"ווייט ווילו", הרכב רוק מתקדם נורבגי מוערך, בהחלט לוקח את הזמן. ארבע שנים תמימות מפרידות בין "סטורם סיזן" ('עונת הסערות') של 2004 ובין אלבומם הקודם, "סקרמנט" (Sacrament)(פולחן נוצרי). כצפוי מחבורה אותנטית של סקנדינבים קודרים, גם האלבום הזה ספוג באווירה מלנכולית-עגמומית, לחנים מינוריים, הפקה מוסיקלית 'כבדה', עיבודים איטיים, אפקטים של גשמים ורעמים. מי שעוקב אחרי 'ווייט ווילו' עוד מאלבומם הראשון משנת 1995 ("איגניס פאטוס") לא יופתע כלל: זו אותה המוסיקה - רק ההפקה המוסיקלית השתפרה. הלהקה לא ספגה השפעות חדשות ולא שינתה את טעמה המוסיקלי, אלא רק צברה נסיון מקצועי ולמדה ליישם אותו בצורה אפקטיבית יותר.
כדי לתאר את המוסיקה של 'ווייט ווילו' בצורה מילולית, אפשר לדמיין גרסה איטית של קינג קרימזון, בלי חוש הומור, עם זמרת בעלת קול גבוה וילדותי-משהו, תיפוף יציב ובלי התקפי וירטואוזיות. ההבדל המהותי ביותר בין קינג קרימזון של 1972-1974 ובין ווייט ווילו של 1995-2005 הוא המימד ה'פולקי' שלה: הלהקה נעזרת במוסיקה העממית של סקנדינביה, על סולמותיה האופייניים והכלים האקוסטיים המסורתיים. אלו הרגעים המפתיעים ביותר של 'ערבה לבנה' (תרגום מגוחך לכל הדעות) - איך שהיא מקפצת בין ריקוד כפרי כבד-מגפיים בפונדק נורבגי דהוי ובין מקצבי רוק כבד בהשראה בריטית אורבנית. מי שחרד מן השפה הנורבגית יכול לצאת מן המקלט הלשוני שבנה לעצמו: כל הליריקה באנגלית.
אלבום האולפן הרביעי של 'ווייט ווילו', אם כן, הוא וריאציה נוספת על התוצרת הידועה של הלהקה. ההבדל היחיד הוא עלייה מורגשת ברמת ההפקה המוסיקלית. זה לא שהחברים התרשלו בהקלטה ובמאסטרינג של האלבומים הקודמים - אלא שכאן הסאונד נשמע עשיר מתמיד, עקבי מאוד, צלול ובו-זמנית גם עמוק. אף אחד מחברי הלהקה אינו וירטואוז מהיר-אצבעות, ולכן את עיקר העבודה עושים שני גברים חסונים: יעקוב הולם-לופו, מנהיג הלהקה, גיטריסט וקלידן לעת-מצוא; לארס פרדריק פרויזלי - אשף קלידים שמאוהב קשות בצליל האנלוגי של שנות השישים והשבעים. פרויזלי הביא לידי שלמות את שליטתו בכל הסינתיסייזרים הווינטג'יים שאפשר להעלות על הדעת: מלוטרון, האמונד, מיני-מוג, פנדר רודז, וורליצר - לצד פסנתר וגם פעמונית ('גלוקנשפיל' בשפה המקובלת).
'ווייט ווילו' מפיקים רוק מתקדם שמרני למדי, ואינם חורגים מן הקונבנציות שהומצאו בראשית שנות השבעים. הזמרת שלהם לא תפיל את לסתות מאזיניה (סילביה אריקסן, שפרשה מן הלהקה בשנת 2005 והוחלפה על ידי טרודה איידטאנג), ובסך הכל היא עושה עבודה סבירה. כל השירים באלבום הזה זורמים ללא הפרעה: הקטעים הדרמטיים והכוחניים מאוזנים מדי פעם על ידי קטעים אקוסטיים ושקטים יותר. תוספות אקוסטיות מבורכות הן הצ'לו של סיגרון אנג, חליל-הצד של קטיל וסטרום איינארסן, וקולות הרקע הנוספים של פין קורן ותרזה אסלניאן. שביבי פרוג-מטאל חיים בשלום עם רסיסי פולק-רוק, וכולם מתפייסים איכשהו עם כמה דגימות אלקטרוניקה ממוחשבת.
שיאיו של האלבום קלים לזיהוי: הקטע הפותח (Chemical Sunset) הוא יצירת מופת קטנה, ואולי אף פיסת המוסיקה האפקטיבית ביותר שהקליטה הלהקה מעודה; הקטע הרביעי (Soulburn) הוא חדר קטן במכללה נורבגית לבניית מתח מוסיקלי (מן הדקה השלישית ועד אמצע הדקה החמישית - סוג של אורגזמה מלוטשת); שיר הנושא (Storm Season) יכול להתפרש כ'המנון-חורף' לא רשמי; וגם בקטע השביעי הסוגר (Nightside of Eden) יש כמה רגעים מרשימים. מאזין מנוסה לא יישאר פעור-פה, ופרוגרים עם קילומטראז' לא ייפלו מכורסותיהם. ועדיין זה מעדן-אוזניים שראוי להתכבד בו, גם אם לא מומלץ לרדוף אחריו בכל חנות-אינטרנט.
לסיכום, האלבום 'עונת הסערות' של להקת 'ווייט ווילו' מספק את הסחורה בדייקנות ובמקצועיות. זה אלבום מגובש של חבורת מוסיקאים בוגרת עם נסיון אולפני עשיר. למרות שאינו הופך-קרביים, מתוחכם מדי, חדשני או מפתיע, האלבום זורם ושוצף בטבעיות של מפל גבוה אל תוך פיורד טיפוסי. נותר רק לקוות שהאלבום הבא של חבורת הנורבגים הפרוגרסיבית הזו יגיע הרבה לפני 2008, כי רבים כבר חשבו שהלהקה התאיידה אל השיכחה. השמרנות הכללית אינה סיבה למסיבה, אבל עבודת הקלידים והכלים האקוסטיים, בתוספת הפקה מוסיקלית רבת-הוד, משדרגות את הציון הכללי ומעמידות אותו על 8.5/10
| איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
ביקורות אלבומים נוספות...
|
