 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
|
|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
| Spring
Spring 1971 Neon Records / 2002 Akarma Records UK (40:08+17:40=57:48) ספרינג - ויקיפדיה ביקורת: רז ניר 08/06/2005 |
![Spring - Spring [1971] album](http://www.mitkadem.co.il/files/artists/Spring_Spring_1971.jpg) |
|
באביב שנת 1971 הוציאה להקת ספרינג הבריטית את אלבומה היחיד תחת שמה. מה שאיפיין אותה בעיקר היה הנטייה להפיק רוק מלודי וקל להאזנה. למרות שספרינג לא הגיעה לתהילה באירופה כמו אמרסון לייק ופאלמר או קינג קרימזון, אלבומה היה לסמל מובהק של הרוק המתקדם הבריטי משנותיו הראשונות, מה שמכונה היום "פרוטו-פרוג". יש הגורסים כי הלהקה מהווה את ההפך המוחלט ללהקת ג'נטל ג'ייאנט וכאלה שאומרים שמדובר ב"קרם" של הפרוג הבריטי, אך גורם שבאמת ייחד את הלהקה ואת אלבומה היה המבנה. מעבר לכלים הבסיסיים ברוק דאז, התווספו לספרינג שלושה (!) מלוטרונים. על תפעולם היו אחראים הקלידן קיפס בראון, הגיטריסט ריי מרטינז והזמר פאט מורן. התוצאה: חוויה מלוטרונית שטרם נשמעה. האלבום מלא בניגודים: מצד אחד, ניתן לשמוע את נוכחותם של שלושת המלוטרונים לצד הגיטרה ה"בשרנית"; ומצד שני, גיטרת שנים-עשר ההמיתרים והפסנתר שיוצרים גוון של פולק-רוק. הדרמה והעוצמה שהמלוטרונים מביאים ליצירה ביחד עם הסאונד הבריטי-עממי יוצרת מן תחושה "קוסמית". ובנוסף להווי (המנוגד) של הלחנים באלבום, גם המלל אינו אחיד. כלומר, ברגע מסויים אפשר להיוודע לטקסט קצת יותר עמוק, רגשי ורציני; ברגע אחר ניתן לשמוע מלל חסר כל משמעות יתרה. שאר הכלים מהווים גם הם חלק בלתי-נפרד מהיצירה, ובזאת גם משקפים את אופי האלבום. הגיטריסט מרטינז זוכה לליינים מכובדים, עם קריצה פה ושם להארד-רוק, עם זאת, תפקידיו פשוטים באופן יחסי. אין גם מה לצפות מהבאסיסט, אדריאן בון מלוני: הוא לא מחדש משהו בעולם המוסיקלי, אך הוא עושה את העבודה כמו שצריך, ובכך הוא תורם לאופי ה"מופשט" יותר שקיים בפרוג. הזמר עצמו, פאט מורן, שנוי במחלוקת: יש כאלה שיאהבו אות בזכות המבטא הכבד, וישנם כאלה שפשוט יתעבו אותו. בכל מקרה, הוא לא ממש נגיש לכולם, וצריך להסתגל אליו. נכון שהשירה איננה החלק העיקרי באלבום, אך ה"שנאה" שקיימת כלפי הזמר, משליכה גם על האלבום כולו, וחבל שכך. כנראה שהלהקה איבדה הרבה מאזינים בגלל נוכחותו של מורן. המתופף פיק ווית'רס זכור לנו יותר מלהקת דייר סטרייטס. אך להבדיל, ספרינג התקרבה יותר למה שמכנים "פולק מתקדם", והדייר סטרייטס עשו משהו שיותר קרוב לקאונטרי ולבלוז. באלבום הוא לא מתבלט יותר משאר הכלים, ושומר על פרופיל שנע בין בינוני לנמוך. הגרסה היפנית החדישה של ספרינג, שיצאה לאור בחברת אקארמה (Akarma), כוללת עוד שלושה שירי בונוס (17 דקות), שלא ראו אור באופן רשמי לפני שנת 2002. למעשה, אלו הקלטות שהיו אמורות להופיע באלבום השני שלהם בשנת 1972, אך כאמור, האלבום לא יצא מעולם. הקטעים נשמעים כמו המשך ישיר לאלבום, כלומר, מבחינה הפקתית. למען האמת, יש בהם יותר אורגן האמונד מאשר בשירים בהוצאה המקורית, והם יותר "כבדים" מבעבר, אך זה לא מוריד מערכם. אמנם, אין תחושה של שני עולמות שונים, אלא שהשירים שלא היה להם מקום באלבום המקורי (בשל מגבלויותיו של תקליט הויניל), התווספו בגרסה החדשה על מנת ליצור את המוצר הסופי: אלבום אחד 'מורחב'. בנוסף לכך, העטיפה מושקעת מאוד. לא רק שהיא באה כ"מיני-ויניל", אלא שהיא גם מתקפלת לשלושה חלקים ("טריפל גייטפולד קאוור"), והיא אף מכילה אינסרט יפה של הליריקה.
לסיכום, להקת ספרינג עשתה את זה מעניין בזכות המלוטרונים והלחנים המוצלחים, למרות התדמית המופשטת כביכול. באלבום הזה אין יצירת מופת שלוקחת את כולם בכיס הקטן, ואין בו משהו שיותיר אתכם מרותקים לכורסא. זה לא אלבום לצמאי-וירטואוזיות והוא גם רחוק משלמות. אך למרות זאת, מגיע לו הציון לשבח, לאור העובדה שאף הרכב אחר לא שיחזר את ההישג של ספרינג בתחום הפרוגרסיב הניסיוני: "חוויה מלוטרונית" אדירה.
ביקורת: רז ניר תגובות על האלבום של ספרינג |
|
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
|