 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
יש להודות, הידיעה על תקליט חדש של ון דר גרף ג'נרטור (להלן: ודגג) מעוררת רגשות מעורבים: מחד ציפייה דרוכה ושמחה גדולה לקראת חומרים חדשים של אחת מלהקות הפרוגרסיב הטובות והחשובות בשנות השבעים, ומאידך חשש מפני אכזבה גדולה. כבר נתקלנו בלהקות עבר מפוארות שהוציאו לאור תקליטי מופת בשנות השבעים, ובשנות השמונים תשעים, שלא לדבר על שנות האלפיים, הקליטו תקליטים מביכים וחסרי כל השראה.
החשש אף גובר כשנזכרים בכמה תקליטים מיותרים שפיטר המיל התעקש להקליט בעשור האחרון (לא כולל את האחרון, אגב, ובו המיל חוזר לעצמו). דווקא ודגג השתייכה לחבורה מכובדת שהצליחה לשמור על רמה גבוהה אחידה בכל אחד מאלבומיה במהלך שנות השבעים ופרשה בשיא. אם כך טבעי שנשאל עצמנו האם תוכל ודגג לשחזר את אווירת האופל הקודרת שאפיינה את יצירתה בשנות השבעים. האם עדיין מסוגלים החברים לנגן בעוצמה, בלהט ומתוך תחושת דחיפות כפי שנגנו בימי הזוהר?
מי מאיתנו המכירים ואוהבים את הלהקה לא כמהה לודגג ה"זועמת בדרכים" כשפיטר המיל שר כנביא זעם והסקסופון של דיוויד ג'קסון זעק לשמיים? התשובה המיידית לשאלות אלו למרבה הפלא והשמחה היא חיובית. כן, ודגג עשו את הלא יאומן והצליחו לאחד כוחות מחדש ולהקליט את מה שנשמע כתקליט אבוד של הלהקה משנות השבעים – וזה, אומר הכל. אך ראוי להדגיש שבדברים אלה אני מתייחס במיוחד לדיסק הראשון, השני הוא כבר סיפור אחר, ועוד נגיע אליו.
השיר הראשון (Every Bloody Emperor) יזרוק אתכם מייד אחורה בזמן. זוכרים את הצליל הכבד שכה אפיין את ודגג, אותו סאונד עמוק ואפל שנבע בעיקר מקו דומיננטי של קלידים וסקסופון? ובכן, הכל נמצא כאן כאילו הלהקה מעולם לא התפרקה. המיל שר בעוצמה ובכנות שאתם הוא כה מזוהה, על עולמנו העגום בו כל ראש מדינה ארור נלחם בשם חרות מזויפת, והכותרת מדברת בעד עצמה. טוב, המיל תמיד הצטיין בכתיבת שירים אינטליגנטיים, לזה בכל זאת אפשר היה לצפות. לא מקרי גם שהשיר פותח את האלבום, יש בו מעין הצהרת כוונות והלחן נקלט מהר. אי אפשר לפספס – זהו המיל שתמיד נשמע מעט שונה בזמן שהקליט עם חברי הלהקה.
הקטע הבא (Boleas Panic) אינסטרומנטאלי ונשמע כאילו נלקח ישירות מתוך World Record. אם אהבתם את התקליט המעולה ההוא, תשמחו לשמוע קטע בעל אופי דומה. דיוויד ג'קסון, שגם חתום על הקטע, משתולל עם הסקסופון והמיל מנסר עם הגיטרה (זוכרים את Meurglys III (The songwriter's guild)). יופי של קטע המנוגן לעילא.
צעקה של המיל מעבירה אותנו לקטע הבא (Nutter Alert). אם התקף הלב של המיל הותיר בו צלקות לא תשמעו זכר להן בשירתו. הוא זועם כאילו לא קרה כלום מאז שנות השבעים – ואולי באמת לא קרה הרבה. המיל תמיד סחב את העולם על כתפיו הצרות וכנראה שדברים שיש לזעום עליהם מעולם לא ייעלמו מהעולם. המיל, מכל מקום, לא איבד את המנוע הפנימי שלו, וטוב שכך. ואני מבטיח לכם, ברגע שתשמעו את הסקסופון בתחילת הקטע תרגישו שחזרתם הביתה. הלחן ממכר עם ריף מוצלח במיוחד. רק הקלידים של Hugh Banton מזכירים לנו שבכל זאת הטכנולוגיה השתנתה מעט מאז שנות השבעים. כמה טוב לשמוע שוב את האנדרלמוסיה המוכרת של קלידים תופים וסקסופון, מערבולת ייחודית כל כך לודגג. עוד קטע מנצח.
הקטע הבא (Abandon Ship) הוא, לעניות דעתי, חלש יחסית, אם כי צליל הגיטרה עם הדיסטורשן עובד היטב. המלים דווקא מעניינות: הן עוסקות, איך לא, בתחושת ההתבגרות (להזכירכם חברי ודגג מתקרבים לשישים) המלווה בתחושה ההולכת וגדלה שבקרוב צריך... לנטוש את הספינה. ואכן, גיא אוונס (Guy Evans) כותב בחוברת המלווה את הדיסק על הפגישות האחרונות של חברי הלהקה במסגרות לא מלבבות במיוחד כמו לוויות של חברים שליוו את הלהקה בדרכים. יפה לגלות שודגג דווקא מגלה גישה בריאה לתהליך ההתבגרות:
הקטע הבא (In Babelsberg) מלווה בסאונד ונדרגראפי אופייני אך בכל זאת מותיר רושם מעט בינוני. המיל מספר על חווית ביקור שלו בברלין אך זו כבר אינה ברלין כפי שהוא זוכר אותה. קשה שלא להיזכר בהקשר זה ב- German Overalls (מתוך: Chameleon In The Shadow Of The Night) על תחושת הדכדוך שתוארה שם בזמן אחר. כאן האווירה אחרת לגמרי. לא תיאור עגמומי של אנשים עזובים בעיר הגדולה אלא חווית הזרות של המיל בברלין ששינתה אופייה. אפשר למצוא גם רמזים עדינים לתקופה אפלה יותר בתולדות העיר.
הקטע האחרון (On the Beach) מסיים את הדיסק הראשון באווירה רגועה בניחוח ג'אז. קטע יפה ואף מרגש המאזכר זוג לא צעיר, אך עדיין מאוהב, הפוסע על החוף (כן, כן, אותו חוף שעורר את דמיונו – להבדיל – של ניל יאנג). ושוב מזכיר לנו המיל שכישרונו לכתוב שיר לא אבד, הוא רק נרדם פה ושם. ואיזה יופי של מלים שאומרות המון אך בפשטות: Right now I want to walk towards the sea, hoping you're still in step with me.
ועכשיו להפתעה האמיתית. הדיסק השני מכיל 10 קטעים אינסטרומנטאליים לגמרי (מעל שבעים דקות) מבוססי אלתור. חברי הלהקה התכנסו באולפן ההקלטות המבודד של גיא אוונס למשך שבוע וניגנו "כאילו הם מעולם לא הפסיקו" (מתוך החוברת). ההפתעה גדולה הן משום שהתוצאה מוצלחת והן משום שבפירוש לא ציפינו להקלטות מסוג כזה בתקליט של ודגג.
יושבים להם ארבעת החברים באולפן הדחוס ומנגנים להנאתם שורה של קטעי רוק, פרוג מהול בג'אז, ריו, בלוז ומה לא. את ההנאה שלהם אפשר לזהות היטב בקריאות הביניים הנשמעות פה ושם (Crux) וכמובן, מתוך חדוות הנגינה המורגשת היטב. הקטעים שומרים פחות או יותר על רמה אחידה אבל כמה מהם (למשל, Double Bass ו- Slo Moves) מוצלחים במיוחד. ידידינו לא לוקחים שבויים וכמה מהקטעים קשים למדי לעיכול אך שווים האזנות חוזרות. שימו לב למשל ל- Spanner שנשמע כמו קטע מתוך פון הארטס (Pawn Hearts) שנותר על שולחן העריכה.
החשש אף גובר כשנזכרים בכמה תקליטים מיותרים שפיטר המיל התעקש להקליט בעשור האחרון (לא כולל את האחרון, אגב, ובו המיל חוזר לעצמו). דווקא ודגג השתייכה לחבורה מכובדת שהצליחה לשמור על רמה גבוהה אחידה בכל אחד מאלבומיה במהלך שנות השבעים ופרשה בשיא. אם כך טבעי שנשאל עצמנו האם תוכל ודגג לשחזר את אווירת האופל הקודרת שאפיינה את יצירתה בשנות השבעים. האם עדיין מסוגלים החברים לנגן בעוצמה, בלהט ומתוך תחושת דחיפות כפי שנגנו בימי הזוהר?
מי מאיתנו המכירים ואוהבים את הלהקה לא כמהה לודגג ה"זועמת בדרכים" כשפיטר המיל שר כנביא זעם והסקסופון של דיוויד ג'קסון זעק לשמיים? התשובה המיידית לשאלות אלו למרבה הפלא והשמחה היא חיובית. כן, ודגג עשו את הלא יאומן והצליחו לאחד כוחות מחדש ולהקליט את מה שנשמע כתקליט אבוד של הלהקה משנות השבעים – וזה, אומר הכל. אך ראוי להדגיש שבדברים אלה אני מתייחס במיוחד לדיסק הראשון, השני הוא כבר סיפור אחר, ועוד נגיע אליו.
השיר הראשון (Every Bloody Emperor) יזרוק אתכם מייד אחורה בזמן. זוכרים את הצליל הכבד שכה אפיין את ודגג, אותו סאונד עמוק ואפל שנבע בעיקר מקו דומיננטי של קלידים וסקסופון? ובכן, הכל נמצא כאן כאילו הלהקה מעולם לא התפרקה. המיל שר בעוצמה ובכנות שאתם הוא כה מזוהה, על עולמנו העגום בו כל ראש מדינה ארור נלחם בשם חרות מזויפת, והכותרת מדברת בעד עצמה. טוב, המיל תמיד הצטיין בכתיבת שירים אינטליגנטיים, לזה בכל זאת אפשר היה לצפות. לא מקרי גם שהשיר פותח את האלבום, יש בו מעין הצהרת כוונות והלחן נקלט מהר. אי אפשר לפספס – זהו המיל שתמיד נשמע מעט שונה בזמן שהקליט עם חברי הלהקה.
הקטע הבא (Boleas Panic) אינסטרומנטאלי ונשמע כאילו נלקח ישירות מתוך World Record. אם אהבתם את התקליט המעולה ההוא, תשמחו לשמוע קטע בעל אופי דומה. דיוויד ג'קסון, שגם חתום על הקטע, משתולל עם הסקסופון והמיל מנסר עם הגיטרה (זוכרים את Meurglys III (The songwriter's guild)). יופי של קטע המנוגן לעילא.
צעקה של המיל מעבירה אותנו לקטע הבא (Nutter Alert). אם התקף הלב של המיל הותיר בו צלקות לא תשמעו זכר להן בשירתו. הוא זועם כאילו לא קרה כלום מאז שנות השבעים – ואולי באמת לא קרה הרבה. המיל תמיד סחב את העולם על כתפיו הצרות וכנראה שדברים שיש לזעום עליהם מעולם לא ייעלמו מהעולם. המיל, מכל מקום, לא איבד את המנוע הפנימי שלו, וטוב שכך. ואני מבטיח לכם, ברגע שתשמעו את הסקסופון בתחילת הקטע תרגישו שחזרתם הביתה. הלחן ממכר עם ריף מוצלח במיוחד. רק הקלידים של Hugh Banton מזכירים לנו שבכל זאת הטכנולוגיה השתנתה מעט מאז שנות השבעים. כמה טוב לשמוע שוב את האנדרלמוסיה המוכרת של קלידים תופים וסקסופון, מערבולת ייחודית כל כך לודגג. עוד קטע מנצח.
הקטע הבא (Abandon Ship) הוא, לעניות דעתי, חלש יחסית, אם כי צליל הגיטרה עם הדיסטורשן עובד היטב. המלים דווקא מעניינות: הן עוסקות, איך לא, בתחושת ההתבגרות (להזכירכם חברי ודגג מתקרבים לשישים) המלווה בתחושה ההולכת וגדלה שבקרוב צריך... לנטוש את הספינה. ואכן, גיא אוונס (Guy Evans) כותב בחוברת המלווה את הדיסק על הפגישות האחרונות של חברי הלהקה במסגרות לא מלבבות במיוחד כמו לוויות של חברים שליוו את הלהקה בדרכים. יפה לגלות שודגג דווקא מגלה גישה בריאה לתהליך ההתבגרות:
And it's difficult to think of anything less magic than the aged in pursuit of the hipזו אולי גם הסיבה שחברי הלהקה חזרו לאותה נקודה שבה הפסיקו לפני למעלה מעשרים שנה. הם פשוט ממשיכים לעשות את מה שעשו כל כך טוב, או אולי הם לא יכולים לעשות משהו אחר. אבל למי אכפת אם התוצאה כה מוצלחת.
הקטע הבא (In Babelsberg) מלווה בסאונד ונדרגראפי אופייני אך בכל זאת מותיר רושם מעט בינוני. המיל מספר על חווית ביקור שלו בברלין אך זו כבר אינה ברלין כפי שהוא זוכר אותה. קשה שלא להיזכר בהקשר זה ב- German Overalls (מתוך: Chameleon In The Shadow Of The Night) על תחושת הדכדוך שתוארה שם בזמן אחר. כאן האווירה אחרת לגמרי. לא תיאור עגמומי של אנשים עזובים בעיר הגדולה אלא חווית הזרות של המיל בברלין ששינתה אופייה. אפשר למצוא גם רמזים עדינים לתקופה אפלה יותר בתולדות העיר.
הקטע האחרון (On the Beach) מסיים את הדיסק הראשון באווירה רגועה בניחוח ג'אז. קטע יפה ואף מרגש המאזכר זוג לא צעיר, אך עדיין מאוהב, הפוסע על החוף (כן, כן, אותו חוף שעורר את דמיונו – להבדיל – של ניל יאנג). ושוב מזכיר לנו המיל שכישרונו לכתוב שיר לא אבד, הוא רק נרדם פה ושם. ואיזה יופי של מלים שאומרות המון אך בפשטות: Right now I want to walk towards the sea, hoping you're still in step with me.
ועכשיו להפתעה האמיתית. הדיסק השני מכיל 10 קטעים אינסטרומנטאליים לגמרי (מעל שבעים דקות) מבוססי אלתור. חברי הלהקה התכנסו באולפן ההקלטות המבודד של גיא אוונס למשך שבוע וניגנו "כאילו הם מעולם לא הפסיקו" (מתוך החוברת). ההפתעה גדולה הן משום שהתוצאה מוצלחת והן משום שבפירוש לא ציפינו להקלטות מסוג כזה בתקליט של ודגג.
יושבים להם ארבעת החברים באולפן הדחוס ומנגנים להנאתם שורה של קטעי רוק, פרוג מהול בג'אז, ריו, בלוז ומה לא. את ההנאה שלהם אפשר לזהות היטב בקריאות הביניים הנשמעות פה ושם (Crux) וכמובן, מתוך חדוות הנגינה המורגשת היטב. הקטעים שומרים פחות או יותר על רמה אחידה אבל כמה מהם (למשל, Double Bass ו- Slo Moves) מוצלחים במיוחד. ידידינו לא לוקחים שבויים וכמה מהקטעים קשים למדי לעיכול אך שווים האזנות חוזרות. שימו לב למשל ל- Spanner שנשמע כמו קטע מתוך פון הארטס (Pawn Hearts) שנותר על שולחן העריכה.
לסיכום, כמה טוב שחברי ודגג מסוגלים להיפגש אחרי שנים רבות ולנגן בצוותא בהנאה מופגנת ותוך שמירה על הסטנדרטים שאליהם הרגילו אותנו בשורה ארוכה של תקליטי מופת. על העטיפה אמנם תגלו ארבעה חברים שכבר אינם צעירים אבל בפנים תמצאו ארבעה מוסיקאים שהאש עדיין בוערת בחוזקה בעצמותיהם. לואן דר גראף ג'נרייטור – איזה כיף לגלות - יש בהחלט עדיין מה להציע.
הציון: 9/10
תגובות על פרזנט של ודגג |