אלבום הבכורה (והיחיד) של להקת רפיוג'י מציג רוק מתקדם קלאסי, מהודק, בטוח בעצמו, המשתמש בנוסחאות מוצלחות כדי להגיע לתוצאה צפויה מראש. הלהקה קמה בקיץ 1973 והתפרקה פחות משנה אחר כך. במובנים רבים, זה שילוב חד-פעמי בין המוסיקה של חלוצת הפרוג הבריטי "דה נייס" (The Nice) ובין העיבודים המתוחכמים של שלישיית ELP המפורסמת. לא פלא: שניים מחבריה (ג'קסון ודוידסון) היו חברי The Nice עד שהאדון קית' אמרסון עזב אותם לאנחות לטובת לייק ופאלמר. אלא שבניגוד לטריו האגדי ההוא, לרפיוג'י חסר מאוד סולן מרגש כמו גרג לייק. לי ג'קסון (באס ושירה) ניחן בקול מרגיז, וזו אחת הסיבות מדוע האלבום לא מצליח להמריא מעל מקביליו בז'אנר הפרוגרסיבי.

כוכב הטריו, ללא עוררין, הוא הקלידן השוויצרי פטריק מוראז, שהתפרסם במיוחד כאשר נענה בחיוב להצעת להקת יס (Yes) והצטרף אליה לפעילות מלאה, בשנים 1974-1976. הצטרפותו לליגת העל של הפרוג הבריטי גרמה לפירוקה של רפיוג'י. מוראז, שהחל להלחין יצירות קלאסיות לפסנתר כבר בגיל חמש (!), לקח שיעורים עם הכנר האגדי סטפן גראפלי, הופיע לצידו של הסקסופוניסט הענק ג'ון קולטריין, זכה בפרסים כבר בגיל 17, ועשה מאמצים גדולים כדי להשתלב בתעשיית המוסיקה הבריטית. איגוד המוסיקאים הבריטי עשה לו צרות, ואפילו גירש אותו מאנגליה פעם אחת בגלל שהעז לנגן בבאר בלי לבקש מהם רשות. הקריירה שפיתח אחר כך היא גם סוג של נקמה מתוקה בבירוקרטיה הבריטית.

למעשה, מוראז כבר הקים להקת רוק מתקדם בשם מיינהורוס (Mainhorse) עוד בסוף שנות השישים, והוציא איתה אלבום בשנת 1971. עד הקמת רפיוג'י הוא הספיק להלחין 25 פסקולים לסרטים שונים. הוא מדגים כתיבה ממושמעת, עיבוד מקצועי וביצוע מלוטש. הוא שולט ביד רמה על סוללה של סינתיסייזרים ואפקטים, טס כמו קונקורד על הפסנתר, וגולש בטיסה על כל מקלדת שעוברת לו מול העיניים, כולל אורגן כנסייה קודר.

שתי היצירות המרכזיות באלבום, "גרנד קניון סוויט" (Grand Canyon Suite) ו-"קרדו" (Credo), נהנות משיתוף פעולה פורה בין התופים הזריזים של בריאן 'בלינקי' דוידסון ובין האצבעות המרחפות של מוראז. היצירות הללו ארוכות למדי: כמעט 17 דקות ב"סוויטת גרנד קניון", 18 דקות ל"קרדו". עם זאת, הן לא יפתיעו את מי שכבר ערך היכרות עם מיטב הרפרטואר הפרוגרסיבי שהפיקה אנגליה בשנים היפות 1969-1973. רפיוג'י לא המציאה שום דבר חדש, למעשה. מוראז לא מסתיר את חיבתו לזרם הפיוז'ן, לג'אז בכלל ולמלאכת האילתור בפרט.

הצלע החלשה בצוות היא לי ג'קסון. מלבד העובדה שהוא לא יודע לשיר כראוי, יש לציין את העובדה שהוא גם ממש לא נגן באס מרשים. בפועל, הצליל שלו נמוך מאוד במיקס, ואולי בכוונה. רוב הזמן מתעוררת תחושה כאילו מדובר רק בשני נגנים: קלידן שאפתן שמכפיל את עצמו בקלידים ושולף צלילים מוזרים מהשרוול, ומתופף שלקח סמי-מרץ וזכה למיקום גבוה (מדי) במיקס, עד כדי כך שהוא לפעמים מאפיל לגמרי על השניים האחרים.

גם הלחנים לא מספיק דינמיים, ובדרך כלל משתמשים במוטיב אחד בלבד כדי לרכוב עליו במלוא המהירות, לאלתר עליו, לשחק איתו קצת ולזרוק לפח. היצירות חסרות מימד של מתח פנימי, של ניגוד בין מוטיבים, של קונפליקט בין מצבי רוח שונים. לכן, הקטעים הטובים ביותר באלבום, לדעתי, מצליחים להרשים את המאזין בעיקר בגלל מהירות הנגינה, ולא בגלל מקוריות בהלחנה. דוגמאות לכך הן תזמון 11:07 והלאה בקטע השלישי (גרנד קניון) או תזמון 10:56 והלאה בקטע השישי והאחרון (קרדו).

לסיכום, הצרה הגדולה באמת עם האלבום הזה היא, שקשה להשיג אותו בכלל בחנויות. פטריק מוראז, שמאז כבר הוציא אלבומים רבים, ניסה לנהל מאבק משפטי כנגד מפיצים פיראטיים במשך זמן רב. הוא טרם הצליח לשים את ידו על הזכויות על ההקלטה ו/או לארגן רימסטר סביר, שייתן לאלבום את השיפור האולפני המגיע לו. יום יבוא, ורפיוג'י תזכה בשחזור דיגיטלי ראוי. בינתיים, אתם מוזמנים לסרוק את תוכנות שיתוף הקבצים אחר הסיבה לצירופו של מוראז לסופר-גרופ של Yes. הציון: 8/10

איך אני מחשב ציונים?

להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר

Mitkadem.co.il

Email: uribreitman@gmail.com