רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Symphony X - Iconoclast

Symphony X

Iconoclast

2011 Nuclear Blast Records (2CD)

USA

(82:51)

SymphonyX.com



ביקורת: אורי ברייטמן

24/02/02

אלבומה השמיני של סימפוני-אקס הוא ככל הנראה המוצלח ביותר מבחינה הפקתית-טכנית, ומכיל את אוסף הלהיטים הגדול ביותר של הלהקה מאז היווסדה ב-1994. עם זאת, מבחינה מוסיקלית הוא הכי פחות מעניין ופרוגרסיבי.


'איקונוקלסט' הוא האלבום הראשון של הלהקה שעוסק בעתיד, ולא בעבר. עד היום, כל אלבומיה של סימפוני-אקס התמקדו בסיפורי מיתולוגיה והיסטוריה. הכיוון האמנותי החדש הוא פרי מוחו של מייקל רומיאו, הגיטריסט והמוח המוסיקלי המרכזי בלהקה כיום. רומיאו החליט לשלב מדע בדיוני עם מטאל 'שורשי', ולהתרחק במודע מן הכיוון הסימפוני והניאו-קלאסי שדרכו התפרסמה הלהקה בסוף שנות ה-90.


איקונוקלסט - מהדורת דיסק יחיד
עיצוב העטיפה לגרסת הדיסק היחיד
של איקונוקלסט מ-2011
האלבום יצא בשתי גרסאות: הראשונה היא דיסק אחד באורך 63 דקות, ובו תשעה קטעים. השנייה הוגדרה כ'ספשל אדישן' (Special Edition) והיא דיסק כפול באורך 83 דקות ובו תריסר קטעים. ביקורת זו תעסוק בגרסה המורחבת, וגם בהבדלים בינה ובין הגרסה המסחרית הרגילה.


המוטיב המרכזי ב'איקונוקלסט' הוא המאבק בין האדם והמכונה, או ליתר דיוק: ניצחונה של הטכנולוגיה המודרנית על האדם הפשוט. כמעט כל השירים מבטאים, פחות או יותר, את אותו הלך-רוח: האנושות איבדה את היכולת לשלוט על המצאותיה, ולא ירחק היום שבו היא תמצא את עצמה מובסת על ידי יצירה המכאניים. גישה פסימית זו מקבילה לסרטים כגון 'שליחות קטלנית', ומייקל רומיאו (כותב המילים) הצהיר זאת במפורש בראיונות.


'איקונוקלסט' ממשיך את הקו של קודמו, 'פרדייז לוסט' (2007), שהצביע בצורה הברורה ביותר על התרחקות מכוונת מן הפרוגרסיב-מטאל הסימפוני, כיוון מוסיקלי שאיתו היתה מזוהה סימפוני-אקס עד לפני מספר שנים. הקלידים של מייקל פינלה הלכו ונחלשו במיקס הסופי, לטובת הגיטרות של רומיאו ועבודת השירה (המצויינת לכשעצמה) של הסולן הותיק, ראסל אלן.


מה שעשה 'פרדייס לוסט' לפני כחמש שנים, מקצין 'איקונוקלסט' עד לרמה שבה סימפוני-אקס מתחילה להישמע לעתים כמו מטאליקה עם קלידן. זה לא בולט בכל הקטעים, אבל בחלקם הגדול. הקטע הפותח, למשל, נושא את שם האלבום, ולא רק בגלל אורכו (10:51), הוא מספיק פרוגרסיבי כדי ליצור המשכיות מינימלית עם שאר הקטלוג של הלהקה. עם זאת, אין כאן טריקים חדשים, אלא רק סידור-מחדש של אותן מלודיות, טכניקות ומבנים שבהם השתמשה הלהקה בעבר.


מכאן ועד סופו של הדיסק (הראשון מבין השניים שבמהדורה המורחבת; סוף הדיסק בגרסה הרגילה), העניינים חוזרים על עצמם, וזאת למרות שחלק מן הקטעים הם כמעט 'להיטים' במובן המטאלי-פופי של המילה. קחו למשל את 'דיהיומנייזד' (Dehumanized): שיר מטאל קליט ביותר, שמותאם לפסטיבלי-מטאל, אבל הוא שגרתי מדי בשביל ליצור עניין אמיתי. רק המיני-אפוס הסוגר (When All is Lost), מציל חלק קטן מתוך הכבוד האבוד של סימפוני-אקס.


אז מהי התוכנית של סימפוני-אקס? להקה לא באה ומשנה בצורה כל כך בוטה את הסגנון שלה מסיבה בלתי-ברורה. אפשר לומר שרק בזכות 'פרדייז לוסט' ו'איקונוקלסט', שני אלבומיה המסחריים והמלוטשים ביותר עד כה, זכתה הלהקה להצלחה מסחרית רצינית. וזו כנראה תמצית ה'מזימה': הגדלת קהל-היעד בעזרת הופעות חיות. מכיוון שמכירות דיסקים ואלבומים כבר לא מספקות תזרים מזומנים, השירים חייבים לעבוד טוב על הבמה. כדי שללהקה תהיה סיבה כלכלית לחיות ולהמשיך לעבוד, היא זקוקה ליצור ביקוש למכירת כרטיסים במחירים גבוהים. הלהקה מתכוונת לבלות את השנתיים הקרובות (2012-2013) בהופעות, כך שלא מדובר כאן בתזה מופשטת.


חברי להקת סימפוני-אקס
חברי להקת סימפוני-אקס בהרכב הנוכחי


אז צריך להודות על האמת: אלבומים כמו 'איקונוקלסט' נשמעים טוב, והם קלים להאזנה. אי אפשר שלא לשבח את ההקלטה, המיקס והמאסטר. מייקל רומיאו הקליט את המוסיקה באולפנו הביתי ('הצינוק'), ושלח את החומרים אל המפיק והטכנאי השבדי ינס בוגרן (Jens Bogren), שהפיק מהם צליל גדול, נקי ומלוכלך בו-זמנית. ברמה ההפקתית, יש לסימפוני-אקס במה להתגאות. זו גם הפעם הראשונה שבה ערוצי התופים נשמעים כמו שהם צריכים, מחלה עיקשת שסוף-סוף הוכרעה במפתיע.


ואיפה הבעיה בכל זה? פשטנות ורדידות: מבחינה מוסיקלית (עיבודים ולחנים), מרבית השירים פשוט נשמעים אותו דבר. אם פעם היה לנו את באך ובטהובן כדי לאוורר את המוח מכל קלישאות המטאל האמריקני, עכשיו אתם בתוך מכונה אחרת: הקלידים של פינלה עברו תהליך של הכחדה שקטה והדרגתית, ולכן רוב היצירות באלבום חוזרות על אותה תבנית שחוקה מעולם הת'ראש-מטאל, שבה מייצרים ריף מרכזי, שואגים עליו בבית הראשון, מעבירים לפיזמון, שואגים שוב בבית השני, הולכים לסולו גיטרה צפוי-מראש, ואז מחליטים על ריף שני, או שסוגרים את הסיפור בחבטה קצרה.


קחו לדוגמה את 'אלקטריק מסייה' ('משיח חשמלי', בעברית מדוברת): זהו שיר מהוקצע באורך 6 דקות, שיכול אפילו לעבוד בתור סינגל לתחנות רדיו המשדרות מטאל. אם נשים בצד את תרומתו הצנועה לשיווק האלבום בקרב ההמונים, לא נמצא ב-2011 אפילו דבר אחד שסימפוני-אקס לא כתבה בעבר. מי שטרח להכיר את שלל אלבומיה של הלהקה, לא ילמד כלום; רק מאזינים חדשים לגמרי יכולים באמת להתלהב מן התגלית.


אפילו מבחינה לירית, הטקסטים של רומיאו לא מצליחים לעבור את אחוז החסימה. ראסל אלן מטפל בהם בצורה הטובה ביותר האפשרית, והשירה שלו ראויה להילמד בבית הספר למורשת המוסיקה על שם רוני ג'יימס דיו המנוח (1942-2010). יש פער גדול בין הכריזמה הקולית של אלן, והיכולת שלו לשכנע שהוא מבין את הטקסט ומאמין בו - ובין העובדה שהמילים אינן מחכימות במיוחד. אין עומק כלשהו בפזמונים של רומיאו-אלן, וקונספט 'מאבק אדם-מכונה', בו עסקה מיטב הספרות העולמית בהצלחה במשך שנים רבות, נותר כאן בלתי-מפותח בעליל. איזכור נושא הרשתות החברתיות (הקטע השישי, Children Of A Faceless God) לא מתחיל לגרד את פני השטח.


אם כך, לפנינו אלבום מטאל סביר, מהנה במידה מסוימת, בעל נטיות פרוגרסיביות אקראיות (בעיקר בתחילתו ובסופו), אבל הוא דל מדי ברעיונות מוסיקליים ולירים מרעננים, וטיפה ניאנדרטלי בהתייחסות שלו אל קהל המאזינים הפוטנציאלי. אם רוצים להמשיך להתייחס לסימפוני-אקס כאל הרכב פרוג-מטאל, במידה כלשהי, צריך לקחת בחשבון שהחבר'ה דיללו את עצמם בצורה מבהילה. מעבר למיחזור של ריפים ומלודיות מן העבר, יש כאן התנערות כמעט-צינית מן ההיסטוריה הסימפונית של הלהקה, כפי שהגיעה לשיא מסוים באלבום V משנת 2000.


מבחינה מסחרית צרה, 'איקונוקלסט' הוא הישג משמעותי עבור להקה למודת-קרבות, שזכתה לתגובות משפילות לעתים מן הקהל המטאלי ברחבי העולם, בעיקר בארה''ב. הסולן, אלן ראסל, בוודאי צריך להיות מרוצה מהעבודה שלו כאן; לעומתו, מייקל פינלה יצטרך לשכור חוקר פרטי כדי לעלות על עקבותיה של עבודת הקלידים שלו. האלבום הזה יעזור ל'סימפוני-אקס' להרחיב את גרעין המעריצים שלה בכל העולם, למכור הופעות בקלות ולזכות בהערכה מן התעשייה. אך מבחינה אמנותית -- אם למישהו עדיין איכפת מזה -- סימפוני-אקס 'ירדה ליגה' בכל מה שנוגע ליצירתיות, מקוריות ויצירת עניין בקרב מוסיקאים ומאזינים רצינים.


ההבדל בין סוגי האלבומים: רק שלושה שירים מבדילים בין הגרסה המורחבת (Special Edition), המתפרשת על גבי שני דיסקים, ובין הגרסה הרגילה, שמסתפקת בדיסק אחד. ה'בונוס' הראשון, 'לייט אפ דה נייט' (Light Up The Night) הוא שיר בינוני למדי, שאפשר לוותר עליו בקלות. ה'בונוס' השני, 'דה לורדס אוף כייאוס' (The Lords Of Chaos) קצת יותר טוב, ועדיין לא מצדיק את שליפת המזומנים. רק ה'בונוס' השלישי, 'ריין אין מאדנס' (Reign In Madness), באורך 8.5 דקות, אולי מסביר מדוע הלהקה התעקשה על הוצאת אלבום כפול - ועדיין הוא לא מחדש פירור למעריצים הוותיקים. המסקנה: אפשר להסתפק בגרסת האלבום היחיד, שהיא נוחה יותר להאזנה (מישהו עדיין מנגן דיסקים במערכת?) ולמצוא באינטרנט את הבונוס השלישי לבדו.

לסיכום, 'איקונוקלסט' הוא מוצר שהגשים את מטרותיו העסקיות, ומהווה מקור לעלבון אינטלקטואלי צורב וגאווה פיננסית גדולה, בו-זמנית. מאובחנים כאן הפקה מוסיקלית מקצועית ביותר, שירים נוסחתיים שעובדים נהדר מול קהל מזדמן במועדונים ואצטדיונים -- ובמקביל, מורגשת רגרסיה קלינית במחלקת ההשראה, החדשנות והכבוד העצמי. תעשיית המוסיקה תמיד שמחה כשלהקות כמו סימפוני-אקס בוחרות בגישה הישירה, הבוטה והקלה; לעומת זאת, אנשים אמיתיים וסקרניים, המחפשים מוסיקה מאתגרת ומעניינת, עלולים לחוש סכין תקועה בגבם.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על איקונוקלסט וסימפוני-אקס

***




איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il