 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
מה הופך תקליט למושלם? שאלה לא פשוטה שהתשובה עליה משתנה בהתאם להגדרותיו של המאזין. הייתכן שתקליט קלאסי לא יזכה לפרסום שהוא ראוי לו? התשובה הלא-לגמרי מפתיעה היא: כן. החיים מזמנים הפתעות קטנות, וזו אחת מהן, שכן לפנינו תקליט שאינו פחות ממופתי אך למרות זאת, חמק, כפי הנראה, מאוזניהם של חובבי פרוגרסיב רבים (או כך נדמה לי לפחות).
הסבר חלקי לכך שתקליט זה לא נכנס היישר לפנתיאון תקליטי הפרוגרסיב הגדולים של כל הזמנים קשור אולי (נו טוב, בטוח) בכך שידידנו המצוינים חיים ופועלים דווקא במדינה שנקראת פינלנד – לא בדיוק מרכז מוסיקה עולמי. ברשימה שלהלן אנסה להסביר מדוע מדובר באחד מתקליטי הפרוגרסיב הגדולים והייחודיים ששמעתי. אך נתחיל בהיסטוריה קצרה.
להקת ויגוואם (Wigwam) דווקא מוכרת כאחת הלהקות החשובות שייצאו מפינלנד בשנות ה-70 ומאחוריה רשימה ארוכה למדי של תקליטים בעלי איכות משתנה. הלהקה הוקמה בסוף שנות ה-60 בעיר הלסינקי על ידי חמישה חברים, וביניהם שניים מרכזיים שעתידים להיות המנוע היצירתי בלהקה: ג'ים פמברוק (Jim Pembroke) (שירה, קלידים וגיטרה), יוקה גוסטבסון (Jukka Gustavson) (קלידים ושירה).
פמברוק מיודענו הינו בחור אנגלי דווקא שעבר לפינלנד בתחילת שנות השישים והיה חבר בהרכבים שונים לפני שהצטרף לויגוואם; מלחין מבריק ומוכשר שהיה שותף באלבומים רבים וטובים שיצאו מפינלנד לאורך שנות ה-60 וה-70. אחד מסימני ההיכר של פמברוק הוא חוש הומור כמעט אבסורדי ודמיון פורה מאוד, שנוכחים בשירים הרבים שהלחין.
בתקליטה הראשון של ויגוואם, למשל (Hard and Horny משנת 1969) הוא כתב שירים סביב דמות בדיונית בשם הנרי. גוסטבסון אף הוא מלחין מבריק, ולא פחות מכך נגן האמונד מחונן שהושפע מאוד מסטיב ווינווד, סטיבי וונדר וג'ימי סמית. השניים לא כתבו במשותף ללהקה אלא העדיפו לכתוב ולבצע כל אחד את שיריו, כשהם מתפתחים לכיוונים מוסיקליים שונים.
ואכן, בתקליט הראשון של הלהקה הופיע כל אחד מהם אף בצד אחר. גוסטבסון הושפע יותר מרית'ם אנד בלוז, ג'אז ואפילו סול (במיוחד בשירה) ופיתח סגנון אישי ייחודי ומורכב, ואילו פמברוק משך את הלהקה לכיוון רוק גיטרות סטנדרטי יותר, אם כי טוב בפני עצמו.
חבר נוסף מעניין היה הבסיסט פקה פוהולה (Pekka Pohjola), מוסיקאי מעולה ונגן באס וירטואוזי (ניגן בלהקה גם בכינור) שהצטרף ללהקה מאוחר יותר ותרם כמה קטעים מצוינים. בהמשך הקרירה ניגן פוהולה, יליד 1952, אף עם מייק אולדפילד. פוהולה נפטר ב-2008 בהיותו רק בן 56. כל אחד מהשלושה הקליט גם שורה של תקליטי סולו –חלקם מצוינים - במקביל לעבודתם המשותפת בלהקה, ובמהלך שנות השמונים והתשעים.
בשנת 1974 קרה דבר מעניין. חברי ויגואם ניגשו להקלטת אלבומם הרביעי כשבמקביל שוקדים פמברוק ופוהולה על פרויקטים אישיים. שניהם דווקא תרמו קטעים מעולים לתקליט, אבל רוב העבודה נותרה בידיו של גוסטבסון, שכתב את רוב החומר לתקליט והצליח לאחד – אולי באופן חד פעמי – את הכוחות המושכים בלהקה לכדי יצירה מגובשת בעלת קונספט ורעיון מאחד, שבבסיסם השקפת עולם סדורה. הלחנים של גוסטבסון השתכללו, בגרו והגיעו בתקליט זה לשיא של יצירתיות. לאחר שנתיים של עבודה הוציאה הלהקה תחת ידיה תקליט מורכב, מנוגן לעילא ועם עוצמה שקשה לתארה במלים. ללא ספק פסגת היצירה של ויגוואם.
התקליט נפתח בסערה עם שני קטעים קצרים של גוסטבסון שכמעט מחוברים ביניהם, ונשמעים כמו הצהרת כוונות. המסר הפוליטי והחברתי ברור וניכר גם משמות הקטעים, 'פרולטריאן' (Proletarian) ו'אינספיירד מאשין' (Inspired Machine), קריאה לפועלי העולם להתאחד ולהשתחרר מכבליהם ובקיצור, קומוניזם. אך אל חשש, המלים בתקליט זה אינם פשטניות או חד-ממדיות לרגע אחד. יש בהן פיוטיות, אמנם מוזרה במקצת, ומורגש שהן באות מהבטן ושהן מושרות בכנות ומתוך מחויבות רגשית. למען האמת, התכנים לכל אורכו של התקליט מוזרים וקשים להבנה ונראים יותר כמו רצף של דימויים מזרם התודעה של גוסטבסון ופמברוק.
כאמור, שני הקטעים הפותחים קצרים אך מדהימים ביופיים ומעבירים באופן כה משכנע את עוצמת התחושות שאחזה בגוסטבסון הצעיר. ומעל לכל, בולטים באופן מיידי צלילי הקלידים שכה מאפיינים את התקליט (פסנתר, אורגן, מיני-מוג). ואולי המרתק ביותר: לא ניתן להשוות את הקטעים הללו לשום דבר אחר, מוזרים אך קליטים בעת ובעונה אחת עם איזה טוויסט קשה להגדרה.
הקטע השלישי, הוא כבר מבית מדרשו של פמברוק ומכונה "פטי בורז'וואזי" (Petty-Bourgeois), כפי שאפשר להתרשם משמו של הקטע, המסר החברתי נמשך. והשיר נפלא: המעברים מדהימים, הלחן יפהפה ופמברוק עושה קולות משעשעים שרק מוסיפים לחן הכללי. לאחר כמה השמעות תמצאו עצמכם מזמרים ביחד עם פמברוק ועושים קולות רקע עם חברי הלהקה.
ומיד אנו עוברים לקטע מוזר: 'גאוות הביוספירה' (Pride of the Biosphere). מעין מונולוג תמוה (תקראו את המלים – לא תאמינו) כשברקע מתנגנים קלידים מרחפים. זוהי נקודת מפנה המובילה אותנו הישר אל שני הקטעים הבאים שהם ללא ספק לב ליבו של התקליט. מה אומר ומה אגיד, גוסטבסון בשיא שלא יתואר ובאמת שאני לא מצליח לחשוב על דברים דומים כהשוואה. 'פדאגוג' (Pedagogue) הארוך מבין השניים (9:11) מכיל צירופי אקורדים מקוריים, משנה קצב ללא הרף ומלווה בחליל קסום, קלרינט ומגוון קלידים מרתק.
זוהי יצירה שלמה, מורכבת וממכרת, ומוגשת עם כל העוצמה והכנות הבוערים בגוסטבסון. אני לא עומד בפיתוי ומצטט מעט מהמלים כדי לתת מעט מושג על המתרחש במוחו הקודח של גוסטבסון (סמני הפיסוק המוזרים נמצאים במקור):
ומייד אנו עוברים בסערה ל'קריסיידר' (Crisader) הנשמע כמו המשכו הישיר של הקטע הקודם. כאן כבר אפשר לזהות רמז לטראפיק, ומכל מקום, מהר מאוד תמצאו עצמכם מתופפים עם הקצב. והשירה, השירה של גוסטבסון, לא שמעתם דבר כזה מעודכם.
הקטע הבא ('פלאנטיסט'), המשתלב כה יפה ברוח הכללית של התקליט, עובר לכיוון ג'אזי יותר. זהו קטע אינסטרומנטלי מאת פוהולה המלווה בחלקו על ידי כלי מיתר, וסקסופונים. ושוב, אנו מחליקים באופן קולח וטבעי לקטע הבא של פמברוק ואיזה מעבר יפה, ממש מתבקש בשלב זה להישען לאחור ולהאזין לקולו הנעים של פמברוק מגיש לנו סיכום ביניים (כן, ממש כך) של מה ששמענו עד עתה, הן מבחינת לחנים והן מבחינה תוכנית-רעיונית ('מאסטרו מרסי')(Maestro Mercy).
ובחזרה לגוסטבסון עם עוד קטע מופתי העונה לשם המעולה, 'פרופט' (Prophet); זהו אולי רמז לכיוון הדתי שאליו יפנה במהלך הקרירה המוסיקלית שלו. שימו לב לתמרוני הבאס ולצלילים הנפלאים שמפיק גוסטבסון מתוככי ה-VCS3 סינתיסייזר, תענוג צרוף. ואין כמו עוד לחן ממכר (Marvelry Skimmer המכונה גם: Friend from the fields) היישר משולחן העבודה של פמברוק לסיים את התקליט בנועם. המסע הגיע לסיומו, אך כמה טוב שאפשר לחזור עליו שוב ושוב ושוב...
בכל פעם שאני מאזין לתקליט אני נדהם מחדש מן המקוריות והחד פעמיות שבו. האזנות חוזרות מגלות עוד ועוד פינות חמד, שילובי כלים, הפקה מופתית ותכנון ממש ארכיטקטוני בסדר השירים, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה תוכנית-רעיונית. כמו ספר המחולק לפרקים, נבנה בהדרגה ומגיע לסיום שהוא בבחינת קתרסיס לקורא. שמו של התקליט – "ביאינג" (Being) – ועטיפתו, מתמצתים במילה מדויקת ובתמונה קולעת את הרוח השורה עליו ומבהירים היטב: לפנינו שילוב מבריק של צורה ותוכן.
לאלה מביניכם שיאהבו את ביאינג, מומלץ לבדוק גם את פריפורט (Fairyport), שנופל רק במעט מקודמו ויצא שוב ב-2003 בחברת Love הפינית בתוספת בונוס, עם סאונד מעולה וחוברת עסיסית.
הסבר חלקי לכך שתקליט זה לא נכנס היישר לפנתיאון תקליטי הפרוגרסיב הגדולים של כל הזמנים קשור אולי (נו טוב, בטוח) בכך שידידנו המצוינים חיים ופועלים דווקא במדינה שנקראת פינלנד – לא בדיוק מרכז מוסיקה עולמי. ברשימה שלהלן אנסה להסביר מדוע מדובר באחד מתקליטי הפרוגרסיב הגדולים והייחודיים ששמעתי. אך נתחיל בהיסטוריה קצרה.
להקת ויגוואם (Wigwam) דווקא מוכרת כאחת הלהקות החשובות שייצאו מפינלנד בשנות ה-70 ומאחוריה רשימה ארוכה למדי של תקליטים בעלי איכות משתנה. הלהקה הוקמה בסוף שנות ה-60 בעיר הלסינקי על ידי חמישה חברים, וביניהם שניים מרכזיים שעתידים להיות המנוע היצירתי בלהקה: ג'ים פמברוק (Jim Pembroke) (שירה, קלידים וגיטרה), יוקה גוסטבסון (Jukka Gustavson) (קלידים ושירה).
פמברוק מיודענו הינו בחור אנגלי דווקא שעבר לפינלנד בתחילת שנות השישים והיה חבר בהרכבים שונים לפני שהצטרף לויגוואם; מלחין מבריק ומוכשר שהיה שותף באלבומים רבים וטובים שיצאו מפינלנד לאורך שנות ה-60 וה-70. אחד מסימני ההיכר של פמברוק הוא חוש הומור כמעט אבסורדי ודמיון פורה מאוד, שנוכחים בשירים הרבים שהלחין.
בתקליטה הראשון של ויגוואם, למשל (Hard and Horny משנת 1969) הוא כתב שירים סביב דמות בדיונית בשם הנרי. גוסטבסון אף הוא מלחין מבריק, ולא פחות מכך נגן האמונד מחונן שהושפע מאוד מסטיב ווינווד, סטיבי וונדר וג'ימי סמית. השניים לא כתבו במשותף ללהקה אלא העדיפו לכתוב ולבצע כל אחד את שיריו, כשהם מתפתחים לכיוונים מוסיקליים שונים.
ואכן, בתקליט הראשון של הלהקה הופיע כל אחד מהם אף בצד אחר. גוסטבסון הושפע יותר מרית'ם אנד בלוז, ג'אז ואפילו סול (במיוחד בשירה) ופיתח סגנון אישי ייחודי ומורכב, ואילו פמברוק משך את הלהקה לכיוון רוק גיטרות סטנדרטי יותר, אם כי טוב בפני עצמו.
חבר נוסף מעניין היה הבסיסט פקה פוהולה (Pekka Pohjola), מוסיקאי מעולה ונגן באס וירטואוזי (ניגן בלהקה גם בכינור) שהצטרף ללהקה מאוחר יותר ותרם כמה קטעים מצוינים. בהמשך הקרירה ניגן פוהולה, יליד 1952, אף עם מייק אולדפילד. פוהולה נפטר ב-2008 בהיותו רק בן 56. כל אחד מהשלושה הקליט גם שורה של תקליטי סולו –חלקם מצוינים - במקביל לעבודתם המשותפת בלהקה, ובמהלך שנות השמונים והתשעים.
בשנת 1974 קרה דבר מעניין. חברי ויגואם ניגשו להקלטת אלבומם הרביעי כשבמקביל שוקדים פמברוק ופוהולה על פרויקטים אישיים. שניהם דווקא תרמו קטעים מעולים לתקליט, אבל רוב העבודה נותרה בידיו של גוסטבסון, שכתב את רוב החומר לתקליט והצליח לאחד – אולי באופן חד פעמי – את הכוחות המושכים בלהקה לכדי יצירה מגובשת בעלת קונספט ורעיון מאחד, שבבסיסם השקפת עולם סדורה. הלחנים של גוסטבסון השתכללו, בגרו והגיעו בתקליט זה לשיא של יצירתיות. לאחר שנתיים של עבודה הוציאה הלהקה תחת ידיה תקליט מורכב, מנוגן לעילא ועם עוצמה שקשה לתארה במלים. ללא ספק פסגת היצירה של ויגוואם.
התקליט נפתח בסערה עם שני קטעים קצרים של גוסטבסון שכמעט מחוברים ביניהם, ונשמעים כמו הצהרת כוונות. המסר הפוליטי והחברתי ברור וניכר גם משמות הקטעים, 'פרולטריאן' (Proletarian) ו'אינספיירד מאשין' (Inspired Machine), קריאה לפועלי העולם להתאחד ולהשתחרר מכבליהם ובקיצור, קומוניזם. אך אל חשש, המלים בתקליט זה אינם פשטניות או חד-ממדיות לרגע אחד. יש בהן פיוטיות, אמנם מוזרה במקצת, ומורגש שהן באות מהבטן ושהן מושרות בכנות ומתוך מחויבות רגשית. למען האמת, התכנים לכל אורכו של התקליט מוזרים וקשים להבנה ונראים יותר כמו רצף של דימויים מזרם התודעה של גוסטבסון ופמברוק.
כאמור, שני הקטעים הפותחים קצרים אך מדהימים ביופיים ומעבירים באופן כה משכנע את עוצמת התחושות שאחזה בגוסטבסון הצעיר. ומעל לכל, בולטים באופן מיידי צלילי הקלידים שכה מאפיינים את התקליט (פסנתר, אורגן, מיני-מוג). ואולי המרתק ביותר: לא ניתן להשוות את הקטעים הללו לשום דבר אחר, מוזרים אך קליטים בעת ובעונה אחת עם איזה טוויסט קשה להגדרה.
הקטע השלישי, הוא כבר מבית מדרשו של פמברוק ומכונה "פטי בורז'וואזי" (Petty-Bourgeois), כפי שאפשר להתרשם משמו של הקטע, המסר החברתי נמשך. והשיר נפלא: המעברים מדהימים, הלחן יפהפה ופמברוק עושה קולות משעשעים שרק מוסיפים לחן הכללי. לאחר כמה השמעות תמצאו עצמכם מזמרים ביחד עם פמברוק ועושים קולות רקע עם חברי הלהקה.
ומיד אנו עוברים לקטע מוזר: 'גאוות הביוספירה' (Pride of the Biosphere). מעין מונולוג תמוה (תקראו את המלים – לא תאמינו) כשברקע מתנגנים קלידים מרחפים. זוהי נקודת מפנה המובילה אותנו הישר אל שני הקטעים הבאים שהם ללא ספק לב ליבו של התקליט. מה אומר ומה אגיד, גוסטבסון בשיא שלא יתואר ובאמת שאני לא מצליח לחשוב על דברים דומים כהשוואה. 'פדאגוג' (Pedagogue) הארוך מבין השניים (9:11) מכיל צירופי אקורדים מקוריים, משנה קצב ללא הרף ומלווה בחליל קסום, קלרינט ומגוון קלידים מרתק.
זוהי יצירה שלמה, מורכבת וממכרת, ומוגשת עם כל העוצמה והכנות הבוערים בגוסטבסון. אני לא עומד בפיתוי ומצטט מעט מהמלים כדי לתת מעט מושג על המתרחש במוחו הקודח של גוסטבסון (סמני הפיסוק המוזרים נמצאים במקור):
All half-beings: let your lips partake –
of sentience and the words will be
given meaning too.
All half-beasts: open up your ears
to receive-knowledge
and you'll belong
among those who have ideas.
of sentience and the words will be
given meaning too.
All half-beasts: open up your ears
to receive-knowledge
and you'll belong
among those who have ideas.
ומייד אנו עוברים בסערה ל'קריסיידר' (Crisader) הנשמע כמו המשכו הישיר של הקטע הקודם. כאן כבר אפשר לזהות רמז לטראפיק, ומכל מקום, מהר מאוד תמצאו עצמכם מתופפים עם הקצב. והשירה, השירה של גוסטבסון, לא שמעתם דבר כזה מעודכם.
הקטע הבא ('פלאנטיסט'), המשתלב כה יפה ברוח הכללית של התקליט, עובר לכיוון ג'אזי יותר. זהו קטע אינסטרומנטלי מאת פוהולה המלווה בחלקו על ידי כלי מיתר, וסקסופונים. ושוב, אנו מחליקים באופן קולח וטבעי לקטע הבא של פמברוק ואיזה מעבר יפה, ממש מתבקש בשלב זה להישען לאחור ולהאזין לקולו הנעים של פמברוק מגיש לנו סיכום ביניים (כן, ממש כך) של מה ששמענו עד עתה, הן מבחינת לחנים והן מבחינה תוכנית-רעיונית ('מאסטרו מרסי')(Maestro Mercy).
ובחזרה לגוסטבסון עם עוד קטע מופתי העונה לשם המעולה, 'פרופט' (Prophet); זהו אולי רמז לכיוון הדתי שאליו יפנה במהלך הקרירה המוסיקלית שלו. שימו לב לתמרוני הבאס ולצלילים הנפלאים שמפיק גוסטבסון מתוככי ה-VCS3 סינתיסייזר, תענוג צרוף. ואין כמו עוד לחן ממכר (Marvelry Skimmer המכונה גם: Friend from the fields) היישר משולחן העבודה של פמברוק לסיים את התקליט בנועם. המסע הגיע לסיומו, אך כמה טוב שאפשר לחזור עליו שוב ושוב ושוב...
בכל פעם שאני מאזין לתקליט אני נדהם מחדש מן המקוריות והחד פעמיות שבו. האזנות חוזרות מגלות עוד ועוד פינות חמד, שילובי כלים, הפקה מופתית ותכנון ממש ארכיטקטוני בסדר השירים, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה תוכנית-רעיונית. כמו ספר המחולק לפרקים, נבנה בהדרגה ומגיע לסיום שהוא בבחינת קתרסיס לקורא. שמו של התקליט – "ביאינג" (Being) – ועטיפתו, מתמצתים במילה מדויקת ובתמונה קולעת את הרוח השורה עליו ומבהירים היטב: לפנינו שילוב מבריק של צורה ותוכן.
לאלה מביניכם שיאהבו את ביאינג, מומלץ לבדוק גם את פריפורט (Fairyport), שנופל רק במעט מקודמו ויצא שוב ב-2003 בחברת Love הפינית בתוספת בונוס, עם סאונד מעולה וחוברת עסיסית.
לסיכום, לרגע אחד קצר הצליחו חברי הלהקה לשלב כוחות ולעבוד בשיתוף פעולה מרתק שהניב את אחד מאלבומי הפרוגרסיב הטובים שנכתבו. אך היכולת לשלב באופן מהודק כל כך בין הכוחות היצירתיים שמשכו כל אחד לכיוון אחר, לא האריכה ימים. חברי הלהקה משכו לכיוונים מוסיקליים ואישיים שונים ולא הצליחו להביא שוב לסינתזה כה מושלמת בין כישוריהם. לאחר זמן מה עזבו גוסטבסון ופוהולה את ויגואם, שהפכה יותר ויותר לכלי בידיו של פמברוק.
הציון: 9.5/10
[הערה קטנה: תודה רבה לבעז הירושלמי שסיפר לי על ויגוואם לראשונה, בעודנו נוברים במדפי "קצת אחרת". מספיק היה לראות את הזיק בעיניו ולשמוע את הלהט בקולו כדי להבין שמדובר בשמיעת חובה.]
ביקורת מאת מעין מזור; פורסמה במקור ב'לומינה' (האתר ירד מהרשת); פורסמה גם כאן באדיבות הכותב
תגובות על ויגואם