סטיב ואי ידוע בעולם המוסיקה בתור גיטריסט וירטואוזי, מהיר מאוד, ראוותני, חובב רוק כבד, פעלולי טאפינג ותהילת זרקורים. זה נכון רק עד גבול מסוים: מעבר לכישוריו הטכניים יוצאי הדופן, ששיכנעו את פרנק זאפה לגייס את ואי ללהקה שלו לפני שהיה בן עשרים, ואי הוא גם מלחין מוכשר ומעבד חרוץ. במשך שנים רבות ניסה לעניין תזמורות בארה"ב במוסיקה שכתב, אך הדימוי שלו בתור "שרדר" (קורע-גיטרות) כבר הפך לסטיגמה, והוא נאלץ לשמוע "לא, תודה". ב-2004 החליט הפטריוט האמריקני הזה לצאת את גבולות מולדתו כדי להגשים חלום. הוא טס להולנד לעבוד ולשמוע את המוסיקה שלו מבוצעת לראשונה ע"י תזמורת מכובדת: מטרופול אורקסט.


התוצאה היא אלבום כפול באורך 100 דקות, בתוספת דיוידי שהנציח את כל המשתתפים על הבמה. ואי הקליט חמישה קונצרטים שונים בין השנים 2004-2005, והשקיע זמן רב בעריכת החומר המוקלט. כמו זאפה, המורה הרוחני שלו, ואי חותר לשלמות מוסיקלית גם כשמדובר בתיעוד הופעות חיות: הוא לקח מכל הופעה את הרגעים המוצלחים ביותר בכל קטע וקטע, ועמל בפרך כדי להרכיב את מיטב התווים והצלילים אל תוך קולאז' אולטימטיבי אחד. לא כל היצירות מבריקות, בוודאי לא בהשוואה ליצירות מופת קלאסיות, אבל מבחינה טכנית הן עשויות היטב.


ואי, יליד לונג איילנד (ניו יורק) של שנת 1960, החל להלחין מוסיקה לתזמורת עוד כשלמד בבית הספר התיכון. המורה למוסיקה, ביל ווסטקוט, לימד אותו לקרוא ולכתוב תוים. בשנות ה-80 ואי כתב לא מעט יצירות, שהלכו והצטברו אך כאמור, לא בוצעו. הפקת קונצרט בהיקף סימפוני היא פרויקט יקר להחריד, והמימון נמצא דווקא מעבר לים, במדינה קטנה וסימפטית בשם הולנד. ידיד הולנדי של ואי, קו דה קלואט, שיכנע את רשות השידור ההולנדית ואת הממשלה ההולנדית להקציב מעל מליון דולר כדי שהמבצע ייצא לדרך. ידיד אחר של ואי, טום טראפ, מעבד אמריקני המתגורר בהולנד, סייע רבות בתיזמורים.




האלבום מחולק לשניים: הראשון מכונה "הרעב המייסר" (Aching Hunger), ומציג את מה שרוב מעריצי ואי היו מצפים לקבל, רק בתוספת תזמורת בתור שותף פעיל. בחלק הראשון יש לא מעט קטעים כמעט-בינוניים, שבהם ואי משתמש בתזמורת בתור אוסף תבלינים להעשרת הטעם, אך גם כמה שבהם נוצרת סינרגיה כמעט מושלמת; למשל, בעיבוד החדש ליצירה הידועה שלו, "דה אטטיוד סונג" (The Attitude Song), יש מספיק הפתעות ורעיונות בשביל להצדיק את עובדת היותו מועמד לפרס הגראמי של 2008 בקטגוריית קטע הרוק האינסטרומנטלי הטוב של השנה.


אם צריך לסכם את החלק הראשון של האלבום, הרי שאפשר לומר שהוא מהנה ברובו, קל להאזנה ומציג את הצד המוכר של סטיב ואי בתור מלחין נגיש ועממי. שיאו של הדיסק הוא בקטע הסוגר, עיבוד גרנדיוזי לקטע עטור-פרסים (For the Love of God), שבו ואי מפגין את היכולת שלו למצות עד תום את אמנות סולו הגיטרה. שאר הקטעים טובים, כאמור, אבל לא בשביל זה הגיע ואי עד הולנד. לכן צריך לשלוף את הדיסק השני מן האריזה כדי להבין שבו קבור הכלב.


החלק השני של האלבום, המכונה "צללים וניצוצות" (Shadows and Sparks), הוא המנה העיקרית של הפרויקט. כשצוללים עמוק פנימה, מבינים ש"הרעב המייסר" היה רק תירוץ להגשת אוסף מתאבנים זריזים. לאורך שישה קטעים מציג ואי ארבע קומפוזיציות שונות למדי, המשקפים צדדים שונים באישיות המוסיקלית שלו; חלקם אפילו פרוגרסיביים לגמרי. הוא לא מנגן באף אחד מן הקטעים, ואת תפקידי הגיטרה החשמלית הוא משאיר לנגני התזמורת ההולנדיים. למרות שחשוב כבר עכשיו להבהיר שמר ואי אינו מתקרב בשום אופן לרמתם של באך, בטהובן או מאהלר, הוא מתברר עתה כאחד מן המלחינים התזמורתיים היותר-מוצלחים שיצאו מעולם הרוק בשנים האחרונות.




אם אפשר לתמצת את סגנון ההלחנה והעיבוד של סטיב ואי בשורה אחת, הרי שאפשר לומר שמדובר בשילוב סביר של פרנק זאפה, ג'ורג' גרשווין, ג'ו סטריאני, ג'ף בק (הגיטריסטים) ובלה ברטוק (הדגש על ריתמיקה). לקומפוזיטור ואי אין את המקוריות והגאונות של המלחינים הקלאסיים, אבל אפשר לטעון בשקט שיש לו יכולת מלודית גבוהה לא פחות מהם. זה בולט במיוחד בחלק השני של "פרנג'ליקה", וביצירה הסוגרת בעלת השם המוזר "בלדסו בלובד" (Bledsoe Bluvd) שהיא פסגה פרוגרסיבית נוספת בקריירה של ואי. ראויה לציון גם "הליוס אנד וסטה" (Helios and Vesta), המכילה גם סינתיסייזר מוג וכמה תרגילים הרמוניים מעניינים.


כאשר משווים בין הדיסק הראשון לשני, ברור שלכל אחד מהם יועד תפקיד שונה: החלק הראשון נועד להעניק הסתכלות חדשה על הרפרטואר הרוקי המפורסם של ואי, כדי לתת לקהל את מה שהוא מצפה לקבל בהופעה של ואי. החלק השני, לעומתו, הוא אתגר למאזינים עם סבלנות, זמן ונכונות להכיר פן חדש באליל הגיטרה שהכירו עוד מימי דיויד לי רות' והתחרות הצמודה עם הגיטריסט המהיר-כשד אדי ואן הלן. רק שילוב בין שני החלקים נותן את התמונה המלאה, מאזן בין הכיף הטהור (חלק 1) ובין המחשבה העמוקה (חלק 2).



גרסת הדיוידי גרסת הדיוידי של "סאונד ת'יאוריז", המכונה "Visual Sound Theories", מאפשרת לצופה לחוש טוב יותר את החוויה של המופע ("להיות שם"), אבל המוסיקה עצמה ערוכה טוב יותר בגרסת הדיסק, למרות שבדיוידי קיימת גרסאות סראונד מצוינות. בהשוואה עם דיוידי מפורסם יותר של ואי שהוקלט בלונדון (הופעת רוק-מטאל פרועה במועדון "אסטוריה"), הוא נראה כאן כמעט כמו לורד אנגלי: ממושמע, מרוכז ומנומס. מנצח ה"מטרופול", דיק באקר, נראה נהנה מכל רגע - והשניים מחליפים מבטים מרגיעים לאורך כל הדרך.

מי שמכיר את פעלולי הבמה של ואי (הכוללים סיחרורי גיטרה, התעללות בגיטרה, נגינה עם הפה והרגל, כלי נגינה מוארים, מונולוגים מבדרים, פנסים על הראש ושלל גימיקים), יבחין בהבדל מיד: זה ואי אירופאי, רציני ומכובד. אפילו כשהוא שקוע עמוק במלאכת הסולו, מעווה את פניו ומפגין התלהבות, הוא לא שונה מכל כנר וירטואוז בעל מאניירות בימתיות נסלחות בעיני עולם הערכים של המוסיקה הקלאסית.


"סאונד ת'יאוריז" מוכיח שלא צריך להרדים את הקהל כאשר מפיקים קונצרט-רוק עם תזמורת קלאסית גדולה מכובדת. ה"מטרופול אורקסט" הלכה עם ואי הכי רחוק שאפשר, שיתפה פעולה עם כל רצונותיו, ניגנה בהתלהבות מורגשת, ועבדה הרבה מעבר לנדרש מנגני תזמורת מעונבים. באחד הקטעים הראשונים אפילו אפשר לראות כיצד אחד המתופפים בתזמורת קורע את עור התוף שלו מרוב התלהבות. ואי, מצידו, למד לקח מפרויקטים דומים של רוקרים אחרים בעבר, השחיז היטב את העיבודים וגם דאג אישית (בעזרת עריכה מאומצת) שההקלטה לא תישמע כמו "עוד קונצרט" משמים, קר וחיוור: הקהל נוכח בהקלטה, הגיטרה נשמעת מעולה, התזמורת הונצחה במיטבה, והמיקס דינמי מאוד.


ההסתייגות המשמעותית היחידה מכל הסיפור היא העובדה שלפחות חצי מן החומר בדיסק הראשון אינו סובל מעודף-ברק, למרות האווירה הנלהבת בקונצרט עצמו, ולמרות רמת הגימור הגבוהה. כמובן שגם בדיסק השני יש רגעים של בינוניות משביעת-רצון, במיוחד כאשר סטיב ואי מנסה כוחו בכתיבה קלאסית שגרתית, שבה אין לו יתרון בתור מלחין ומעבד. דווקא בגלל שמדובר בפרויקט עם גוון נסיוני, שבו ואי בודק את היכולת שלו להתמודד עם ז'אנרים שונים, ברור שבחלק מן היצירות ואי יקבל ציון "עובר" בלבד, כי אין ביכולתו להצטיין בכל דבר שהוא נוגע בו.

לסיכום, סטיב ואי הוכיח כאן, ב"סאונד ת'יאוריז", שהוא הרבה יותר מעוד גיטריסט וירטואוז עם יומרות פרוגרסיביות. הוא בהחלט מסוגל להתמודד עם אתגרי ההלחנה והעיבודים התזמורתיים, טכנית ואמנותית. שיתוף הפעולה הנלהב של התזמורת ההולנדית נתן לפרויקט רוח גבית חזקה; ואי השקיע את כל הזמן והמאמצים כדי שהמוצר הערוך והסופי יישמע צלול, מדויק ומגוון. האלבום הכפול הוקלט היטב וערוך למופת; יש בו שיאים ברורים, לצד כמה חומרים בינוניים שעליהם אפשר לדלג בקלות הלאה. הדיוידי מעביר היטב את האווירה החמה בקונצרט, את אהדת הקהל ואת הדיאלוג המוצלח בין ואי והתזמורת. התוצאה: מוסיקה מספיק מגוונת כדי לספק את כל עדת מעריצי ואי, כולל פרוגרים פוריטנים ואפילו חובבי מוסיקה קלאסית לדורותיה.

הציון: 8.5/10

התגובות שלכם