 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבום הבכורה של להקת סנהדרין הישראלית הוא תקליט פרוגרסיב רך ונעים להאזנה, בהשתתפות שם טוב לוי כנגן אורח (חליל-צד). הלהקה קמה ב-1998 כהרכב קאוורים למוסיקה של להקת קאמל (Camel). ואכן, האלבום 'אוור אפטר' נשמע מאוד כמו קאמל. האחים שגיא ברנס (בס) ואביב ברנס (קלידים) הם היחידים שנותרו בהרכב לאורך כל השינויים שעבר עד היום. ב-2001 החלה סנהדרין להופיע על במה עם חומרים מקוריים. שני הכותבים המרכזיים באותה תקופה היו אביב ברנס ואלעד אברהם (גיטרה); אברהם, שהלחין חלק נכבד מהחומרים באלבום, עזב לפני מספר שנים לטובת להקת סימפוזיון בה היה חבר אריק חייט ז"ל; הקטע השלישי (דארק אייג') מוקדש לחייט.
עברו 10 שנים ארוכות עד שהצליחו האחים ברנס לגייס מוסיקאים חדשים, להקליט את החומרים ולהוציא את האלבום בלייבל של חברת 'אלטרוק' האיטלקית. בזכותו של הגיטריסט גדי בן אלישע, חבר אנסמבל שם טוב לוי, גויס גם החלילן הפרוגרסיבי הישראלי - הדבר הכי קרוב לאיאן אנדרסון שאי-פעם היה כאן -- לטובת הפרויקט. על עבודת המיקס והמסטרינג הופקד אודי קומראן, שעשה עבודה מבריקה עם הסאונד. השילוב בין החומרים הקאמליסטיים של סנהדרין, הביצועים המעולים של שם טוב לוי על החליל, פעלולי הסאונד והאפקטים של קומראן - הופך את האלבום למוצר אזין, מכובד, מעניין וחיובי.
מעבר להשפעות 'קאמל', ניתן להבחין גם בהשפעות בולטות של פינק פלויד על חלק מן הקטעים. ואם בוחנים במיקרוסקופ רגעים חולפים בדיסק, שמות נוספים קופצים לאוזן: ג'טרו טאל (רוק-בארוק וחליל), ואן דר גראף ג'נרייטור (אביב ברנס על סקסופון), קינג קרימזון (תקופת 1969-1970) ואפילו אנגלגארד (האמונדים אפלים ביער נורדי). אמנם קטעים כמו 'הגליוטינה' נשמעים בדיוק כמו קאמל, והבאסון של אלינוי יוגב (אורחת באלבום) רק מחזק את הקשר ל'סנו גוס' המיתולוגי; אבל הקטע 'סוברייטי' (Sobreity) עומד בזכות עצמו, למרות ובגלל ההתייחסות העקיפה ל'סנו גוס', לפינק פלויד בתקופת 'מדל' (Meddle), 'אטום הארט מאדר' ואחרים.
בקטע האחרון באלבום, 'סטים' (Steam) לא קשה לראות את הקשר הישיר ל'פורקיופיין טרי' של סטיבן וילסון, ליצירה 'סיילורס טייל' של קינג קרימזון מהאלבום 'איילנדס', וכמובן לאלבומים הראשונים של קאמל (1973-1975). אבל סנהדרין מצליחים לצאת מזה בשלום, בעיקר שאין בהם יומרה להאפיל על ההרכבים שהם אוהבים. המחוות הן של הערצה נקייה בלבד, אף פעם לא משהו מעבר לכך. סנהדרין הוא הרכב צנוע ואלגנטי, שהתפתחותו מהרכב-קאוורים ללהקה בעלת אישיות, שכותבת חומר עצמאי, נמצאת עדיין בשלביה הראשונים. החומר המוסיקלי מצביע בנחישות על הלהקות הגדולות של פעם, ולא להוט לפתח עדיין זהות מוסיקלית נבדלת.
מלבד הלחנים הטובים שכתב אלעד אברהם ושאר חברי ההרכב, שני המוסיקאים הבולטים ביותר באלבום Ever After הם ללא ספק החלילן הידוע שם טוב לוי והגיטריסט גדי בן אלישע. המקצועיות שלהם מורגשת בכל תו, והם נותנים לאלבום את הדחיפה קדימה, מעבר לסף החובבנות, אל הזירה התחרותית הגלובלית. האחים ברנס עושים עבודה יפה בקלידים ובבאס, והתיפוף של יגאל ברעם סולידי ובוגר. ועדיין, בלי התרומה האדירה של אודי קומראן בעבודת הסאונד והמסטרינג, האלבום היה נותר יבש ומשעמם למדי. מכיוון שהאלבום הוא 100% אינסטרומנטלי (אפילו לא מילה אחת בעברית או באנגלית), יש לו פוטנציאל בינלאומי מובהק. טוב שסנהדרין התעקשה להוציא את האלבום בחברה אירופאית, שכן הוא יכול למצוא את דרכו לכל מדף-דיסקים (או אייפוד) של חובב קאמל-פלויד אירופאי או אמריקני.
עברו 10 שנים ארוכות עד שהצליחו האחים ברנס לגייס מוסיקאים חדשים, להקליט את החומרים ולהוציא את האלבום בלייבל של חברת 'אלטרוק' האיטלקית. בזכותו של הגיטריסט גדי בן אלישע, חבר אנסמבל שם טוב לוי, גויס גם החלילן הפרוגרסיבי הישראלי - הדבר הכי קרוב לאיאן אנדרסון שאי-פעם היה כאן -- לטובת הפרויקט. על עבודת המיקס והמסטרינג הופקד אודי קומראן, שעשה עבודה מבריקה עם הסאונד. השילוב בין החומרים הקאמליסטיים של סנהדרין, הביצועים המעולים של שם טוב לוי על החליל, פעלולי הסאונד והאפקטים של קומראן - הופך את האלבום למוצר אזין, מכובד, מעניין וחיובי.
מעבר להשפעות 'קאמל', ניתן להבחין גם בהשפעות בולטות של פינק פלויד על חלק מן הקטעים. ואם בוחנים במיקרוסקופ רגעים חולפים בדיסק, שמות נוספים קופצים לאוזן: ג'טרו טאל (רוק-בארוק וחליל), ואן דר גראף ג'נרייטור (אביב ברנס על סקסופון), קינג קרימזון (תקופת 1969-1970) ואפילו אנגלגארד (האמונדים אפלים ביער נורדי). אמנם קטעים כמו 'הגליוטינה' נשמעים בדיוק כמו קאמל, והבאסון של אלינוי יוגב (אורחת באלבום) רק מחזק את הקשר ל'סנו גוס' המיתולוגי; אבל הקטע 'סוברייטי' (Sobreity) עומד בזכות עצמו, למרות ובגלל ההתייחסות העקיפה ל'סנו גוס', לפינק פלויד בתקופת 'מדל' (Meddle), 'אטום הארט מאדר' ואחרים.
בקטע האחרון באלבום, 'סטים' (Steam) לא קשה לראות את הקשר הישיר ל'פורקיופיין טרי' של סטיבן וילסון, ליצירה 'סיילורס טייל' של קינג קרימזון מהאלבום 'איילנדס', וכמובן לאלבומים הראשונים של קאמל (1973-1975). אבל סנהדרין מצליחים לצאת מזה בשלום, בעיקר שאין בהם יומרה להאפיל על ההרכבים שהם אוהבים. המחוות הן של הערצה נקייה בלבד, אף פעם לא משהו מעבר לכך. סנהדרין הוא הרכב צנוע ואלגנטי, שהתפתחותו מהרכב-קאוורים ללהקה בעלת אישיות, שכותבת חומר עצמאי, נמצאת עדיין בשלביה הראשונים. החומר המוסיקלי מצביע בנחישות על הלהקות הגדולות של פעם, ולא להוט לפתח עדיין זהות מוסיקלית נבדלת.
מלבד הלחנים הטובים שכתב אלעד אברהם ושאר חברי ההרכב, שני המוסיקאים הבולטים ביותר באלבום Ever After הם ללא ספק החלילן הידוע שם טוב לוי והגיטריסט גדי בן אלישע. המקצועיות שלהם מורגשת בכל תו, והם נותנים לאלבום את הדחיפה קדימה, מעבר לסף החובבנות, אל הזירה התחרותית הגלובלית. האחים ברנס עושים עבודה יפה בקלידים ובבאס, והתיפוף של יגאל ברעם סולידי ובוגר. ועדיין, בלי התרומה האדירה של אודי קומראן בעבודת הסאונד והמסטרינג, האלבום היה נותר יבש ומשעמם למדי. מכיוון שהאלבום הוא 100% אינסטרומנטלי (אפילו לא מילה אחת בעברית או באנגלית), יש לו פוטנציאל בינלאומי מובהק. טוב שסנהדרין התעקשה להוציא את האלבום בחברה אירופאית, שכן הוא יכול למצוא את דרכו לכל מדף-דיסקים (או אייפוד) של חובב קאמל-פלויד אירופאי או אמריקני.
לסיכום, אלבום הבכורה של להקת סנהדרין הישראלית מצליח לחצות את סף הדרישות מאלבום פרוג מקצועי ב-2011. לחנים מלודיים בסגנון קאמל, עיבודים וינטג'יים בכיכוב אורגן האמונד, ומעל הכל הנגינה המצויינת של שם טוב לוי על חליל הצד הקבוע שלו -- האלבום הופק היטב ברמת הסאונד והמסטרינג, הוא פשוט עובד, כיף להאזין לו וכיף להמליץ עליו. ברמה הבינלאומית, מדובר באלבום סביר שיש לו פוטנציאל כמוצר-ייצוא, למרות שהוא לא חדשני, לא מהפכני ולא מקורי במיוחד. לקח להם עשר שנים להשלים את הפרויקט, אבל כל המעורבים יכולים להיות מרוצים מעצמם עכשיו, ולצאת לסיבוב הופעות משותף עם להקת הדבשות.
הציון: 8/10
