 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Shub Niggurath
Les Morts Vont Vite 1986 Gazul / Musea Records Re-issue: 1997 France (60:19) ProgArchives.com ביקורת: אורי ברייטמן 9/2/2004 |
 |
|
זהו אלבום הבכורה של שאב ניגוראת', להקה צרפתית אגרסיבית שקמה בשנת 1983 ומנתה שישה מוסיקאים. שם ההרכב הוא שם דמותה של אלת הפריון ביצירות המדע הבדיוני של הסופר ה.פ. לאבקראפט. הסגנון אליו הם משתייכים במובהק הוא 'זהול' (Zeuhl), סוג של תת-ז'אנר המשלב פיוז'ן, מוסיקה ניאו-קלאסית ורוק מתקדם (להקה מייצגת: מאגמה). האלבום יצא לאור באופן מחתרתי בצרפת בשנת 1986, וזכה לגירסה דיגיטלית מורחבת בשנת 1997. זו מוסיקה אלימה, דיסוננטית, מוזרה-בכוונה, מעוררת פחדים וצמרמורות. הגיטרה הקודחת וההיסטרית של פרנק פרומי, הבאס הבשרני והרפטטיבי של אלן באלו, מערכת התופים הכוחנית של פרנק קולו, קולה הלטיני-קדמוני של אן סטיוארט, הטרומבון של ורוניק ורדייה, והקלידים הא-טונליים של ז'אן-לוק הרב - כולם יוצרים שילוב מאיים ומסתורי. הקטע המוצלח ביותר באלבום, ששמו המתורגם הוא 'המתים הולכים מהר', הוא הראשון (Incipit tragaedia, באורך 17 דקות), והחומר שבא אחריו פחות ממוקד ופחות אפקטיבי. יותר מדי פעמים נדמה כאילו כל המוסיקאים פשוט מתפרעים בלי חשבון, בלי יעד ובלי הקשבה הדדית. בסופו של חשבון, שאב ניגוראת' היא להקה עם הרבה "אווירה" וביצים, אבל כישורי ההלחנה והעיבוד שלהם אינם מספיקים כדי להגשים את החזון המוסיקלי שלהם. המוטיבים הבסיסיים ראויים לכשעצמם, אבל הפיתוח נותר בוסרי, והדינמיקה הקבוצתית מוגבלת, ומבוססת על אילתור חופשי בלי גיוון רב. בכל מקרה, מי שאוהב מוסיקה מאיימת וייחודית, יקדיש לאלבום את השעה שהוא דורש.
בהתחשב בדעה הרווחת, לפיה זה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אין טעם לחפש אחר אלבומים נוספים של
שאב ניגוראת', אולי מלבד 'אינטרודאקשן' משנת 2009. המוסיקה מפחידה, אבל לא ממש מתפתחת לכיוונים מקוריים, היא חוזרת על עצמה ונוטה לשעמם. לחבורה הזאת יש הרבה אומץ, אבל הם היו צריכים להשקיע הרבה יותר בכתיבת החומרים.
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
|
