אולי לא האלבום הטוב ביותר של ווייט ווילו, אבל ללא ספק אלבום טוב בפני עצמו. להקת הרוק המתקדם הנורבגית התגברה על משבר האלבום השני ('אקס טנבריס' משנת 1998, אלבום בינוני ואף מאכזב) בעזרת שנתיים של עבודה על 'סקרמנט' (בעברית: פולחן, או טקס דתי נוצרי). ראשית, הוא נשמע פשוט נהדר (עבודת מסטרינג אופיינית של האשף בוב כץ), והוא שופע בטחון עצמי, סבלנות ובשלות אמנותית.
שמו של האלבום (פולחן) אכן הולם אותו: המוסיקה לא באה כלאחר-יד, ונבנית בזהירות רבה. חברי ווייט ווילו לא מתחשבים בנוסחאות פופ ורוק, ובונים את המתח בצורה איטית ומחושבת. כל השירים נעים לאט, וכאשר מישהו מן המוסיקאים משחרר תו אחד לאוויר -- הוא עושה זאת רק לאחר שהרהר עמוקות בנושא והגיע למסקנה שיש לתו הזה מקום באותה שניה מסוימת באלבום. 'סקרמנט' מתרחק באלגנטיות מכל גינוני הוירטואוזיות והאינטנסיביות המקובלים בז'אנר, ובוחר בגישה פוריטנית יותר, כמעט נקייה מיומרנות ללא כיסוי.
ווייט ווילו התנהלו בחוכמה כאשר בנו את תתי-הפרקים בכל היצירות של 'סקרמנט': המאזין לא יודע לצפות מראש מהיכן יגיע הקליימקס הבא. היצירות בנויות בצורה מפתיעה, וההתפרצויות (הנדירות) מצליחות להפתיע כמעט בכל פעם. הסאונד דינמי מאוד (חלש,חזק,חלש מאוד, חזק מאוד) ולכן חוויית האזנה לאלבום מזכירה הקשבה להופעה חיה במועדון קטן, יותר מאשר לאלבום מהוקצע שמישהו טרח "ליישר אותו" בשלב המיקס עבור דרישותיהן השטחיות של תחנות הרדיו המסחריות.
כרגיל אצל הלהקה, הקול החצי-ילדותי של הזמרת סילביה אריקסן בולט מאוד לאורך כל האלבום -- ולא צריך לדאוג: כל הליריקה באנגלית, לא בנורבגית. אריקסן כבר לא חברת-להקה מאז סוף 2005. שתי הדמויות המרכזיות כאן, ולא במפתיע, הם החלילן והקלידן קטיל וסטרום איינארסן, וכמובן מנהיג ההרכב: יעקב הולם-לופו (גיטרות, קלידים, שירה). האבוב של סימן האוגברג משתלב בצורה מושלמת עם חליל הצד של איינארסן, הגיטרות האקוסטיות של הולם-לופו והצ'מבלו של ברייניאר דמבו.
'סקרמנט' איננו אלבום רוקנרול קצבי עם מפלי אדרנלין ודיסטורשן. רחוק מזה. הוא מאוד אירופאי, מרוכז בעצמו ולא מתמסר בקלות למאזין הממוצע. עם זאת, קל למפות את הפסגות האנרגטיות שלו: בקטע הראשון (תזמון: 5:13) נשברת השלווה בעזרת מעבר פרוגרסיבי בניחוחות מטאל כנסיתיים. בקטע השני (תזמון: 3:12) מסתערת פנימה משום-מקום גיטרה פינק-פלוידית עם סולו מרטיט במיוחד. בקטע מספר שלוש (תזמון: 3:22) פוצחת הלהקה בריקוד-עם נורבגי במשקל אסימטרי. בקטע החמישי (תזמון: 7:15) מופיעה מחווה יפהפיה ללהקת אנגלגארד השוודית בדמות שילוב אורגני של חליל-צד, מלוטרון מקהלת גברים וגיטרות אקוסטיות. הקטע השישי והאחרון (The Reach) הוא גם השאפתני מכולם ומכיל שפע של שיאים פנימיים, פעלולי סינתיסייזרים והפתעות לרוב.
אחת-עשרה הדקות האחרונות בדיסק (The Reach) הן גם הטובות ביותר: ווייט ווילו לקחו שיר-ערש אנגלי ידוע (Ring Around the Rosie), וספגו השראה ממפיצי אגדות אורבניות, הרואים בו תיאור מרומז של המגיפה השחורה שהיכתה את אירופה בשנים 1347-1350 וחיסלה שליש מן האוכלוסיה. המוסיקה נעה בכיוון האפל והדרמטי בעזרת עיבודים סימפוניים ומעברים חדים בין מצבי-רוח. האווירה המותחת והאינטנסיבית סוגרת את האלבום ב"בום", ומרמזת על שלל הסערות העתידות להגיח אל תוך האלבום הרביעי והמוצלח של ווייט ווילו, סטורם סיזן.
לסיכום, האלבום השלישי של ווייט ווילו הוא פרויקט מוצלח ורציני, בדיוק כמו זה שבא ארבע שנים אחריו (Storm Season). הוא נהנה מהקפדה על פרטים קטנים, הפקה מוסיקלית נפלאה עם צליל מרחבי עמוק; הוא מציג לחנים ועיבודים סבלניים ובשלים, הנבנים בצורה חכמה ואפקטיבית; הוא מאזן היטב בין הצד הנשי והצד הגברי של הפרוג; הוא לא נמאס גם אחרי האזנות רבות, וממשיך את מסורת הרוק המתקדם תוך הפגנת נאמנות למקור. הציון: 8.5/10
|
