אלבומה המפורסם ביותר של להקת ג'טרו טאל הוא בדיחה מסוגננת באורך 44 דקות. מי שלא מבין אותו כבדיחה, ומי שלא לוקח אותו כפשוטו, מחמיץ את הרעיון המרכזי: להפשיט את עולם הרוקנרול מהעמדת הפנים הפילוסופיות שלו, להשתעשע עם חופש אמנותי מלא, ולהנות ממוסיקה פרוגרסיבית, המשלבת באופן מוצלח בין מוסיקת פולק, מוסיקה קלאסית, ג'אז וכמובן רוקנרול בריטי. רמת הכתיבה, העיבוד והביצוע של הלהקה היתה כאן בשיאה.


ההומור של "עבה כלבנה", או "אטום כמו בלוק", או "טיפש כמו איטונג", מושפע באופן ישיר מחבורת מונטי פייטון, שפעלה באנגליה בשנים 1969-1974 וסימנה אבן-דרך בהומור הבריטי. אמריקנים, יפנים, צרפתים, גרמנים וגם ישראלים, מן הסתם, התקשו ומתקשים להבין את ההומור הזה, שרובו מבוסס על אירוניה. קצר ולעניין: זוהי פארודיה, או באנגלית 'ספוף' (Spoof) על אלבומי-קונספט.


האלבום נכתב לכאורה על ידי נער ממושקף ושמנמן בן 8 העונה לשם ג'רלד בוסטוק. בפועל, הוא נכתב על ידי בחור מזוקן בן 25 ושמו איאן אנדרסון, מנהיג ההרכב והמוח היצירתי המוביל מאחורי הפרויקט כולו. מאזינים רבים ברחבי העולם הוטעו לחשוב שמר בוסטוק אכן חי וקיים, ורבים אחרים כלל לא הבינו שמדובר בפארודיה. הטקסטים עוסקים במעורפל, בין השאר, בעולמם המורכב של המתבגרים והשתלבותם בחברה; הם מתאימים לכל מי שחושב שהסביבה לא מבינה אותו, לא רגישה מספיק, ושקועה בעולם החומרי עד צוואר.


האלבום, כאמור, הוא למעשה שיר אחד ארוך מאוד, אולי השיר הארוך ביותר שנכתב עד אותה תקופה בעולם הרוקנרול. היצירה כוללת בתוכה כמה וכמה תתי-פרקים במבנה מעגלי, ולעתים קיימת הפסקה מוצהרת -- רק כמה שניות של שקט -- בין חלק מהם, כדי להדגיש את המעברים המלאכותיים. בתקופת תקליט הויניל, לא היתה ברירה אלא לקטוע את היצירה באמצעה, לאחר 20 דקות, כדי להמשיך אותה בצד השני של הדיסק השחור והגדול, שישב באותה תקופה על פטיפון ביתי.


כך כתב יוסי חרסונסקי על האלבום ב'מעריב', ב-20 ביוני 1986,
לקראת ביקורה הראשון של ג'טרו טאל בפארק הירקון בת''א:



למרות המגבלות הטכניות של התקופה (1972, כזכור), אנדרסון הוביל את המוטיבים עם חליל הצד המפורסם שלו, והעיבודים הצליחו לחבר באופן אורגני בין כל תתי הפרקים, לשזור את המוטיבים כהלכה, לכלול קטעי אילתור מגובשים, ועוד לתת תחושה אמיתית של המשכיות הגיונית. זוהי הנקודה החזקה ביותר באלבום, והיא זו שהקנתה לו את מעמדו הקלאסי. בניגוד לאלבום המפותל והמבלבל 'א פאשן פליי' (A Passion Play), שהמבנה שלו סבל מבעיות קשות של עיקביות, כאן אפשר להבין בדיוק מה הולך בלי לאבד את הידיים והרגליים.


חובבי מוסיקה קלטית, כתמיד, יוכלו להתחבר באופן עמוק יותר לסגנון ההלחנה של אנדרסון (הוא עצמו יליד סקוטלנד), שמתכתב עם המסורת התרבותית הזו באופן בוגר, שנון ואלגנטי. הוא שר נהדר, מבליט את המילים (אפשר להבין כל מילה!) ומדגיש את הדקויות בכישרון רב, לעתים בנימה אירונית ולעתים כטרובדור ימי-ביינמי. הוא מצליח לבנות כור היתוך יעיל למגוון רחב של סגנונות מתנגשים, באופן שמעטים אחרים הצליחו לחקות.


אורגן ההאמונד של ג'ון אוון (John Evan), הגיטרה הקלאסית וחליל הצד של אנדרסון שולטים בצליל הכללי של האלבום. עם זאת, אפשר להבחין גם בכינורות, סקסופון, חצוצרה, קתרוס, טימפני, צ'מבלו, פסנתר ופעמונים. השימוש המורחב בכלי נגינה קלאסיים ומסורתיים, וההימנעות משימוש בסינתיסייזרים תקופתיים, מעניק לאלבום כולו צליל על-זמני שרק השביח עם השנים.


ההקלטה בגירסת הרימסטר של 1997, שחגגה 25 שנים לצאת האלבום, נשמעת נהדר, כאילו הוקלטה בשנות ה-90 ממש. ב-2012 יצא רימיקס חדש ומפואר, לרגל 40 שנה להוצאת האלבום (40th Anniversary Edition). הרימיקס של 2012 מאת סטיבן וילסון כלל גם דיוידי ובו גרסת סראונד (5.1) חדשה ומיוחדת.


ה'בוקלט' (חוברת המצורפת לאלבום) המלא ובו מקומון היתולי שערכו ועיצבו חברי הלהקה נכלל במלואו, והוא מהנה מאוד לקריאה למרות שתזדקקו לזכוכית מגדלת, בניגוד למצב בתקליט הויניל המקורי, שהיה עוד איכשהו קריא. חברי הלהקה העידו בהומור אופייני שההשקעה ב'בוקלט' העיתונאי היתה לא פחות גדולה מאשר ההשקעה באלבום עצמו. ניתן אף להבחין בעובדה שחברי הלהקה כתבו בעצמם ביקורת הוגנת לחלוטין על האלבום הגמור, ובכך הוכיחו מודעות עצמית נדירה בעולם הרוק.


לגרסת הרימסטר מ-1997 הוסיפה חברת קריסליס ביצוע חי ומקוצר של היצירה מהופעה במדיסון סקוור גרדן, ניו-יורק משנת 1978; בהחלט כדאי גם לצפות בגרסה המצולמת של אותה הופעה בניו-יורק, שיצאה על גבי דיוידי לפני מספר שנים; שאנדרסון היה אז במיטבו: מוטרף ותיאטרלי, מתרוצץ ללא הרף, וירטואוזי ומבדר. הבונוס הנדיב השני בגרסת הרימסטר הוא ראיון מוקלט ומשובח באורך 16 וחצי דקות, עם אנדרסון (הבחור מיטיב להתראיין, ועושה זאת ברציפות כבר למעלה מ-40 שנה), הגיטריסט מרטין באר וג'פרי האמונד. מעניין לגלות שהפרויקט כולו הולחן על בסיס של עבודה 'מהיום למחר', ואף אחד מחברי הלהקה לא ממש ידע איך תיראה התוצאה הסופית, עד הרגע האחרון.

לסיכום, הפועל היוצא של כל המאמצים ההפקתיים הללו הוא מוצר תרבותי מושקע, נדיב ומספק, המתעד באופן מקיף ואינטליגנטי את אחת הפסגות הגבוהות של הרוק המתקדם הבריטי. זהו אחד מאלבומי הקונספט המוצלחים ביותר שהוקלטו באנגליה של שנות השבעים. גרסת הרימסטר מ-1997 הצליחה להשביח אלבום-מופת, בעוד הרימיקס מ-2012 גם הוא מעולה בזכות עצמו, ולכן זו קניה/האזנה הכרחית לכל חובב 'פרוגרסיב' המכבד את אבות המזון של הז'אנר.

הציון: 10/10