רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Heatwave

Univers Zero

Heatwave

1987 Cuneiform Records

Bruxelles, Belgium

(42:19)

univers-zero.com



ביקורת: אורי ברייטמן

 

מי שעדיין לא מכיר את להקת יוניברס זירו הבלגית, טוב יעשה אם יקרא בשתי דקות את תקציר הביוגרפיה הייחודית שלה בביקורת קודמת.


האלבום Heatwave, "גל חום", הוא האחרון של UZ בשנות ה-80. באותה שנה בה יצא לאור בחברת קיוניפורם האמריקנית (1987), התפרקה הלהקה. תריסר שנים אחר כך, הם התאחדו, והוציאו ב-1999 את האלבום 'דה הארד קווסט', שהיה פחות מרשים. לכן אמנם אי אפשר להתייחס לאלבום זה כאל אפילוג או צוואה אמנותית, אבל אין ספק שהוא מייצג סופה של תקופה משמעותית בחייו של ההרכב.


אולי יותר מכל אלבומיה האחרים, Heatwave נהנה וסובל בו-זמנית מפלאי הטכנולוגיה של שנות השמונים. אפשר לכנות את התופעה הזאת "סינדרום dx7", על שם הסינתיסייזר העתיק מתוצרת ימאהה, שהשפיע על הצליל של הרכבים רבים בעולם. ההפקה המוסיקלית של UZ כאן היא פחות ניאו-קלאסית, מעט יותר "עתידנית", פחות על-זמנית. טהרני רוק אקוסטי עשויים לעקם את האף למשמע חלק מהצלילים המסונתזים, אבל אחרי כמה האזנות קל להתרגל.


ההרכב המוסיקלי רחב מאי-פעם. שני קלידנים: ז'אן-לוק פלובייה מתגבר את אנדי קירק. גיטרה חשמלית מבורכת שחזרה לזירה, בזכות מישל דלורי. ויולה וכינור של פטריק האנפייר, וכמובן הסימן המסחרי הרשום של יוניברס זירו - כלי הנשיפה המיוחדים של דירק דשימייקר, בעיקר קלרינטים וסקסופון. מנהיג ההרכב הוא עדיין דניאל דני, על התופים וכלי ההקשה. פה ושם תורמים חלק מן המעורבים את קולותיהם, כמו נשיפות וקולות-רקע משונים. היקפה של השביעיה הסודית מאפשרת למוסיקה של UZ להיות מגוונת במיוחד.


להקת יוניברס זירו בשנת 1985
להקת יוניברס זירו בשנת 1985
משמאל לימין: כריסיטאן ג'נט (מאחור), אנדי קירק (קדימה), ז'אן-לוק פלובייה (מאחור)
פטריק הנפייה (קדימה), מישל דלורי (מאחור), דניאל דני (מקדימה), דירק דשימאקר



אותם אלמנטים שהפכו את UZ להרכב מהולל כל כך קיימים גם כאן, ובנדיבות: מחסור כרוני בכל סוג של הומור, ניכור ופסימיזם, גישה טראגית לעולם המוסיקה בפרט והעולם בכלל, סירוב עיקש לקפוא על השמרים, מיומנות גבוהה בבניית יצירות ארוכות, כנות אמנותית חסרת פשרות, עיבודים מפתיעים וכמה רגעים של אימה צרופה. כן, ממש טרור לאוזניים, שאולי נשמע מרתיע בהאזנות ראשונות, אך מחזיר את ההשקעה בריבית דריבית למי שלא חושש מדרך ארוכה.


האלבום מכיל ארבע יצירות, שתיים טובות מאת דניאל דני, ושתיים טובות עוד יותר, מאת אנדי קירק. האחרון מוביל על הראשון, וניכר שהוא היה הדמות הדומיננטית בהרכב, לפחות בשלב זה. יצירת הנושא הפותחת, 'היט-ווייב' (Heatwave) מאת קירק, מעוררת דימוי אפשרי של הזייה מידברית אכזרית. בתפקיד השמש הקופחת: גיטרה חשמלית, תופים וסינתיסייזר. חלקה צועדת במקצב המארש, עם כמה עצירות ושינויים פה ושם. סולו הגיטרה הקצר שמופיע בתזמון 5:22 לא נותן למוסיקה להיגרר אל מחוזות הרוק השגרתי. בדיוק בתזמון 6:00 מופיע מוטיב חדש ועצבני, שגורר את כל ההרכב למרתפים המקאבריים שהם כל כך אוהבים לשוטט בהם. הנגינה הופכת אלימה, נרגעת לדקה ושוב מזנקת על טרפה, עד הסוף הפתאומי.


היצירה צ'יינה-ווקס (ChinaVox) קיבלה את שמה, מן הסתם, מההשפעות האוריינטליות על המוסיקה של דניאל דני, שהלחין את הקטע הלא-ארוך הזה, חמש דקות בלבד. חלקים נבחרים בעיבוד האקסצנטרי של דני מזכירים פולחן דתי מן המזרח הרחוק, בעיקר בזכות כלי ההקשה האקזוטיים שדני מכניס לאולפן. אם הקטע הקודם הציג טיול קודר במדבריות סהרה, הקטע הזה צועד בזהירות בעיר האסורה, בצלילים שמזכירים לי קטע אקשן בתיאטרון קאבוקי מסורתי. טכניקת ההלחנה ממושמעת וספרטנית, במיטב המסורת האסיאתית, בשונה מן המלודיות המזרח-אירופאיות שהוא אהב לכתוב באלבומים קודמים.


היצירה 'קירות רעש' (בצרפתית: Bruit dans les murs), קטע נוסף שהלחין דני, מאפשרת לו להתבטא על התופים בחופשיות גדולה מן הרגיל. במקביל, הוא לא מזניח לרגע את האפקטים: קולות וצרצורים מציפים את ההקלטה, לפעמים מרגיזים ולפעמים מסקרנים. המוסיקה מרמזת על אירוע ייחודי שמתרחש וממלא את הרחובות. בתזמון 1:37 הוא מציג מוטיב מלכותי בחצוצרה דיגיטלית, שמתפתח למעין-תהלוכה רבת-הוד של שליט מסתורי. הדיקטטור נושא נאום קצר ומהורהר. המוטיב המלכותי חוזר (2:51) והתהלוכה ממשיכה לצעוד קדימה. אלא שאז היא נתקלת באופיזיציה מנומקת, שהולכת ומתעצמת עד שהשליט שב לתפוס את היוזמה (5:53) ומסתלק מן המקום. מה שנשאר היא רק תדהמה גדולה, חסרת-זמן, שמתפרשת במרחב כמו שטיח ענק עד שהיא מתפוגגת אל השקט.


'מישור ההלוויה' (The Funeral Plain) היא ללא ספק היצירה העמוקה והמשכנעת ביותר בכל האלבום, ואחת המרשימות בכל הקריירה של יוניברס זירו. אורכה 20:24 דקות והיא תפסה את כל צד ב' של תקליט הויניל. כמובן שבגרסת הדיסק אין לאורך החריג משמעות מיוחדת. קירק כותב על גב האלבום שהיצירה "מוקדשת לכל הסבל שבחיים המוביל למודעות עצמית". המשפט נשמע מעט מנותק ופילוסופי, אבל מבנה היצירה מצדיק את האמירה הזו: המוסיקה מעבירה את המאזין דרך צער, כאב וייסורים, עד להתפכחות המפוארת והקצרה בסופו של כל סיוט. המבנה הייחודי הזה -- הרהור, סבל, תובנה וסוף -- חוזר על עצמו לאורך כל היצירה: קירק מציג מוטיבים, מפתח אותם לאט, מוביל אותם לאורך מסלול מלא עקרבים ונחשים, עד לקיצונות בלתי נסבלת, בונה שיאים קצרים ומפרק אותם במהירות, בלי רחמים.


הפרק הראשון ביצירה נפתח בשרטוט נוף פרה-היסטורי, מנותק מכל תרבות אנושית. זה סוג של "דייסה בראשיתית" או ג'ונגל בסגנון פארק היורה, ובו יצורים שנכחדו מזמן. לאחר שירטוט הסביבה, מופיע בתזמון 3:13 פסנתר בודד המתלבט בין שני אקורדים, וזוכה לליווי מלנכולי של קלרינט וכינור. מה שנולד בעדינות מתוך הדממה, הולך וצובר משמעות של אסון מתקרב (6:00). הקלרינט מציג אבטיפוס של המוטיב המרכזי (7:40), הגיטרה החשמלית מצטרפת אליו לטירוף שבונה את השיא הראשון, ממנו נולד מוטיב ה"תובנה" הטרגי השני (8:38), שמופיע ונעלם במהירות רבה כלעומת שבא.


הפרק השני של 'מישור ההלוויה' שוב מנותק מכל רמז לאנושיות. מסביב קולות מרתיעים של בעלי חיים וציפורים. משומקום מגיח צליל קצוב ומכני של שעון מוזר (10:11), וסביבו מתפתלים שאר הכלים. קלרינט וכינור מתייסרים על רקע שטיחי-צליל, השעון מפנה את מקומו לתופים של דני (12:26), המאפשרים לכלי הנשיפה והמיתר לנסח קווים מלודיים קטועים ומהירים (סטאקאטו), בליווי אפקטים שמזכירים נשיפת-דרקון או הר-געש מבעבע. הקטע המיליטנטי הזה מציג את ההרכב במיטבו, בג'אם אכזרי ומרתק, במיוחד סולו הכינור בדיסטורשן, בתזמון 14:14. הלהקה צוברת מהירות, מפתחת שיא קטן של דיסוננס וטירוף, ומפנה את הדרך לסולו גיטרה מדהים (15:33), שנשמע כמו אדם המאבד את שפיותו וצורח בכאב. האקסטזה מגיעה לשיא חסר-תקדים של ייסורים עד תזמון 18:35, שבו נולד בפאר וברושם רב המוטיב השלישי והטרגי מכולם. אך התובנה קצרה וסופה מהיר: המוטיב נרצח באכזריות (19:37), והדממה חוזרת אל העמק.

לסיכום, 'היטווייב' הוא לא אלבום קל וגם לא תמיד נעים לאוזניים, בעיקר בגלל הסיכון שלקחו חברי הלהקה בתחום ההפקה המוסיקלית, והשימוש בטכנולוגיה שעלולה להתיישן. פה ושם מתגנבים צלילים סינתטיים משנות ה-80 האבודות, צלילים שהיום אולי נשמעים מעט אנכרוניסטיים; אבל הלחנים המוקפדים, העיבודים הסימפוניים, הביצוע הממושמע והחזון האמנותי הייחודי מתגברים על המכשולים הללו בקלות רבה יחסית. בסופו של חשבון, זה עוד אלבום רציני ונוקב של יוניברס זירו, עדות מושלמת לכישרון גדול שתועד בהצלחה.

הציון: 9.5/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 עוד המלצות על יוניברס זירו







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")