רוג'ר ווטרס "לכולנו היתה מטרה משותפת: להיות עשירים ומפורסמים", אומר מיד רוג'ר ווטרס, בציניות האופיינית לו. הסרט התיעודי על עשיית אחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, "דארק סייד אוף דה מון", הצליח לתפוס את כל חברי הלהקה בסדרת ראיונות אודות הפרויקט.

כמתבקש, הפלוידים מחמיאים לעצמם, מנסים לשמור על צניעות בריטית ממלכתית, ועדיין לספר בכנות על מה שהם זוכרים מאותה תקופה, שלושים שנה אחורה. כסרט תיעודי, הוא בהחלט עשוי טוב, אך הוא קצר מדי, ולא מעמיק מספיק. הסרט הופק כחלק מסדרת "האלבומים הקלאסיים" ששודרה ב-VH1, נעזר בחומרים ארכיוניים קיימים, ועומד בסטנדרטים בינלאומיים, במסגרת הזמן שהוקצב לו על המסך הקטן.



סטורם ת'ורג'רסון "זה היה האלבום שבו מוסיקת מחתרת, רוק מתקדם וכל זה באמת נכנסו אל הזרם המרכזי", אומר בצדק עיתונאי המוסיקה נייג'ל ויליאמסון. "אלבום הקונספט האולטימטיבי", מכריז עורך מגזין רולינג סטון, דיויד פריק.

אפילו מעצב האלבומים הנודע, סטורם ת'ורג'רסון מחברת "היפגנוסיס", שעזר לפינק פלויד לפתח את התדמית החזותית שלהם, תרם את דעתו, לפיה זה ממש פלא שהלהקה הצליחה להחזיק מעמד אחרי שסיד בארט השתגע. ווטרס התוודה שהלהקה התקשתה לכתוב סינגלים קצרים (להיטים), ולכן הלכה אל הכיוון הנסיוני והאוונגרדי שלה. דיויד גילמור הדגיש את חשיבות האיזון בין פריצת גבולות מוסיקליים חדשים, ובין כתיבת מלודיות טובות; מבחינת גילמור, "אקוז" מתוך "מדל" היה המודל שאיתו היה אפשר ללכת הלאה.



דיויד גילמור צריך לשפשף את העיניים ואת האוזניים כדי להאמין למחמאות שגילמור נותן לווטרס על הליריקה שכתב ("הוא היה הכוח הדוחף והמניע שלנו"). ווטרס עצמו לא חושש להודות שחלק מהטקסטים ב"דארק סייד" מזכירים לו את גיל ההתבגרות, עד כדי כך ש"תמיד מדהים אותי שהצלחתי להתחמק עם זה".

אך דווקא מה שלא נאמר, אולי בלי כוונה, מסגיר הרבה יותר: לראות את דיויד גילמור, אגדת רוק בדימוס, יושב על כיסא, עם שיער כסוף וקצר, ומנגן על גיטרה חשמלית כאילו היה סוכן ביטוח בזמן הפסקת-תה -- זה אומר על מימד הזמן לא פחות מאשר השיר שפינק פלויד כתבו עליו. "בדרך כלל, ה'טייקים' הראשונים הם הכי מוצלחים; אחר כך, אתה פשוט חוזר על עצמך", מסביר גילמור על טכניקת הקלטת הסולואים שלו, ולמעשה מספר, בלי להתכוון, על הקריירה שלו, ושל הלהקה כולה.



אלן פרסונס אלמנט שלא מרבים לדבר עליו, למשל, ושיש לו משמעות לא רק בהפקת "דארק סייד", היא המיומנות של גילמור בתחום קולות הרקע. "דייב הוא פשוט מבריק ב'דאבל-טרקינג' של קולות", משבח אותו הקלידן ריצ'רד רייט. ואז, אין כמו לראות את טכנאי הסאונד אלן פרסונס (כן, ההוא מ"אלן פרסונס פרוג'קט") יושב מחדש על הקונסולה, מפרק שוב את הערוצים ומדגיש עד כמה עשירה וגדושה היתה ההקלטה ההיא, מלפני 30 שנה.

כאשר גילמור משחק עם ה"סיקוונסר" הפרימיטיבי שישב באולפני "אבי רואד", ולמעשה מציג ניסוי מוצלח במוסיקה אלקטרונית, לצופה לא נותר אלא להתענג על חשיפת הקסם הפשוט, שסודו החזיק מעמד כל כך הרבה זמן בתודעת המאזין.



ניק מייסון הצלילה העמוקה אל המורכבות הטכנית שעמדה בבסיסו של "דארק סייד" מגלה עד כמה רחוקים היו חברי פינק פלויד מן הפרופיל הטיפוסי של הרוקר האנגלו-סקסי. גילמור זורק מונחים כמו "תופעת דופלר", "לזלי ספיקר" או "אוסילטור", ומגלה שבאותם ימים, "מיקס" של סאונד היה מורכב ותובעני כמו הופעה חיה, כיוון שנעשה בזמן-אמת.

כל חברי הלהקה צברו כל כך הרבה זמן-אולפן, עד שיכלו להרשות לעצמם לסייע לפרסונס בתהליך הבישול והעריכה. לא רק שהיה להם בסיס תיאורטי איתן והשכלה מדעית בסיסית, אלא שהם נהנו מקילומטראז' אולפני שרק מעטים באנגליה יכלו להשתוות לו, באותה תקופה. אמנם המתופף ניק מייסון מדבר בנוסטלגיה על התקופה שבה נדרשה עבודה ידנית לשילוב אפקטים מיוחדים, אבל למעשה הפלוידים בורכו במיטב הטכנולוגיה שהעולם היה יכול להציע להם, באותה עת.



קלייר טורי נקודה חיובית בסרטן היא מתן קרדיט לחלק מן הגיבורים האלמוניים שמאחורי האלבום. קחו, למשל, את רביעיית הבנות שעשו קולות רקע ל"טיים" (Time). יפה לראות את השמות והתמונות של דוריס טרוי, לסלי דנקן, ליזה סטרייק ובארי סיינט-ג'ון.

עם זאת, דווקא את קלייר טורי, הקול והאורגזמה הקולית מאחורי "דה גרייט גיג אין דה סקיי", לא מופיעה כאן בסרט. חבל שכך, כיוון שיש לה תפקיד מרכזי באלבום, במיוחד מנקודת מבטו של המאזין הממוצע, זה שמשתמש ב"דארק סייד" בתור אלבום-סקס או אלבום-לפני-שינה.


בראיון מצוין שנעשה עם קלייר טורי באוקטובר 2005 היא סיפרה, שהקלטת השירה שלה נמשכה פחות משלוש שעות. לדבריה, אף אחד מחברי הלהקה לא ידע מה הוא רוצה, והיחיד שדיבר איתה היה דיויד גילמור. היא בקושי הכירה את הלהקה, ולא ממש העריכה אותה. הם לא אמרו לה את שם הקטע, ולא טרחו לציין שהוא עוסק בנושא המוות. בסרט, לעומת זאת, הקלידן ריצ'רד רייט אומר שהם דווקא כן הסבירו לה על מה מדובר. יש להניח שהגרסה של טורי מדויקת יותר.


אחרי כמה נסיונות כושלים, ובהיעדר הכוונה מסודרת, עלתה טורי על ההברקה: להתייחס לקול שלה בתור כלי נגינה. זה מה שאיפשר לה, לטענתה, להמציא את התפקיד שנכנס לאלבום, כבר ב"טייק" הראשון שלה. עם זאת, היא היתה נבוכה, ואפילו התנצלה על הביצועים שלה. הלהקה, לעומת זאת, היתה די מרוצה ממה שהצליחה לעשות בזמן כל כך קצר, ביום ראשון בערב. השכר שלה: שלושים לירות שטרלינג, וזוג כרטיסים להופעה של פינק פלויד ב-1973, ב"ארלז קורט".


אחרי כמה חודשים, נכנסה קלייר טורי לחנות תקליטים, לאחר שראתה פוסטר ובו ה"פריזמה" המפורסמת, על הרקע השחור. היא ראתה את השם שלה בעטיפה הפנימית של האלבום, וקנתה אותו לעצמה הביתה. הלהקה לא טרחה לשלוח לה עותק. במשך שנים אמרו לה חבריה ועמיתיה למקצוע שעליה לתבוע את פינק פלויד כדי לקבל תמלוגים על הביצוע שלה. אבל היא המתינה עד גיל הפרישה כדי לפתוח במאבק משפטי נגדם, מהסיבה שלא רצתה להיתפס כ"עושת-צרות" בתעשיית המוסיקה והפרסומות, ממנה התפרנסה עשרות שנים. בסופו של דבר היא ניצחה: לאחר הסכם פשרה סודי, הקרדיט על הלחן של "גרייט גיג" הולך עכשיו ל"רייט/טורי", במשותף (חצי-חצי).



פינק פלויד בתחילת שנות ה-70 יש כמה רגעים שבהם הסרט קצת "נמרח" עם קליפיזציה של הפסקול, בלי יותר מדי ראיונות או חומרים חזותיים בעלי ערך ממשי. עם זאת, נראה שהמטרה של ה"מריחה" הזאת היא לתת לצופה קצת זמן לנשום בין גלי האינפורמציה ששוטפים אותו במשך התוכנית. בצפייה שנייה ושלישית זה נראה כמו בזבוז-זמן, אבל בקליטה ראשונה זה עוזר לספוג את החומר בקלות רבה יותר.


קחו לדוגמה את הראיון הקצר-מדי עם באסקאר מנון, יו"ר חברת התקליטים "קפיטול" בארה"ב בין השנים 1971-1990, שהיה אחראי לשיווק "דארק סייד" באמריקה. המאמצים של מנון בארה"ב היו קריטיים להצלחתו חסרת התקדים של האלבום, למעשה עד היום. הוא אומר ש"קפיטול" השקיעו המון כדי לקדם את האלבום, אבל הסרט לא יורד לפרטים, ולא מאפשר לאיש העסקים הבכיר הזה, שמן הסתם יודע המון על מה שקרה מאחורי הקלעים, לשפוך עוד אור על הפן המסחרי של "דארק סייד", זה שבזכותו אנשים מוכנים לצפות בסרט תיעודי אודותיו. זה כבר פספוס, או החמצה, שניתן להבחין בהן בצפיות חוזרות.


קל לשכוח, והסרט בהחלט עוזר לזכור, שחלק משמעותי מההצלחה של "דארק סייד" הולך ישירות למר רוג'ר ווטרס. זה קרה בזכות הלהיט "מאני", שאותו כתב והלחין, ושיצא בתור סינגל. "מאני", שיר בלוז בסיסי במשקל 7/4 מפתיע, צבר תאוצה בלתי-נתפסת. ווטרס מבצע חלק ממנו, בגרסה אקוסטית, בסרט עצמו. גילמור מחמיא שוב: "ריף טוב". השורה "אולי אקנה לעצמי קבוצת כדורגל" אקטואלית יותר מתמיד, עם אוליגרכים רוסים כמו רומן אברמוביץ' שקנה את צ'לסי, וגם אצלנו, עם ארקדי גאידמק שקנה את בית"ר י-ם.


הדיונים הצפויים-מראש, לפחות עבור מעריצי פינק פלויד, על מהותה של ההצלחה, ועל תסמונת ה"מה עושים עכשיו", אחרי שהופכים עשירים ומפורסמים, לא נמשכים יותר מדי. המון דיו נשפך, והמון מקלדות נשחקו, סביב נושא ההתעשרות הפתאומית של הפלויד. כולם כבר יודעים את הסיפור על הלהקה שיצאה כנגד הדינוזאורים של הרוק, והפכה לדינואור כזה בעצמה. גם כשפינק פלויד תקפה ישירות את תעשיית המוסיקה, היא המשיכה להנות מן העושר שהתעשייה הזו יצרה עבורה. הסתירה הפנימית הזאת, כולל מופע הראווה שיצא נגד מופעי ראווה ("החומה"), לא נפתרת כלל, גם בסרט הזה. ניכר שיוצרי הסרט לא רצו להסתבך עם הסוגיה הזאת, בוודאי לא מהזווית הביקורתית. אולי היה פה מקום להיגדים קצת יותר מקוריים מ"רצינו להצליח, הצלחנו, ואז לא ידענו מה לעשות אחר כך".


הסיפור מאחורי "אנחנו והם" (Us and Them), שהוקלט על הפסנתר כבר ב-1969 עבור הפסקול של "נקודת זבריצקי" בבימויו של אנטוניוני, נותר מעניין גם בפעם ה-1,000. מייסון איבחן שאנטוניוני, במאי קולנוע גאוני, פשוט לא ידע מה הוא רוצה לעשות עם המוסיקה, והיה לו קשה לקבל סקיצה, טובה ככל שתהיה, בלי שתהיה לו גרסה חלופית לבחור ממנה. החיקוי של ווטרס את אנטוניוני, במבטא איטלקי משעשע ("זה יפה, אבל זה עצוב מדי, זה גורם לי לחשוב על הכנסייה"), פשוט נפלא. גם פרסונס וגם ווטרס מציינים בצדק שקשה לדמיין את השיר הזה בלי ה"אקו" (Echo), אפקט ה"הדהוד" בשירה של גילמור ושל רייט.



ריצ'רד רייט חשיפת הראיונות השונים שהשתלבו באלבום, על נושאים כגון הצד האפל של הירח, אלימות או מוות, עם האנשים שהתראיינו (רובם אנשי-אולפן אלמוניים), גם היא מבוצעת בלי יותר מדי העמקה. ווטרס מספר את המובן מאליו: הקטע "נזק מוחי" (Brain Damage) נכתב על סיד בארט, ועל הזכות להיות "שונה", מן הסתם בלי להיות מאושפז. לאורך כל הדרך, גם מייסון וגם רייט מקפידים לציין עד כמה התקופה של "דארק סייד" היתה הטובה ביותר, הממוקדת ביותר והיצירתית ביותר בתולדות הלהקה. מכאן משתמע במרומז גם ההיפך: שכל מה שבא אחר כך, היה מריר יותר, מפוזר יותר, וכמובן גם מתסכל יותר. אך אף אחד מהמרואיינים לא אומר זאת במפורש.


הסרט עצמו נמשך רק 49 דקות, כדי שיתאים לשיבוץ טלוויזיוני של שעה אחת (לא כולל פרסומות ופרומואים). לכן נזרקו אל הדיוידי שנמכר בחנויות כמה בונוסים בלתי-מספקים, בדמות גרסאות אקוסטיות קצרות לשירים מן האלבום. זה עדיין לא הופך את המארז הזה למשתלם במיוחד בישראל, שבו נמכר הדיוידי הזה במחיר מופקע (מעל 100 ש"ח). מהבחינה המהותית, אין ספק שניתן היה להאריך את הסרט, להעמיק אותו וגם לדון בו בצורה יותר פתוחה. מבנה הסרט נצמד כמעט לגמרי לאורכו של התקליט המקורי, כאילו מדובר בערוץ "קומנטרי" של האלבום עצמו, רק בפורמט דיוידי.

לסיכום: מדובר בסרט מוצלח למדי, אבל רחוק מלמצות את מה שבא לבדוק. הפוטנציאל התיעודי של האלבום הזה הוא עצום, ונראה שלמרות המיומנות הטכנית הגבוהה של יוצריו, ולמרות שהוא שווה צפייה, הוא לא הצליח לגרד את פני השטח. לכן הוא גם לא עמד במשימה המתבקשת: לחשוף את מלוא האוצרות המוסיקליים, הספרותיים, החברתיים והביוגרפיים מאחורי האלבום "הצד האפל של הירח".

הציון: 8/10

התגובות שלכם

עוד ביקורות על פינק פלויד

פולס - דיוידי

אנימלז

אטום הארט מאד'ר

לייב בפומפיי - דיוידי

מדל

דארק סייד אוף דה מון

דיויז'ן בל

פיינל קאט

הסיפור של סיד בארט - דיוידי

החומה - האלבום

החומה - דיוידי

אומה גומה

פינק פלויד הסימפונית - אס אנד ת'ם

וויש יו וור היר

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")