רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Beardfish - Destined Solitaire

Beardfish

Destined Solitaire

2009 Inside Out Music

Sweden

(76:51)

myspace.com/beardfishband

ביקורת: אורי ברייטמן

16/08/09

בירדפיש היא להקה שוודית חמודה להפליא, שמשחזרת בקלילות ובמיומנות את צליל הרוק המתקדם האנלוגי של שנות השבעים, תוך הישענות כבדה על התכנים המוסיקליים של פרנק זאפה, ובמידה מסוימת גם ג'נטל ג'ייאנט. כוכב ההרכב הוא הקלידן, הסולן והכותב הראשי, ריקרד שרבלום (בשוודית: Sjöblom). הוא הקים את הלהקה עם חברו לבית הספר התיכון, הגיטריסט דיויד זקריסון ב-2001. הומור הוא מרכיב מרכזי במוסיקה ובטקסטים של בירדפיש, כפי שהיה בחלק ניכר מן המוסיקה של זאפה. הלהקה נוהגת לעשות המון חזרות עד שהיא סגורה לחלוטין על החומר, ואז להקליט את עצמה בצורה חיה באולפן. הרעיון הוא לשמור על צליל טבעי ו"חם", בלי שימוש מוגזם בתוכנות עריכה שמטרתן שיפור הסאונד.


בירדפיש החלה לקבל תשומת-לב בינלאומית ב-2007, כאשר הוציאה את האלבום "סליפינג אין טראפיק - חלק ראשון". תוך שנה יצא גם החלק השני, שזכה גם הוא לביקורות טובות מאוד. המבטא האמריקני המעולה של שרבלום, חוש ההומור הזאפאי, צלילי הוינטג' והלחנים הקליטים הפכו את בירדפיש ללהקה שקל לאהוב. בכל האלבומים של בירדפיש יש תחושה כאילו הלהקה מנגנת אצלך בבית, בלי תיווך של אולפן הקלטות דיגיטלי. מעבר לכך, היכולת של חברי הלהקה לנגן בצורה מהודקת וקלילה עוברת גם למאזין, ומקלה מאוד על ההאזנה. הכל נשמע כל כך פשוט לביצוע, למרות שבפועל אין הדבר כך.


Beardfish Band
להקת בירדפיש - מפתח שוודי לשיחזור שנות השבעים


שנה אחרי שהלהקה נהנתה מן המחמאות הרבות על שני אלבומי "סליפינג אין טראפיק", ובמיוחד על יצירת הנושא (באורך 35 דקות) שהופיעה בפרק השני, היא הספיקה להוציא אלבום נוסף. "דסטנד סוליטר" הוא אלבום קצת פחות מרשים מקודמו, ולא רק מפני שהוא לא מוגדר בתור אלבום קונספט. ראשית, הוא קצת קליל מדי; שנית, חלק מן השירים דומים מדי זה לזה; שלישית, המאזין שעקב אחרי אלבומי הלהקה עד כה, כבר לא מופתע כל כך מן הכיוונים המוסיקליים; ורביעית, נדמה שהלהקה קצת מיהרה מדי עם הלחנת החומר כדי להספיק ולהוציא את האלבום לקראת סיבוב הופעות מתוכנן (שלבסוף בוטל, בגלל בעיות כלכליות שנקלע אליה הלייבל "אינסייד אאוט").


קשה לומר בכנות שאין באלבום רגעים יפים. במיוחד ראויה לציון עבודת ההאמונד של שרבלום: הוא מצליח להוציא מן האורגן צלילים פריכים, עסיסיים, מזמזמים, חורקים, חייכניים, מלאים ומלאי-חיים. בסוף האלבום הוא אפילו מבצע מחווה ברורה למר קית' אמרסון מתקופת להקת 'דה נייס' (The Nice), עם מארש מהיר שהוא יותר מקריצה אל "רונדו" המפורסם של אמרסון (במקור, של מוצרט), עם כל פעלולי ההאמונד שביצע אמרסון מול קהל המום בסוף שנות השישים. הלהקה עדיין נשמעת מגובשת מאוד, וברור שהארבעה עשו המון חזרות על כל תשעת הקטעים הארוכים (כמעט 77 דקות, בסך הכל!).


ולמרות שלהקת בירדפיש היא הרכב שאין שום סיבה שלא לחבב, בשלב הזה כבר יש כמה הסתייגויות ביחס למצב שבו הלהקה נמצאת. קודם כל, ההחלטה ללכת על "רטרו" בכל מחיר, מגבילה את הלהקה. בירדפיש נהנית להישמע כמו זאפה, אבל אין לה את הגאונות של זאפה (למי יש?). גם הנסיון להצחיק לא תמיד עולה יפה, וכשהוא לא קיים - השירים הרומנטיים-שנונים לא תמיד עובדים עד הסוף. וכשבירדפיש מנסים להישמע קצת אפלים, זה נשמע כמו פרודיה; ולפעמים זו באמת פרודיה, כמו באמצע הקטע השני, בו שרבלום צוחק על ז'אנר הפרוגרסיב דת-מטאל, אותו מנהיגה אופת'. גם קצת קשה לשמוע את קולו המוגבל של שרבלום בכל קטע וקטע, והמוח דורש גיוון: השלושה האחרים אינם שרים.


מצד אחד, אין סיבה שלא להחמיא למוסיקה המשעשעת, המיומנת והכיפית של בירדפיש; הם באמת מצליחים להישמע כמו הרכב שחי ונושם את שנות השבעים, כולל שיחזור מדויק של צלילי וינטז' קלאסיים כמו מיני-מוג, קלאבינט, פנדר רודז וכמובן האמונד. כשהטקסטים קולעים למטרה, עולה חיוך קטן על שפתותיו של המאזין הפרוגרסיבי. אך מצד שני, המוסיקה בשלב הזה הפכה מעט צפוייה-מראש, היא לא תמיד מעמיקה או משעשעת, ויש ציפייה מן הלהקה לפרוץ את מגבלותיה, להפתיע, להתפרע ולנסות כיוונים חדשים. במילים אחרות, נשמע שהלהקה יכולה להתאמץ יותר, בשלב זה של הקריירה שלה.

לסיכום, מי שמכור לצליל האנלוגי והטבעי של אלבומי הרוק המתקדם של שנות השבעים, ימשיך להזריק לעצמו את האלבומים החמודים והחינניים של בירדפיש השוודית. ללהקה יש איכויות מיוחדות ומיומנות מוסיקלית בריאה, וקשה להתנגד לקלילות שבה היא מקפצת בין ריפים, מלודיות ופזמונים. מן הסתם, יש מעריצים גדולים למוסיקת פרוג עם חוש הומור בריא, תוך פזילה לארצות הברית של זאפה. אך אם כבר זאפה, אז המקור עדיף תמיד, בלי שום פקפוק. ומה שנשאר לבירדפיש כעת לעשות זה לנסות את כוחה שוב באלבומי קונספט עם יצירות ארוכות יותר. אופציה נוספת היא לצלול עמוק יותר אל מלוא גאונותו של זאפה כמלחין רציני ותובעני, שכתב חומרים קשים לביצוע עבור להקה שאין בה ארבעה וירטואוזים בקנה מידה בינלאומי. ואת זה אין לבירדפיש, נכון לעכשיו.

לכן, הציון: 8/10

תגובות על החמישי של בירדפיש /



אלבומים מומלצים נוספים




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il