים הכנסייתיים של פינלה (הבחור נוצרי מאמין); המקהלות האולפניות של ראסל אלן בסגנון פרדי מרקיורי (Queen); הרגעים שבהם אלן מצליח להישמע בדיוק כמו סטיב וולש (הסולן של קנזאס); עבודת הגיטרה הפטרוצ'ית של רומיאו בקטע השישי ("מלחמת ציפור-נחש / קטקליזם"); מפגני לוליינות פיוז'ניים בסגנון ה'אלקטריק בנד' של צ'יק קוריאה בקטע התשיעי ("אובדן האיזון"); איזכורים מפורשים מתוך יצירות מופת קלאסיות כגון הרקוויאם של ורדי, הרקוויאם של מוצרט, קונצ'רטו לצ'מבלו של באך (מחווה ברורה גם לדיפ פרפל) וקטע קצר מתוך הקונצ'רטו לתזמורת של בארטוק. הכל ב-62 דקות, ועוד מקבלים עודף.
אחת הבעיות הנפוצות של אלבומי פרוג-מטאל היא עודף מצ'ואיזם. מרוב דיסטורשן, צרחות ובלאסט-ביטים, האוזן מתעייפת ומאבדת עניין במהרה. הבעיה הזו כמעט ולא קיימת ב'וי' של סימפוני-אקס. מעברים שקטים מאווררים את המוח ומאפשרים לדמיון לפעול, לדמיין את המרחבים ואת מימד הזמן המשתנה. העניינים מגיעים לשיא בקטע האחרון (מספר 13), מיני-אפוס מושקע באורך תריסר דקות; כל מה שאפשר לצפות מפרוגרסיב-מטאל משובח כבר נמצא שם. כל חברי הלהקה מתפקדים בשיאם: גיטרה, קלידים, בס, תופים וסולן פועלים כמקשה-אחת, להקה בוגרת שעברה תהליך רב-שנים עד שהגיעה למצב שבו היא מצליחה ליצור במאזין תחושה של התעלות אמיתית: ריפים מטאליים מרחפים במיומנות מעל מקהלה גדולה ותזמורת מלאכותית, תמצית הרוק המטאלי המתקדם.
מאז שנת 2000, שינתה סימפוני-אקס בהדרגה את הכיוון המוסיקלי שלה. בסוף התהליך הפכה כמעט להרכב פאואר-מטאל, בעל נטיות פרוגרסיביות מוצנעות ביותר. באלבום 'האודיסיאה' מ-2002, המבוסס כצפוי על הסיפור מן המיתולוגיה היוונית, יש משום-מה משהו מאולץ וחצי-אפוי בשילוב בין מחלקת הקלידים והגיטרות, כאילו הלהקה לא ניסתה להשתפר והלכה צעד אחד אחורה. שלושת המייקלים ושני עמיתיהם לקחו הפסקה ארוכה במיוחד עד שסימפוני-אקס הוציאה את 'פרדייס לוסט' ב-2007, המבוסס על הפואמה המפורסמת של המשורר האנגלי ג'ון מילטון; ב'פרדייס לוסט' השירים כבר פחות הרפתקניים, והלהקה התמקדה בשיוף הפזמונים, על חשבון הנסיון לפרוץ שבילים חדשים בז'אנר.
ב-2007 היה כבר ברור שהקלידים של פינלה הולכים אחורה, לתפקיד של 'שטיחי-רקע' קלים; זאת, בעוד הגיטרות הכסחניות של רומיאו והקול האימתני של אלן (שרק הולך ומשתפר עם השנים, חובה לציין), שניהם מקבלים את מרבית תשומת הלב. באלבום 'איקונוקלסט' מ-2011 כבר ברור שהלהקה מנסה להגדיל את קהל המעריצים שלה, על חשבון המורכבות והתיחכום.
בעידן שבו אלבומים אינם נמכרים עוד, והמעריצים מורידים הכל בחינם למחשב, ללהקות כמו סימפוני-אקס אין ברירה: היא חייבת למקד את המוסיקה לצרכים ולרצונות של קהל ההופעות החיות, הפסטיבלים הפתוחים ומועדוני המטאל השחורים (כולם בעמידה, קצת שיכורים, ומחפשים אקשן זול). ואכן, הקהל של סימפוני-אקס רק הולך וגדל עם השנים, למרות שחלק מגרעין המעריצים הוותיק של הלהקה כבר החל להראות סימנים של חוסר-נחת מן המיחסור וההפשטה של המוסיקה.
לסיכום, האלבום הטוב ביותר בקריירה של סימפוני-אקס היה ונשאר V משנת 2000. כל מה שהלהקה עשתה קודם לכן, הוביל לשעה הזו. כל מה שקרה ללהקה אחר כך כבר פחות מעניין, מבחינה מוסיקלית. לפניכם אלבום בעל איכויות קולנועיות, אפוס אטלנטי שמתאים לחובבי מוסיקה סימפונית, דינמית ומגוונת. למרות שסיפור העלילה לא סוחף, המוסיקה מצדיקה את הזמן וההקשבה.
הציון: 8.5/10
