ביקורות אלבומים - רוק מתקדם
|
|
האם זה אלבום של יס? לא בטוח. האם זה אלבום של יס בעיני מעריצים של יס? בהחלט. סטיב האו, ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד - שלושתם השתתפו בפרוייקט. במרכז העניינים נמצא המעבד המוסיקלי דיויד פאלמר, שעיבד לתזמורת גם את ג'נסיס, פינק פלויד ואפילו קווין. פאלמר עובד כאן עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון (LSO), התזמורת הקאמרית האנגלית וכמה גיחות קצרות מטעם מקהלת הגוספל הקהילתית של לונדון. הטכנאי האגדי אלן פארסונס ישב על המיקסרים והכין גרסת דולבי סראונד (היקפית). אז האם החזון האמנותי של האלבום "המוסיקה הסימפונית של יס" ברור לכל מי שקנה את הדיסק? לא לגמרי. האלבום הוא סלט לא טעים של כיוונים מוסיקליים מנוגדים, עם נטייה חזקה אל עבר קיטש נעים לאוזן. כדאי להתחיל מן הצד החיובי: באלבום הזה יש לפחות שלושה קטעים מקסימים. העיבוד הסימפוני עושה חסד עם "וונדרס סטוריז" הפסטורלי מתוך האלבום Going for the One; התזמורת הפילהרמונית הלונדונית משתלבת יפה גם עם "מוד פור א דיי" של סטיב האו על הגיטרה הקלאסית; העיבוד התזמורתי של "סון" (Soon) מאת אנדרסון, שהוא למעשה החלק האחרון של "גייטס אוף דליריום" מתוך האלבום "רילייר" הוא פשוט יצירת מופת סוחטת דמעות, גרנדיוזית ונפלאה. אמנם רק שש דקות, אבל כל שנייה מפעימה. עד כאן השבחים המנומסים - שאולי מצדיקים רכישה של הדיסק בחנות משומשים מאובקת.
לאחר פיזור השבחים, הגיע הזמן לאמת המרירה: שאר הקטעים נעים בין הזניח, המעצבן והמביך-באמת. קחו למשל את העיבוד הפאתטי לשיר שמר סטיב האו כל כך שונא: הלהיט הקצבי "בעל לב בודד" (Owner of a Lonely Heart); העולם לא זקוק ליצור-כלאיים שכזה, בלי עוצמה ריתמית ובלי הוד אקוסטי, שנע ללא מטרה רק בשביל לספק את הבוסים של חברת RCA או BMG במשרדים למעלה. היגדים דומים אפשר לומר על "הישרדות" (Survival) בתוספת תזמורת ה"גוספל הקהילתי" של לונדון: קיטש חסר משמעות שאינו מוסיף למקור דבר וחצי דבר. אפילו הקטע המפורסם "לב הזריחה" מתוך "פרג'ייל" לא ממריא, כיוון שהוא נופל בין הכיסא הפילהרמוני ובין העיבוד הרוקנרלי המקורי. זה קורה שוב ב"סטארשיפ טרופר", שאינו מסוגל להחליט אם הוא בלוז או ברליוז (הוא בטח לא מצליח לשלב ביניהם). ביצירות אחרות אין אפילו רסיס סימפוני: העיבוד ה"גוספלי" ליצירה "ראיתי את כל האנשים הטובים" (תרגום זוועתי לקטע I've Seen All Good People) הוא סימפוני כמו שהמוסיקה של בריטני ספירס היא סימפונית. הקטע המפורסם Roundabout בהשתתפות ג'ון אנדרסון נשמע כמעט כמו המקור: במקום ווייקמן, יש כמה רסיסי תזמורת ברקע. ביג דיל. את "קרוב לקצה" (Close to the Edge) כיווצו לשבע וחצי דקות - וזה נשמע כמו ברודוויי, אולי כמו גרסת הפסטיגל. לא משהו שירטיט את ליבותיהם של צבא מעריצי יס. אז מה נשאר? מתוך חמישים וחמש דקות, יש שלושה קטעים טובים, שניים-שלושה קטעים מביכים ושלושה-ארבעה קטעים זניחים. זה לא מצדיק את הכמות העצומה של המוסיקאים שהיו מעורבים בפרוייקט. דיויד פאלמר היה יכול לקבוע קו מוסיקלי עקבי יותר, או להתעקש על שימוש בתזמורת בלבד - בלי ביל ברופורד, בלי ג'ון אנדרסון ובלי הבסיסט השכור טים האריס. אפשר היה לעשות את זה יותר טוב: ראו למשל את האלבום הסימפוני S & M של מטאליקה בניצוחו של מייקל קיימן המנוח - שם החליטו לתת ללהקה המקורית להוביל, ולתזמורת להוסיף צבעים. אך "סימפוניק מיוזיק אוף יס" לא היתה שעתם הגדולה של אנשי יס או של דיויד פאלמר, ששינה את מינו וכיום הוא עונה לשם "די" (Dee). ציניקנים בעלי חוש הומור שחור יאמרו שפאלמר עבר למין הנשי כי לא רצה להיות מזוהה עם פרוייקטים סכריניים כגון זה. לפני שיוצאים מן האיטליז הזה עם השחיטה התורנית, מילה טובה לקראת סיום: מי שמעריך את האלבום "רילייר" משנת 1974 כדאי שירדוף אחרי הדיסק הזה רק בשביל העיבוד הפילהרמוני של תת-הפרק Soon, הפעם בלי ג'ון אנדרסון -- נקודתית, פאלמר עשה כאן עבודה טובה -- העיבוד של תת-הפרק האחרון ביצירה "גייטס אוף דליריום" נשמע מפואר כמעט כמו בפסקול של 'שר הטבעות' מאת המלחין והמעבד הקנדי הווארד שור. מעולם לא נשמעה המוסיקה של יס כל כך עצובה, דרמטית ומפחידה. 'סון' הסימפוני היא פסגה מושלגת קטנה, ששווה להעפיל אליה.
לסיכום, האלבום "המוסיקה הסימפונית של יס" משנת 1993 הוא פרוייקט מבולבל ומאכזב, שמצדיק רכישה רק בהנחה קיצונית או כדיסק משומש. סטיב האו חתום כאן כ'מפיק', ולכן חלק מן האשמה נופלת עליו. ללקוחות החנויות הדיגיטליות מומלץ לבחור אך ורק את קטעים 3, 5 ו-9 ("וונדרס סטוריז"; "מוד פור א דיי"; "סון"). כל השאר עשוי להביך את חובבי להקת יס, אלא אם כן מדובר בחובבי פסטיגלים, מחזות זמר קיטשיים ו/או אופרות-להיט בסגנון אנדרו לויד וובר. טוב היה עושה דיויד פאלמר לו היה מתרכז בעבודה סימפונית אמיתית, במקום לפלרטט עם תערובות מפוקפקות בסגנון ה'מיוזיקלס' של ברודוויי בואכה ה'ווסט-אנד' של לונדון.
|
עוד ביקורות על אלבומים של יס
תגובותאיך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין") |
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר