לורד פלימנפ (Lord Flimnap)

מבוא לתולדותיה של להקת רוק מתקדם ישראלית שפעלה בשנות השמונים. חדשות טובות: האלבום יצא לאור במהדורה חדשה ומשופרת בהוצאת "האוזן השלישית"

פלימנפ הוא שמו של שר-האוצר של ליליפוט מתוך הספר 'מסעות גוליבר' מאת ג'ונתן סוויפט, שנכתב כסאטירה פוליטית והפך לספר ילדים פופולרי. מקים הלהקה, איתי איל, לא קרא את הספר, אבל ראה את הדמות בסדרת טלוויזיה ומשם קיבל את ההשראה. הוא לא התכוון לכך, אבל בשם טמונה אירוניה מיוחדת: ליליפוט היא מדינת ישראל הקטנה, שלא יודעת על קיומה של אנגליה הגדולה. לורד פלימנפ היא להקת 'גמדים', שמנסה ללכת בדרכי ה'גדולים': קינג קרימזון המלך הבריטי רב-התהילה או ג'נטל ג'איינט, הענק העדין האנגלי. כזה הוא בדיוק האלבום Point of View שלהם: נסיון תמים וחד-פעמי ליצור רוק מתקדם אנגלי בישראל, הרחוקה מלונדון מרחק שנות-אור.

 

זו היתה שלישיה של קטינים. אהוד גולדברט (קלידים, גיטרה אקוסטית, קולות) היה נער בן 15 מבאר-שבע, שנקרא לדגל בשנת 1989 ע"י איתי איל (גיטרות, בס, שירה) ואלון וייסמן (תופים, כלי הקשה, קולות), שני נערים בני 16 מראשל"צ. וייסמן פגש את גולדברט במחנה קיץ וכך נוצר הקשר. איל היה הרוח החיה מאחורי הלהקה: לאחר שהות של שלוש שנים בניו-יורק, הוא ספג השפעות חזקות של רוק אמריקני ורוק מתקדם אנגלי: קינג קרימזון, ג'נטל ג'איינט, הטפילד אנד דה נורת' וסופט מאשין זרמו בעורקיו. איל לא רצה ליצור רוק עברי. מבחינתו, שפת האם היתה ונשארה אנגלית. זו אחת הסיבות למה Point of View, האלבום היחיד שהקליט בימי חייו, לא נראה ונשמע כמו מוצר ישראלי.

 

איל בראיון הראשון בחייו, למדריך זה: "היינו נטע זר בנוף המוסיקלי של התקופה. חיינו בבועה ולא ידענו את זה. פשוט חבורה של ילדים תמימים. המטרה לא היתה להתפרנס ממוסיקה. זה היה עצם ההישג של 'לעשות את זה'. בשבילי מה שהיה חשוב זה לא הפרסום אלא עצם העשייה."

 

מי שיאזין היום לאלבום יתקשה להאמין שהשלושה, ילדי בית-ספר בסך הכל, עשו את החזרות שלהם המרבות בסופי שבוע בחדר קטן ורעשני בראשל"צ. איל אסף מעט כסף מעת לעת ויצר קשר עם גרי ולדבסקי, הטכנאי באולפני Village בכפר-סבא. מדי פעם הם נכנסו לאולפן לחמש או עשר שעות והקליטו בכל פעם קטע אחד. בסופם של כמה חודשים ופחות מחמישים שעות אולפן (כמות מגוחכת) הצטברו הקטעים לכדי אלבום גמור. בזכות מאמציו הבלתי-נלאים של אלי חיון מ'האוזן השלישית', שהוציאה את האלבום על גבי קלטת, נוצר קשר עם חברה גרמנית בשם SPM שהסכימה להוציא את הדיסק תחת חברת-בת בשם WWR באירופה.

 

עטיפת האלבום בהוצאה המקורית (1989) עיצוב: עליזה חיון

עטיפת האלבום בהוצאה המחודשת (2004) עיצוב: עליזה חיון

 

איל: "כשהאלבום יצא לאור זה הספיק לנו, אחרי זה לא היה אכפת לנו כלום. לא היה חשוב לנו כמה עותקים זה ימכור. לא ידענו איך מקדמים ומפרסמים דבר כזה, האמנו שזה התפקיד של החברה. אם הם מקבלים עליך 90% מההכנסות, שלפחות יעבדו. אני לא אומר שהם לא עבדו, אבל בסוף לא יצא שום דבר ממשי. שאלתי את אלי מ'האוזן' אם הוא שמע משהו מגרמניה לגבי הופעות, אבל בסופו של דבר לא יצאנו לשום מקום והעניין מת מעצמו. באותה התקופה התגייסתי לצה"ל והסיפור נגמר." כאן המקום לציין, שצה"ל הוא ללא ספק מפרק הלהקות היעיל והשיטתי ביותר במדינת ישראל.

 

אהוד גולדברט: "זה אלבום מוזר. זה לא נשמע קשור לארץ, כי במוחנו לא היינו בארץ באותה התקופה. היינו חולי-מוסיקה וכל המציאות הישראלית לא חדרה אליו פנימה. לדעתי, אם יש בו משהו יפה זו דווקא העובדה שהוא מנותק לגמרי. זה ייחודי בעיניי. המוסיקה הישראלית, שהיא בחלקה צעקנית ובכיינית ואלימה - זה מנותק ממנה. קשה לשייך אותו לראשל"צ המזיעה. זה היה כמו חללית שאי אפשר היה להנחית אותה על הקהל בארץ."

 

Point of View הוא אלבום רוק מתקדם במיטב המסורת של שנות השבעים. הוא מתוחכם יחסית מבחינה הרמונית, ומזכיר את המיומנות של גרוניך, כספי ושות' בכתיבה. למרות שמדובר רק בשלושה נגנים, הם מכפילים את עצמם על גבי ערוצים רבים ויוצרים תחושה של רביעייה או אפילו חמישייה. הסגנון מאוד אנגלי: קריר ונאיבי בו-זמנית, פסימי ופואטי כאחד. הנגינה בגיטרות האקוסטיות מזכירה מאוד את התקופה המוקדמת של ג'נסיס.

 

למרות ההפקה החובבנית (בהשוואה לקלאסיקות הגדולות של שנות השבעים) עוברת מתוכו תחושה אמיתית של מקוריות, געגועים לתקופה שאיננה ויומרה אמנותית כנה. כמה מן המעברים דורשים וירטואוזיות אמיתית, פה ושם נוצצים רעיונות מבריקים, העיבודים מגובשים והמבטא של איל (הזמר המוביל) נשמע בלתי-ישראלי בעליל.

 

איל: "אני זוכר שלקראת סיום ההקלטה גיליתי ש'נאבד' לנו אחד הערוצים, של חליל או כינור. הזמן היה מוגבל כי כל שעה עלתה כסף, שלא היה לי. התקשרתי מכפר-סבא לאהוד הקלידן ואמרתי לו שיבוא דחוף לאולפן בשביל להקליט את הערוץ שלו שוב. המסכן, ילד בן 15 בסך הכל, לקח אוטובוסים מבאר-שבע בגשם שוטף ותוך 3 שעות התייצב באולפן להקליט את הערוץ האבוד. ככה זה היה אז."

 

חברת התקליטים הגרמנית SPM ניסתה ליצור תשומת-לב מסוימת ע"י הסוואת המוצא הישראלי של האלבום. איל: "הם שיווקו את הדיסק כאילו מדובר בלהקה מסתורית שנשלפה מהבוידעם. לדעתי הם לא ידעו את השמות שלנו אפילו, אבל אני לא בטוח. אני דיברתי איתם רק פעם אחת בטלפון לפני עשר שנים, ולא נוצר קשר מאז. מיותר לציין שאנחנו לא מרוויחים גרוש מאף מכירה של הדיסק. בכל מקרה, הם ערכו חידון נושא-פרסים על גבי עטיפת האלבום: האם מישהו יכול לנחש באיזו ארץ מדובר, באיזה גיל ובאיזו תקופה?". זה אומר שמי שקנה את הדיסק באירופה לא יכול היה לדעת שמדובר בלהקה ישראלית.

 

חידון נושא פרסים על זהות להקת לורד פלימנפ

 

לורד פלימנפ מעולם לא הופיעה בישראל עם ההרכב שהקליט את האלבום. איל: "זה היה בלתי אפשרי להופיע עם החומר הזה, כי היינו שלישיה והחומר דרש נגני-חיזוק בשביל הופעה רצינית. הקמנו הרכב שני עם נגנים אחרים (יואל פרטיניאן בתופים ועמית פוזננסקי בקלידים) עם גיטריסט אורח, אבל גם כך לא הופענו כמו שצריך."

 

גולדברט: "עד היום מוסיקאים כמו פיטר האמיל מדליקים אותי. מה שהולך היום במוסיקה זו זוועה. באותה התקופה בהחלט היתה לנו תחושה של זלזול מוחלט כלפי המוסיקה שנעשתה בארץ ובחו"ל. ההכרה היתה שהקלאסיקה של שנות השישים והשבעים היתה טובה יותר, ומה שעשו אז היה הרבה יותר שורשי, אורגני, יצירתי, הרבה יותר 'מבפנים'". אלמנט הגעגוע לתקופה שהיתה ואיננה עובר כחוט השני באלבום ומשתלב עם הבחירה הסגנונית של חברי הלהקה: הגעגוע למיתולוגיה ולהיסטוריה הקדומה הוא חלק אינטגרלי מן הרוח של הרוק המתקדם הבריטי.

 

לורד פלימנפ שמרה על אלמוניות מוחלטת עד היום. האלבום המקורי (1989) היה כמעט בלתי אפשרי להשגה, והופיע רק במספר זעום של חנויות דיסקים נידחות באינטרנט. אז איפה הם היום? איל גר היום בירושלים ואינו עוסק במוסיקה כמקצוע. הוא מקפיד לציין שהאלבום לא מייצג את מה שהוא היום, כי כבר עשר שנים הוא כמעט ולא שומע רוק מתקדם. הוא כותב שירים ושואף להקליט אלבום חדש, אבל "תמיד יש משהו שמונע ממני לעשות את זה".

 

אלון וייסמן תופף עם זמרים ים-תיכוניים ואז ירד לניו-יורק, שם הוא עובד היום כטייס. אהוד גולדברט פרש מעולם המוסיקה: "לעשות מוסיקה בארץ זה לדון את עצמך למסלול שבו תתייסר בחייך, אבל גם לא תגיע לפרסום הולם. התעשייה מוליכה את האמנים באף. באיזשהו מקום הדרך היא עקומה, כי יותר מדי חלטורות צצות בדרך ורוב האמנים נמחקים עד שהם מגיעים לאיפה שהם רוצים." מעניין שגולדברט ואיל מזכירים את 'מאחורי הצלילים' כאל אלבום הרוק המתקדם הישראלי האמיתי היחיד שנוצר כאן, וזאת למרות שאין בו אלמנטים רוקיים.

 

איל: "תמימות כזאת כמו של פעם היא מצרך נדיר. אפשר להיות מוסיקאי בורגני, אבל אם כבר להיות מוסיקאי - אז כמו שצריך, עד הסוף. אם לא - אז עדיף לעזוב את זה וללכת לעבוד בבנק."

 

באפריל 2004 הוציא איתי איל אלבום סולו ראשון, שאמנם איננו מסווג כרוק מתקדם, אבל הוביל אחר כך להקמתה של להקת הפולק' - "גולדולינז".

 

באוקטובר 2004 הודיעה "האוזן השלישית" על כוונתה להוציא לאור גרסה חדשה ומשופרת של האלבום Point of View של לורד פלימנפ, במהדורה חדשה (Re-issue) עם קטעי בונוס שמעולם לא יצאו לאור. חברי הלהקה שמחו לראות שהדיסק אכן יצא לאור בנובמבר 2004.

סדר השירים מתוך הדיסק המחודש (2004)

 

 

ביקורת אלבום - לורד פלימנפ - מעוז דגני - וואלה תרבות

אבי שקד נותן ל'פלימנפ' שמונה מתוך עשר

אייל עמיר חושב שהאלבום מאכזב מאוד

 

סדר השירים וקרדיטים מתוך הדיסק הישן (1989)