 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
פינלנד יכולה להתגאות בלהקת הוירי-קון (בתרגום מפינית: "מנוע קיטור"). זוהי שמינייה שהוקמה ב-1991 והפכה ב-1997 לשישיית נגנים מיומנים, המורכבת משתי גיטרות, צ'לו, כינור, בסיסט שמנגן חליל-צד, תופים וסולן יוצא-דופן. אלבומם השני, 'הונו פרטורי' (בתרגום מפינית: "סַפָּר גרוע") הוא מופת של חשיבה אוונגארדית, המפתיע את המאזין על כל צעד ושעל. אף אלבום קודם לא מכין את הלקוח של הוירי-קון למה שמצפה לו כאן. המקוריות היא אבן-הפינה של הפרויקט, ובגללה זכתה הלהקה לתהילה הקטנה המגיעה לה.
האלבום נפתח בצורה הבלתי-סבירה ביותר: שירת א-קפלה יפהפייה מכניסה את המאזין לטרנס דתי, כאילו הוא צופה במיסה המתקיימת בכנסייה ענקית. השירה המהדהדת והמדויקת של הסולן, טופי לטיפו (Topi Lehtipuu), שנשמעת כמו המנון גרגוריאני עתיק ומיסטי, מרגיעה את המאזין לחלוטין תוך פחות משבע דקות. כמה שניות אחר כך, הלהקה נוגחת ברמקולים ומייצרת שבץ מוחי שמטרתו היא להוציא את המאזין מכל סוג של שיווי-משקל. זוהי פתיחה מבריקה שמבשרת על מה שצפוי לבוא.
'הונו פרטורי' מתאפיין בחוש הומור קברטי, שמתנועע בקלילות בין תוקפנות מצמררת ובין עממיות משועשעת. הכינור, הצ'לו וחליל-הצד מתעמתים ישירות עם צמד הגיטרות החשמליות ויחידת כלי-ההקשה. זה נשמע רק לפעמים כמו קינג קרימזון, ובשאר הזמן כמו אופרה פרוגרסיבית קאמרית. השפה הפינית מככבת כמעט בכל קטעי האלבום, ונותנת לאלבום גוון פולקלוריסטי עז וייחודי. כל הקטעים אינם ארוכים, והמעבר החד בין ז'אנר לז'אנר מוסיף פלפל ועניין למוצר הסופי. בכל אופן, ההשפעות של קינג קרימזון מתגמדות לעומת ערימת ההפתעות, הבדיחות המוסיקליות והעיבודים המבריקים-באמת שחברי הוירי-קון מצליחים להפיק מעצמם.
גם באלבום הבכורה שלהם משנת 1995, תחת הכותרת 'חרקים יכולים לאהוב' (Hyönteisiä voi rakastaa - בפינית), יש תוכן מוסיקלי מעניין למכביר. אפשר להתייחס לשני האלבומים בתור יחידה אחת, בת קצת יותר מ-90 דקות. ההבדל המשמעותי היחיד בין האלבומים הוא ההקלטה וההפקה המוסיקלית: באלבום הבכורה מורגשת האולפניות של הפרויקט, בעוד האלבום השני (והאחרון, למרבה הצער) נשמע צלול יותר, פתוח יותר - ממש כמו הופעה חיה. באחד הקטעים ('בקסטרי', מספר 5) מתארחים גם חצוצרה, קלרינט, טובה, סקסופון וקונטרה-בס. כמעט בכל הקטעים בולט מאוד הצ'לו הקודר והחכם של מרקו מאנינן.
הרכב מקביל ל'הוירי-קון' של פינלנד הוא סליפיטיים גורילה מיוזיאום של ארצות הברית. למרות כמה הבדלים תרבותיים, בשני המקרים מדובר בהרכבים מחתרתיים, אקלקטיים (מערבבים בין מספר רב של ז'אנרים), אוטו-דידקטים (פיתחו את הסגנון שלהם בעצמם), סאטיריים במהותם, אך אלימים ודרמטיים בעת הצורך. שתי הלהקות משלבות אוונגארד אופוזיציוני עם רוק, בלי להתפשר אף לא לרגע אחד. חבל ש'הוירי-קון' לא קיימים כיום, בעוד סליפיטיים ממשיכה להיאבק בעולם - ולנצח.
האלבום נפתח בצורה הבלתי-סבירה ביותר: שירת א-קפלה יפהפייה מכניסה את המאזין לטרנס דתי, כאילו הוא צופה במיסה המתקיימת בכנסייה ענקית. השירה המהדהדת והמדויקת של הסולן, טופי לטיפו (Topi Lehtipuu), שנשמעת כמו המנון גרגוריאני עתיק ומיסטי, מרגיעה את המאזין לחלוטין תוך פחות משבע דקות. כמה שניות אחר כך, הלהקה נוגחת ברמקולים ומייצרת שבץ מוחי שמטרתו היא להוציא את המאזין מכל סוג של שיווי-משקל. זוהי פתיחה מבריקה שמבשרת על מה שצפוי לבוא.
'הונו פרטורי' מתאפיין בחוש הומור קברטי, שמתנועע בקלילות בין תוקפנות מצמררת ובין עממיות משועשעת. הכינור, הצ'לו וחליל-הצד מתעמתים ישירות עם צמד הגיטרות החשמליות ויחידת כלי-ההקשה. זה נשמע רק לפעמים כמו קינג קרימזון, ובשאר הזמן כמו אופרה פרוגרסיבית קאמרית. השפה הפינית מככבת כמעט בכל קטעי האלבום, ונותנת לאלבום גוון פולקלוריסטי עז וייחודי. כל הקטעים אינם ארוכים, והמעבר החד בין ז'אנר לז'אנר מוסיף פלפל ועניין למוצר הסופי. בכל אופן, ההשפעות של קינג קרימזון מתגמדות לעומת ערימת ההפתעות, הבדיחות המוסיקליות והעיבודים המבריקים-באמת שחברי הוירי-קון מצליחים להפיק מעצמם.
גם באלבום הבכורה שלהם משנת 1995, תחת הכותרת 'חרקים יכולים לאהוב' (Hyönteisiä voi rakastaa - בפינית), יש תוכן מוסיקלי מעניין למכביר. אפשר להתייחס לשני האלבומים בתור יחידה אחת, בת קצת יותר מ-90 דקות. ההבדל המשמעותי היחיד בין האלבומים הוא ההקלטה וההפקה המוסיקלית: באלבום הבכורה מורגשת האולפניות של הפרויקט, בעוד האלבום השני (והאחרון, למרבה הצער) נשמע צלול יותר, פתוח יותר - ממש כמו הופעה חיה. באחד הקטעים ('בקסטרי', מספר 5) מתארחים גם חצוצרה, קלרינט, טובה, סקסופון וקונטרה-בס. כמעט בכל הקטעים בולט מאוד הצ'לו הקודר והחכם של מרקו מאנינן.
הרכב מקביל ל'הוירי-קון' של פינלנד הוא סליפיטיים גורילה מיוזיאום של ארצות הברית. למרות כמה הבדלים תרבותיים, בשני המקרים מדובר בהרכבים מחתרתיים, אקלקטיים (מערבבים בין מספר רב של ז'אנרים), אוטו-דידקטים (פיתחו את הסגנון שלהם בעצמם), סאטיריים במהותם, אך אלימים ודרמטיים בעת הצורך. שתי הלהקות משלבות אוונגארד אופוזיציוני עם רוק, בלי להתפשר אף לא לרגע אחד. חבל ש'הוירי-קון' לא קיימים כיום, בעוד סליפיטיים ממשיכה להיאבק בעולם - ולנצח.
לסיכום, למרות ש-3,206 קילומטרים מפרידים בין הלסינקי ובין תל אביב, ניתן כיום להשיג את 'הונו פרטורי' תוך מספר דקות, באינטרנט כמובן. אין ספק שמדובר באלבום אקסצנטרי של להקה אלמונית מחוץ לגבולות ארצה; אבל הוא מרתק, סוער, מגוון, מצחיק ומקורי בצורה קיצונית. בהשוואה לכל ההרכבים והאמנים הפרוגרסיביים שיצאו מפינלנד, כולל ויגואם, פינפורסט, פקה פוהולה, הידריה ספייספולק, נייטוויש או אלאמיילמן ואסאראט -- הוירי-קון מקבלים את הכתר. האלבום לוקח את עצמו ברצינות מוסיקלית תהומית, ובו-זמנית צוחק על עצמו ועל כולם. לא נותר אלא להוריד את הכובע בפני אחד מאלבומי הפרוגרסיב האוונגרדי המשובחים של שנות התשעים שהוקלטו במאה הקודמת.
הציון: 9/10