השיר הראשון של להקת סליפיטיים גורילה מיוזיאום (Sleepytime) ששמעתי הוא "סליפ איז רונג" (Sleep is Wrong). לפני שנה וקצת גיליתי שזה ממש לא נכון.


נובמבר 2007, חופשה משפחתית באיטליה. היינו ברומא, המשכנו לטייל בערים הקטנות שבדרום, וכמו שקורה במשפחות הכי טובות, אחרי כמה ימים היינו קרובים לרצוח האחד את השני. אני החלטתי להתפצל וחזרתי לרומא, בטיימינג מושלם לתפוס הופעה של סליפיטיים.


היום שלי לא הלך לפי התכנון, ויצא שהגעתי לרומא עם חשיכה. הייתי חייב לבחור - או שאני הולך לארגן לעצמי הוסטל, או שאני הולך למועדון של ההופעה, באיזה חור בדרום הרחוק של העיר. תנחשו מה בחור אחראי כמוני בחר לעשות.


וכך הגעתי לאמצע שום מקום, אל מועדות פאנק\מטאל קטן. התוכנית שלי הייתה כזו: להתחבר עם הברמן, לשאול אותו על הוסטלים בסביבה, אם אין הוסטלים לבקש ממנו טרמפ למרכז אחרי ההופעה, ואם ההופעה מסתיימת ממש ממש מאוחר והוא לא בכיוון בכלל, להשתמש בחוצפה הישראלית המפורסמת כדי לגרום לו להזמין אותי לישון אצלו. מה לעשות, זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים לא פחות.


ולהפתעתי זה הלך דיי חלק. הברמן היה מאוד נחמד וחברותי, ומאוד עזר לי. הוא החל לשאול את קבועי המקום שהוא הכיר אישית אם מישהו מכיר מקום זול בסביבה. כך הכרתי בחורה איטלקיה חמודה, שהכירה לי את בן זוגה. כך שהיו לי כבר 3 חברים איטלקיים חדשים, והסיכויים שלי שלא לישון באיזו תעלה השתפרו פלאים.


יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר לפני תחילת ההופעה, וליד הואן של הלהקה עמד לא אחר מאשר נילס, הסולן, הגיטריסט והמוח. ולהלן השיחה, מתורגמת לעברית מודרנית: "היי נילס, שתהיה לכם אחלה הופעה היום", אמרתי, "אתה יודע, הגעתי מישראל לראות אתכם". זה תפס את תשומת ליבו. "ישראל? וואלה? אתה יודע, בדיוק ניגנו שם עם פון פייבלס לא מזמן", הוא אמר. אני בתגובה שלפתי עוד ג'וקר: "כן, אני יודע, ניגנתם עם כמה חברים שלי. למעשה, הגלוקנשפיל עליו ניגנו בהופעה הוא שלי".


מפה השיחה זרמה, כמובן. נילס התגלה כבחור מקסים וחברותי, ואחרי שיחה קצרה נכנסנו למועדון. הופעת חימום של להקת גריינד-קור מקומית שפכה אותי מצחוק, ואחריהם סליפיטיים עלצו ונתנו את אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי. ואני אפילו לא כזה מעריץ שלהם, אבל ההופעה שלהם הייתה מדהימה ומעוררת השראה. זה השואו, התאורה, הכלים שהם בונים בעצמם ומנגנים עליהם בדרכים לא שגרתיות, והגאונות המוזיקלית והכריזמה של כולם.


אחרי ההופעה כל הקהל היה אקסטטי, וגם הלהקה. חלקם עברו למכור מרצ'נדייז, חלקם התערבבו בקהל, ותוך דקות ספורות זה הפך למסיבה קטנה של כ-20 אנשים מהקהל וחברי הלהקה, שהיו במצב רוח חברותי במיוחד. פתאום מישהו הגיע עם לחם וגבינה, הכנרת (בין השאר) קרלה קיהלשטט יצאה עם כמה מעריצים להביא פיצות לכולם, הברמן הקרין על הקיר דוקומנטרי של ה-BBC על העולם המופלא שבו אנו חיים, וזה אכן היה עולם מופלא. אנשים שתו, אכלו, דיברו וצחקו.


שוחחתי ארוכות עם החבר האיטלקי החדש שלי, שהכרתי לפני ההופעה, והיה ביננו קליק מיידי. אחר כך קרלה ואני התחלנו לדבר, והיא הופתעה לגלות שניגנתי עם ג'וליה אייזנברג, חברתה לשעבר מ-Charming Hostess. הבסיסט (בין השאר) דן רת'בון ונילס הצטרפו לשיחה והתחלנו לדבר על הישראל ועל החיים בכלל. בשלב מסויים מצאתי את עצמי בעל כורחי הופך ל-roadie, כשהם ביקשו את עזרת הנוכחים להעמיס ציוד על הואן. הכל היה דיי סוריאליסטי.


העסק נמשך ונמשך, האלכוהול זרם וזרם, ופתאום היה 5 בבוקר ואנשים התחילו להתפזר. נפרדתי מחברי הלהקה (לא לפני שעניינתי את דן רת'בון במיקסוס האלבום העתידי של גיליאם...) ופניתי אל החבר האיטלקי החדש שלי: "אז תגיד, אתם נוסעים לכיוון העיר במקרה? כי אני דיי צריך למצוא מקום לישון". והוא כמובן הבין את הרמז ואמר את מה שכל אדם רגיש ונחמד היה אומר בסיטואציה כזו: "לא, אבל תשאל מסביב. לילה טוב!" - אמר ונעלם במהירות אל תוך הלילה, שהיה כבר בוקר.


הממ. לא בדיוק מה שציפיתי. התחלתי לחפש את הברמן האיטלקי מתחילת הערב, אבל גם הוא כבר נעלם. טוב, היה שווה לנסות, חשבתי לעצמי והתחלתי ללכת למרכז. עד שאגיע לשם, חשבתי, השמש כבר תזרח, ואני פשוט אתרסק על הדשא של הותיקן, ומי יודע, אולי האפיפיור יפרוש את חסותו עלי.


כשעברתי ליד הואן של הלהקה דן פנה אלי: "אז נדב, לאן אתה הולך עכשיו?". "האמת שלשום מקום מיוחד", עניתי. "איפה אתה ישן?", הוא שאל. "לא יודע, האמת שלא היה לי זמן למצוא הוסטל, הגעתי להופעה ברגע האחרון", אמרתי. ואז קרלה התערבה: "למה שלא תבוא איתנו?".

הלסת שלי נשמטה.

"את צוחקת, נכון?"
"לא, ממש לא, יש לנו הרבה מקום"
"תראי, אני לא רוצה לכפות את עצמי..."
"אבל אתה לא כופה את עצמך, אנחנו מזמינים אותך!", היא אמרה, וחברי הלהקה הנהנו.

אנשים מקסימים כבר אמרתי?

הסתבר שהם היו בדרכם לבית "של מישהו מהמועדון", ורק היו צריכים לבקש את רשותו להביא עוד אורח. למזלי, ה"מישהו" הזה היה לא אחר מאשר הברמן שאיתו התידדתי בתחילת הערב, והוא שמח לעזור. "תדחפו אותו מאחור", דן צעק לנילס, שזרק אותי בין המגברים והכלים המוזרים שלהם. לאורך כל 20 הדקות של הנסיעה צבטתי את עצמי.


Sleep never felt so right.

• פורסם במקור בפורום רוק מתקדם של תפוז ב-18 פברואר 2009


• לנדב יש בלוג בשם אטמי אוזניים

תגובות

קטעי וידאו של סליפיטיים גורילה מיוזיאום

Helpless Corpses Enactment

אוסף קטעים מהופעות

A Hymn To The Morning Star
מהאלבום השני

---

ביקורת על האלבום השלישי של סליפיטיים - אין גלוריאס טיימס

האלבום השני של סליפיטיים - המוזיאון להיסטוריה של הטבע

האתר של סליפיטיים גורילה מיוזיאום

---