 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
השנתיים שעברו מאז יציאת אלבום הבכורה של 'חיות בתור מנהיגים' רק עשו טוב להרכב האמריקני. מה שהחל כפרויקט-סולו של הגיטריסט המוערך טוסין אבאסי, בשיתוף הגיטריסט של להקת 'פריפרי', מישה מאנסור, קרם עור וגידים, התגבש והפך ללהקה אמיתית. אבאסי גייס מתופף צעיר (נייוין קופרווייס) וגיטריסט נוסף (חאבייר רייז), יצא לדרכים והופיע עם שני חבריו במשך כשנה וחצי. באמצע 2011 עצרה הלהקה את המרתון, נכנסה לאולפן ויצאה בנובמבר עם אלבום מרשים ביותר, שהוא הכל מלבד 'חסר משקל'.
כדי להבין טוב יותר את מקורותיה של הלהקה, כדאי לכם לקפוץ אחורה אל הביקורת הראשונה מ-2009. שם דובר על הקשר בין AAL ובין להקות מטאל קיצוני כגון 'משוגע' (Meshuggah), 'סיניק' (Cynic) או סיקת' (SikTh). הקשר בין אבאסי ובין להקות מטאל אוונגרדיות משוודיה, אנגליה וארה''ב מתחזק כאן. זהו מטאל אינסטרומנטלי אוונגארדי, שפורץ גבולות, מותח את קשת הציפיות של המאזין, וזורק הרבה אבק בפניהם של הרכבים אחרים בתחום הפרוג-מטאל.
כדי שלא נבזבז יותר מדי מילים באוויר, לפניכם קטעים נבחרים מהאלבום, באדיבות הלייבל שהוציא את האלבום. האזינו לסרטון הזה בזמן שאתם קוראים את הביקורת, ואתם מסודרים.
אז ראשית, נבין מהו דג'נט (Djent). זהו למעשה תצליל (אונומטופיה), מילה שצלילה מחקה את משמעותה. כפי שאתם יודעים מה זה טפטוף, זבנג או בקבוק, כך אתם צריכים לדעת שהמונח דג'נט בא לתאר צליל אקורד גיטרה חשמלית, המאופיין בדיסטורשן המושתק באמצעות האגודל של הגיטריסט. כל זה קורה כאשר הגיטרה החשמלית מכוונת נמוך מן המקובל, במיוחד במיתרים העליונים (הנמוכים) שלה. אפקט הד'גנט הוא קצר, חד ומאיים; הוא התפתח רק בשנים האחרונות, ונדרשת טכניקה מיוחדת, לעתים גם מגבר מיוחד, כדי לייצר אותו. להקת 'משוגע' השוודית נחשבת לזו שהמציאה את הצליל והמונח.
טוסין אבאסי, הרוח החיה מאחורי 'החיות המנהיגות', לוקח על עצמו ערימה כבדה של דג'נטים, כאן באלבום השני. הצליל הכבד-מאוד של אבאסי נובע מן הדג'נטים, והחדות של הדג'נט מניעה את האלבום קדימה, בכוח רב. אבל זה לא הכל: צליל התופים הסינתטי של האלבום הראשון מוחלף במתופף בשר ודם, שעושה עבודה מתמטית נהדרת בפתרון משוואות של מקצבים במשקלים בלתי-זוגיים. אבאסי עצמו מאוזן בעזרת גיטריסט מרשים למדי, הממלא מגוון תפקידים - עבודת ליווי מסורתית, כמעט-בס, דואטים וסולואים. גם איכות ההקלטה השתפרה: הצליל ברור וחד יותר.
ההבדל המרכזי בין האלבום הראשון והשני הוא הקשיחות: אם הראשון היה מלודי ועדין למדי, ופנה לקהל רחב-יחסית, אז השני לא עושה הנחות גם לחברי מועדון: 'ווייטלס' הוא פיל מטאלי אימתני במיוחד, בדרך להיות מסטודון, ואולי אפילו ממותה מתכתית מסוג חדש. הנטיות האלקטרוניות הוחלשו במתכוון, ועיקר המאמץ מופנה ללוחמה קצבית בשטח בנוי.
להקת אנימלז אז לידרס ב-2011; מימין לשמאל: חביאר רייז (גיטרה), טוסין אבאסי (גיטרה), נייוין קופרווייס (תופים)
לא רק שהמלודיות תופסות כאן לפעמים את הספסל האחורי, אלא שהגיטרה החשמלית של אבאסי עברה מסלול התבגרות מואץ - הצליל שלה כמעט ירד בחצי-אוקטבה. ולמרות כמה קטעים שנשמעים כמו קטעים שלא נכנסו לאלבום מ-2009, רוב-רובו של האלבום מ-2011 הוא קשוח, חדשני ומפחיד הרבה יותר מקודמו.
אם משווים את AAL ללהקות אחרות בשדה האקסטרים-מטאלי שלה, רואים שאין לה אף מקבילה ברורה. ל'משוגע', ההשראה המרכזית, יש סולן שאוהב לצרוח, והלהקה מתרחקת מג'אז מאז'ורי עד כמה שאפשר. 'סיניק' האמריקנים בחרו בכיוון חדש, ובו השירה המוכפלת לוקחת על עצמה תפקיד מרכזי ומהפנט. אפילו סיקת', שכבר לא קיימים עוד, נשמעים על ידי AAL כמעט כמו להקת פאנק בריטית טיפוסית (והם ממש לא). אבאסי ושני עמיתיו לוקחים את סגנון הג'אז-מטאל אל סמטה אפלה במיוחד, כזו שלא תסתדר לעולם עם מועדוני ג'אז, ואי אפשר לקרוא לה פיוז'ן בלי להיחנק: ה'ריפים' של אבאסי פשוט כבדים מדי בשביל להיות חמודים.
מתוך תריסר הקטעים שמרכיבים את 46 דקות האלבום, אפשר להבחין בבירור בין יצירות משמעותיות ובין 'פילרים', קטעים קצרים יותר שמשמשים כמעברים בין סערות-הנפש שמחוללת הלהקה בנפשו של המטאליסט הנבון. המועדפים על כותב שורות אלה הם 'אודסה', 'סומנאריום' ו-ארת' דיפרצ'ר, שהם הקטע השני, השלישי והרביעי בדיסק. פסגת האלבום היא במחצית השנייה של היצירה 'סילינדריקל סי' (רצועה 8), שם הריפים עולים ויורדים כמו זוג קונדורים מיוחמים. דווקא יצירת הנושא (ווייטלס, רצועה 11) היתה יכולה ללכת רחוק יותר. אין ספק - לא כל הקטעים באלבום אחידים ברמתם; אבל אבאסי מפגין רוח לחימה, נכונות להתפתח ולהתאמץ.
הוירטואוזיות המרשימה של אבאסי ממשיכה לכבב גם כאן, אבל הוא כבר לא לבד. זהו הרכב וירטואוזי וצעיר שנמצא בכושר-שיא, ושזכה בצדק לחמם את להקות המטאל המוערכות ביותר בעולם כיום. בכל מקום שאבאסי מגיע אליו, הוא זוכה למעריצים חדשים. לא רק סטיב ואי שיבח אותם בפומבי כהרכב חדשני שמצביע על עתיד הסגנון; אלא אפילו להקת 'משוגע' אימצה את בעלי החיים כמנהיגי האומה המטאלית. הם לעולם לא יהיו כוכבים גדולים בלי סולן כריזמטי, אבל זה לא מדאיג את אבאסי: הוא יוכל למשוך גיטריסטים בתור תלמידים בכל מקום בעולם, כי יש לו טכניקה חדשנית, והוא כותב מוסיקה מאתגרת.
כדי להבין טוב יותר את מקורותיה של הלהקה, כדאי לכם לקפוץ אחורה אל הביקורת הראשונה מ-2009. שם דובר על הקשר בין AAL ובין להקות מטאל קיצוני כגון 'משוגע' (Meshuggah), 'סיניק' (Cynic) או סיקת' (SikTh). הקשר בין אבאסי ובין להקות מטאל אוונגרדיות משוודיה, אנגליה וארה''ב מתחזק כאן. זהו מטאל אינסטרומנטלי אוונגארדי, שפורץ גבולות, מותח את קשת הציפיות של המאזין, וזורק הרבה אבק בפניהם של הרכבים אחרים בתחום הפרוג-מטאל.
כדי שלא נבזבז יותר מדי מילים באוויר, לפניכם קטעים נבחרים מהאלבום, באדיבות הלייבל שהוציא את האלבום. האזינו לסרטון הזה בזמן שאתם קוראים את הביקורת, ואתם מסודרים.
אז ראשית, נבין מהו דג'נט (Djent). זהו למעשה תצליל (אונומטופיה), מילה שצלילה מחקה את משמעותה. כפי שאתם יודעים מה זה טפטוף, זבנג או בקבוק, כך אתם צריכים לדעת שהמונח דג'נט בא לתאר צליל אקורד גיטרה חשמלית, המאופיין בדיסטורשן המושתק באמצעות האגודל של הגיטריסט. כל זה קורה כאשר הגיטרה החשמלית מכוונת נמוך מן המקובל, במיוחד במיתרים העליונים (הנמוכים) שלה. אפקט הד'גנט הוא קצר, חד ומאיים; הוא התפתח רק בשנים האחרונות, ונדרשת טכניקה מיוחדת, לעתים גם מגבר מיוחד, כדי לייצר אותו. להקת 'משוגע' השוודית נחשבת לזו שהמציאה את הצליל והמונח.
טוסין אבאסי, הרוח החיה מאחורי 'החיות המנהיגות', לוקח על עצמו ערימה כבדה של דג'נטים, כאן באלבום השני. הצליל הכבד-מאוד של אבאסי נובע מן הדג'נטים, והחדות של הדג'נט מניעה את האלבום קדימה, בכוח רב. אבל זה לא הכל: צליל התופים הסינתטי של האלבום הראשון מוחלף במתופף בשר ודם, שעושה עבודה מתמטית נהדרת בפתרון משוואות של מקצבים במשקלים בלתי-זוגיים. אבאסי עצמו מאוזן בעזרת גיטריסט מרשים למדי, הממלא מגוון תפקידים - עבודת ליווי מסורתית, כמעט-בס, דואטים וסולואים. גם איכות ההקלטה השתפרה: הצליל ברור וחד יותר.
ההבדל המרכזי בין האלבום הראשון והשני הוא הקשיחות: אם הראשון היה מלודי ועדין למדי, ופנה לקהל רחב-יחסית, אז השני לא עושה הנחות גם לחברי מועדון: 'ווייטלס' הוא פיל מטאלי אימתני במיוחד, בדרך להיות מסטודון, ואולי אפילו ממותה מתכתית מסוג חדש. הנטיות האלקטרוניות הוחלשו במתכוון, ועיקר המאמץ מופנה ללוחמה קצבית בשטח בנוי.
להקת אנימלז אז לידרס ב-2011; מימין לשמאל: חביאר רייז (גיטרה), טוסין אבאסי (גיטרה), נייוין קופרווייס (תופים)
לא רק שהמלודיות תופסות כאן לפעמים את הספסל האחורי, אלא שהגיטרה החשמלית של אבאסי עברה מסלול התבגרות מואץ - הצליל שלה כמעט ירד בחצי-אוקטבה. ולמרות כמה קטעים שנשמעים כמו קטעים שלא נכנסו לאלבום מ-2009, רוב-רובו של האלבום מ-2011 הוא קשוח, חדשני ומפחיד הרבה יותר מקודמו.
אם משווים את AAL ללהקות אחרות בשדה האקסטרים-מטאלי שלה, רואים שאין לה אף מקבילה ברורה. ל'משוגע', ההשראה המרכזית, יש סולן שאוהב לצרוח, והלהקה מתרחקת מג'אז מאז'ורי עד כמה שאפשר. 'סיניק' האמריקנים בחרו בכיוון חדש, ובו השירה המוכפלת לוקחת על עצמה תפקיד מרכזי ומהפנט. אפילו סיקת', שכבר לא קיימים עוד, נשמעים על ידי AAL כמעט כמו להקת פאנק בריטית טיפוסית (והם ממש לא). אבאסי ושני עמיתיו לוקחים את סגנון הג'אז-מטאל אל סמטה אפלה במיוחד, כזו שלא תסתדר לעולם עם מועדוני ג'אז, ואי אפשר לקרוא לה פיוז'ן בלי להיחנק: ה'ריפים' של אבאסי פשוט כבדים מדי בשביל להיות חמודים.
מתוך תריסר הקטעים שמרכיבים את 46 דקות האלבום, אפשר להבחין בבירור בין יצירות משמעותיות ובין 'פילרים', קטעים קצרים יותר שמשמשים כמעברים בין סערות-הנפש שמחוללת הלהקה בנפשו של המטאליסט הנבון. המועדפים על כותב שורות אלה הם 'אודסה', 'סומנאריום' ו-ארת' דיפרצ'ר, שהם הקטע השני, השלישי והרביעי בדיסק. פסגת האלבום היא במחצית השנייה של היצירה 'סילינדריקל סי' (רצועה 8), שם הריפים עולים ויורדים כמו זוג קונדורים מיוחמים. דווקא יצירת הנושא (ווייטלס, רצועה 11) היתה יכולה ללכת רחוק יותר. אין ספק - לא כל הקטעים באלבום אחידים ברמתם; אבל אבאסי מפגין רוח לחימה, נכונות להתפתח ולהתאמץ.
הוירטואוזיות המרשימה של אבאסי ממשיכה לכבב גם כאן, אבל הוא כבר לא לבד. זהו הרכב וירטואוזי וצעיר שנמצא בכושר-שיא, ושזכה בצדק לחמם את להקות המטאל המוערכות ביותר בעולם כיום. בכל מקום שאבאסי מגיע אליו, הוא זוכה למעריצים חדשים. לא רק סטיב ואי שיבח אותם בפומבי כהרכב חדשני שמצביע על עתיד הסגנון; אלא אפילו להקת 'משוגע' אימצה את בעלי החיים כמנהיגי האומה המטאלית. הם לעולם לא יהיו כוכבים גדולים בלי סולן כריזמטי, אבל זה לא מדאיג את אבאסי: הוא יוכל למשוך גיטריסטים בתור תלמידים בכל מקום בעולם, כי יש לו טכניקה חדשנית, והוא כותב מוסיקה מאתגרת.
לסיכום, האלבום השני של 'אנימלז אז לידרז' עושה את מה שמעט מאוד להקות מטאל עושות כיום: מחדש, והרבה. מעבר לטכניקה המרהיבה של אבאסי ושותפיו לפרויקט, יש כאן מוסיקה פרוגרסיבית שכמותה לא שמענו מעולם. 'אנימלז' רוכבת בגאון על כתפיהם המתקדמות של ענקי-מטאל, אבל לוקחת את המאזין לגבעה חדשה, בה לא דרכה מגפו השחורה של אף גיטריסט אחר. ומכיוון שאין כאן טקסטים, ליריקה או זמר מכל סוג שהוא, המוסיקה באמת מדברת בעד עצמה. קחו את AAL לכמה סיבובים, ונראה אם תחזרו אדישים.
הציון: 8.5/10
