רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

In The Passing Light Of Day - Pain of Salvation

Pain of Salvation

In The Passing Light Of Day

2017 InsideOut Music

Sweden

(71:46)

Painofsslvation.com



ביקורת: אורי ברייטמן

אלבומה העשירי של להקת פיין אוף סלביישן, שיצא ב-13 בינואר 2017, הוא הפתעה נעימה; זוהי היצירה המוצלחת ביותר של הלהקה מאז 'בי' (Be) שיצא ב-2004. זה בהחלט לא אלבום ברמתו של 'רמדי ליין' או 'דה פרפקט אלמנט', אך שיפור רציני בהשוואה ל'סקארסיק' (2007), שני אלבומי 'רואד סולט' (2010-2011) ו'פולינג הום' (2014).


במובנים רבים, זהו למעשה אלבום סולו של מנהיג ההרכב, דניאל גילדנלואו. בליל יום ראשון, ב-5 בינואר 2014, הובהל דניאל לבית חולים, לאישפוז דחוף. הסיבה: חיידק טורף ('נקרוטייזינג פסיאיטיס'). בעזרת ניתוח מהיר וערימות של אנטיביוטיקה, ניצלו חייו. אחרי חודשים של טיפול ושיקום, חזר לביתו והתאושש בהדרגה. על כך סיפר: "כשישבתי והתחלתי לכתוב את המילים לשירים, הבחנתי שהבקטריה אוכלת-העור לא עמדה במרכז הכתיבה, אלא הרגשות שחשתי באותה תקופה: שברירי, חשוף ומאוד בן-תמותה".


אם באלבומים קודמים עסקה פיין אוף סלביישן במלחמות, כלכלה, מיניות ואלוהים, הרי ש'אין דה פאסינג לייט אוף דיי' עוסק באותה תחושת תְמוּתָה (מורטאליטי): הידיעה שהמוות יכול להגיע בכל רגע, שהימים ספורים, שלא ניתן להבטיח כמעט כלום, ושיש להודות על כל יום שעובר. לא, דניאל לא חזר בתשובה ובהחלט לא ראה את האור - אבל הוא איבד את השאננות של השנים האחרונות, והתוצאה היא אלבום בעל תחושה של דחיפות, חיוניות וגורליות - שמתרחש רובו ככולו בתוך בית חולים קודר, בין החיים למוות.




האלבום נפתח בבעיטה חזקה, 'און איי טיוזדיי' (ביום שלישי), אפוס פרוג-מטאלי אלים ובומבסטי באורך 10 דקות. דניאל וחבריו נמצאים כאן במיטבם: מהירים, החלטיים ומגוונים מבחינה מוסיקלית. הריפים המטאליים של הגיטריסט האיסלנדי הצעיר רגנאר זולברג (שותפו העיקרי של דניאל להלחנת אלבום זה) מתנגשים עם האבוב של הנגנית האורחת, אנט קומלין. הטקסט הקיומי עוסק בהבטחות המופרכות שאנו מבטיחים איש לרעהו, בזמן שאין לנו מושג אם בכלל נתעורר מחר בבוקר. הרצועה החשובה והמעניינת ביותר באלבום כולו.


גם הרצועה השנייה, 'טאנג אוף גוד' (לשון האלוהים), היא פיין אוף סלביישן במיטבה. גילדנלואו ממשיך כאן את הדיאלוג הפרובוקטיבי שלו עם אלוהים, אך המימד הרפואי-ביוגרפי מעצים את המילים והופך אותן עוקצניות ואמיצות מתמיד. הסולן המיוסר מציג את עצמו כמי שישב על לשונו של אלוהים, אך האחרון ירק אותו החוצה ברגע האחרון. שיר גדול של סולן גדול, בביצוע מהודק וחסכוני.


להקת פיין אוף סלביישן בגרסת 2016-2017 שלה
להקת פיין אוף סלביישן, מהדורת 2017


קטע חזק נוסף הוא השלישי, 'מינינגלס' (חסר משמעות), העוסק בנושאים כמו נאמנות, בגידה ופנטזיה. הוא נכתב ברובו על ידי זולברג, אך דניאל לקח אותו והפך אותו לחלק מהסיפור. למעשה, גילדנלואו הצליח לספח לעצמו טקסט סתמי למדי, על בן-זוג שלא מצליח להישאר נאמן, ולהפוך אותו לפרק נוסף בדרמת בית החולים שלו. למעשה, הוא חש רגשות אשמה על כך שהוא כה רחוק מאשתו, אך מבחינתו - אפילו כאשר אשמה היא רק חור, לפחות היא שלו: במציאות שבה הכל חסר משמעות, גם תחושת אשמה היא משהו שאפשר להיתלות בו. מוסיקלית, מופעל כאן שילוב נכון בין ריף מטאלי נושך ובין פזמון בנוי-היטב: נוסחתי, אבל הופך-קרביים.


מהרצועה הרביעית והלאה, האלבום מתחיל לאבד חלק מן המומנטום שצבר בשלושת הקטעים הראשונים. זה בולט כבר ב'סיילנט גולד' (זהב דומם) הקצר והשקט (3:23), ונמשך אל תוך רצועה חזקה-למחצה, פול ת'רוטל טרייב (שבט המצערת המלאה). בקטע החמישי כבר שומעים מיד בתחילתו את רעשי חדר בית החולים ומכונות ההנשמה; במקביל, חשים בטקסט את הרחמים העצמיים, הייאוש והאובדן של דניאל על האסון הרפואי שאירע לו. האמן המבודד מבכה את מר גורלו, את קטיעת הקריירה המוסיקלית שלו, וכמובן את הריחוק ממשפחתו. היצירה נפתחת טוב אך סובלת מדלות מוסיקלית, עד שהיא נחתמת באופן די כאוטי/סתמי ומבליטה את היעדרו של קלידן מקצועי (לא, דניאל קארלסון לא מספק את הסחורה כאן).


'ריזונס' (סיבות), הרצועה השישית, היא המקום שבו דניאל נוטש את הטרגדיה הרפואית שלו לטובת פזמון-רוק רדוד למדי: מהן הסיבות שבגללן מערכת יחסים רומנטית מתפרקת או מחזיקה מעמד (רמז: אותן סיבות בדיוק). דווקא כאן, גילדנלואו חוטא בשטחיות מחשבתית מסוימת. התחושה ברצועה השישית היא של אובדן-מיקוד, לצד גלישה אל הסתמיות הכללית של שלושת אלבומיה האחרונים של פיין אוף סלביישן. היצירה מאופיינת בקופצנות ריתמית מרעננת, והיא תעבוד היטב בהופעה חיה, אך אין בה עומק וחסרים בה קלידים תומכים.


גם ב'איינג'לס אוף ברוקן ת'ינגס' (מלאכי הדברים השבורים), הרצועה השביעית בה מתאר הסולן עוד לילה סיוטי לבדו בבית החולים, נחלשת תחושת האהדה וההזדהות שנוצרה בתחילת האלבום. הגיבור סיים התנצחות עם אלוהים ועתה הוא הוזה מלאכים מכונפים. דניאל משתוקק להימלט מן הגלולות והזריקות, הדמעות וכאבים - אך הטקסט לא מספיק מעניין ונושך כדי ליצור עניין מיוחד; גם העיבוד לא מספיק עשיר, והתוצאה היא קטע שלא נחרט בזיכרון - למרות סולו גיטרה פינק-פלוידי בסופו.


'דה טיימינג אוף דה ביסט' (אילוף החיה) נוגעת בחומרים שכבר הכרנו עוד באלבום 'רמדי ליין'. הטקסט האישי של גילדנלואו מזכיר מאוד את 'אנדרטואו' (Undertow), בו התוודה על רצונו לעוף, להישרף, לרוץ, ליפול ולטעום הכל. הוא חושף את המפלצת הפנימית שלו, זו שמשתלטת עליו. הבעיה כאן היא לחן בינוני, עיבוד חסר-דמיון ברובו - וליריקה שלא רק שאינה מתאימה לקונספט הכללי, אלא חוזרת על חומרים שכבר נכתבו ונטחנו עד דק.


'איף דיס איז די אנד' (אם זה הסוף), הרצועה התשיעית, שבה אל הנושא האמיתי של האלבום: מחשבות סופניות בחדר האישפוז. שש דקותיה נדמות בתחילה כמו סיום הולם לדיסק, כאשר הגיבור מגיע למסקנה קיומית בלתי-מפתיעה: 'אני רוצה להישאר כאן'. אך מסתבר שמר גילדנלואו מסרב לחתום את האפוס, והוסיף רצועה עשירית ואחרונה באורך 15 דקות, הנושאת את שם האלבום.


דקותיו האחרונות של האלבום נבנות כמו המנון כלל-אנושי, חף מציניות ומביקורת: חרטה על טעויות העבר, הצהרות הוקרה כלפי האישה האהובה (''חברתי הטובה ביותר''), ההשלמה עם הסיום ההדרגתי של החיים, שבו הכל הופך לאט-לאט לאפור. חבל שדווקא אלבום שנפתח בצורה כה סוערת, זועמת ואפקטיבית - משייט אל רגעיו האחרונים בקצב נינוח מדי, כאילו המאושפז נטל מנת-יתר של מורפיום. אפשר היה לקצר משמעותית את 'דה פאסינג לייט אוף דיי' ולחתום על טופס שיחרור מן המחלקה הפנימית עם פחות מ-71 דקות אכזריות.


בסיומה של ההאזנה לאלבום מתגלה יוצר שעבר חוויה קשה ומשמעותית. הסולן שניצל מחיידף טורף עדיין יודע לכתוב טקסטים נוקבים; אך הוא לא מצליח להפיק כאן את ההישגים המוסיקליים של להקתו מהשנים 1997-2004. זה לא רק דניאל עצמו שקצת התעייף מחדשנות מוסיקלית, אלא בעיקר ארבעת חבריו הצעירים: רגנאר זולברג (גיטרה ושירה), גוסטאף היילם (בס), דניאל קארלסון (קלידים) וליאו מרגריט (תופים). אמנם סאונד התופים של מרגריט הוקלט מצוין והוא בולט מאוד במיקס; אך אף אחד מחברי הלהקה הנוכחית אינו מפגין את הוירטואוזיות הנדרשת כדי להרשים את המאזין הפרוגרסיבי המנוסה. חסרים סולואים מעניינים ובעיקר חסר תיחכום מלודי והרמוני.

לסיכום, 'אין דה פאסינג לייט אוף דיי' של פיין אוף סלביישן הוא אלבום משמעותי בקטלוג של הלהקה השוודית הוותיקה, אך אינו מצליח להתעלות על ההישגים האדירים של ההרכב בגדולתו, בעיקר בשנים 1998-2002. דניאל אמנם חזר מן המתים חמוש בנחישות ומוטיבציה, אבל אין לו את האנשים המתאימים שיוכלו לתרגם את חזונו האישי לחוויה מוסיקלית עשירה, מאתגרת ומרתקת מספיק. משמח לשמוע שמר גילדנלואו עדיין איתנו בעולם החיים, אבל כדאי שימצא גיטריסט וקלידן ברמה גבוהה יותר.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים דומים







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")