Isildurs Bane Mind Volume I 1997 Svenska Unikum Records Sweden (62:15) Isildurs Bane@Facebook ביקורת: אורי ברייטמן 23/2/03

האלבום "מיינד ווליום 1" הוא הוכחה נוספת לעובדה שהרוק המתקדם הטוב ביותר חי וקיים גם היום, בשנות ה-90 וה-2000, אך רק מיעוט מפונק יודע על קיומו. להקת איזילדורס ביין השוודית ידועה רק למתי-מעט, וחבל שכך. שמה לקוח מתוך הספר 'שר הטבעות', ומשמעותו: הרעל - או, אסונו - של איזילדור. הלהקה הוקמה בשנת 1976 ופעלה (לא ברציפות) לאורך שנות ה-80 ו-ה90. היא מגדירה את עצמה כ"תזמורת קאמרית אלקטרונית" ומשייכת עצמה לז'אנר ושמו 'רוק סימפוני'. האלבומים שיצרה יצאו בהפקתה העצמאית, במסגרת חברת תקליטים שהקימו בכוחות עצמם. את רוב הלחנים כותב הקלידן, מאטס יוהנסון, ועל העיבודים עובד ההרכב כולו.

 

פרוייקט 'מיינד' נחשב היהלום שבכתר מבחינת איזילדורס ביין, למרות שגם ששת אלבומיה הקודמים מעניינים מאוד. התגובות לאלבום היו מצוינות, היא הוזמנה להופיע בפסטיבלים בינלאומיים. לכן המשיכה והפיקה בשנת 2001 את 'מיינד פרק שתיים' (דיסק כפול ומושקע בהופעה חיה, לטעמי ארוך מדי וקשה להאזנה רצופה, למרות המוסיקה הנהדרת), ואף את 'מיינד פרק שלוש' (בשנת 2003), 'מיינד פרק ארבע' (2003) ואת הדיוידי המאכזב 'מיינד פרק חמש' (2005). אף אחד מן הפרקים לא התברר כמוצלח כמו הראשון.

 

הצלחתו של 'מיינד' לא באה מן ההפקר. זה פרוייקט שהושקעה בו עבודה רבה, בעיקר בתחום ההלחנה והעיבוד. הוא כתוב כמו יצירה תזמורתית, מבוצע בקפדנות סקנדינבית, ומוקלט בשלמות השמורה לאלבומי-מופת של חברת דויטשה גראמופון הגרמנית. למרות שגרעין הלהקה מורכב משישה מוסיקאים, ה'ברוטו' שמופיע באלבום רחב יותר, ומכיל מוסיקאים נוספים. זה אנסמבל מגובש וצנוע, בלי נהמות-אגו ומאמצי התבלטות. לכל נגן יש הזדמנות להתבטא, אך לאף אחד מהם אין זכות להשוויץ ביכולתו הטכנית. זו גישה אירופאית קלאסית, שונה מאוד מרוח הרוקנרול האמריקני, המבוסס על פולחן אישיות סביב כוכבים. ועדיין יש סולואים למכביר, דו-שיח ורב-שיח מרשים בין כל הכלים.

 

היצירה בנויה משמונה תת-פרקים, שכל אחד מהם מהווה יחידה סגורה אך לא מנותקת מן המכלול הרחב. חלק מן המוטיבים המוסיקליים שבים ומופיעים פה ושם. האווירה משתנה בצורה עדינה מקטע לקטע, ועדיין התחושה היא של מסע מתמשך ללא תחנות. כל האלבום אינסטרומנטלי, והשימוש היחיד במילים איננו מילולי אלא פונטי. אפקטים קולנועיים שונים מקשרים בין הקטעים (מרכיב שהתחזק מאוד באלבום הכפול הבא, מול הקהל), ותורמים לזרימה האורגנית של האלבום כולו. אין כאן 'שירים' אלא סימפוניה אחת גדולה.

 

 

בסופו של דבר, האלבום נשען על כשרונות ההלחנה של יוהנסון. הוא מיטיב לנסח מוטיבים מוסיקליים משכנעים, המשלבים בין רוקנרול, פולק ומוסיקה קלאסית סימפונית. מורגשת השפעתו המבורכת של פרנק זאפה, רק בלי חוש ההומור המוגזם ובלי הנטייה לסולואים אינסופיים. הסגנון של יוהנסון עשיר בניואנסים, מגוון ואקלקטי. המבנים שהוא משרטט בביטחון מראים על סבלנות וביטחון. האווירה הכללית נוגה ורגישה, וכל הנגנים מקפידים לא לחרוג מגבול הטעם הטוב, לא להיכנע לתבניות מסחריות ולא לחטוא בוולגריות רעשנית.

 

אין כמעט זכר לשימוש בקלישאות פרוגיות: אין אורגן האמונד, אין מלוטרון, אין שינויים תזזיתיים של משקלים, אין מפגני וירטואוזיות ריקניים, אין חיקויים של להקות קודמות ואין מאניירות של גיטריסטים שאפתניים-מדי. ההשכלה הפורמלית והנסיון הרב של הנגנים מאפשרים להם לבצע בביטחון את הקומפוזיציה המורכבת, תוך התגברות על מחלות-ילדות של מוסיקאים צעירים ("תראו אותי! אני נורא מוכשר וגם מהיר!") המתמקדים בתדמית במקום בתוכן. זה היה שיא הקריירה של הלהקה.

את כל זה, כאמור, משלימה הקלטה דיגיטלית צלולה כמו קריסטל, בעלת טווח דינמי רחב, שחושפת בפירוט רב את מגוון הכלים האקוסטיים והחשמלים במלוא הדרם. זה רוק מתקדם טהור, אופטימי, צנוע, בלתי-מסחרי, בלתי-אופנתי, מנותק מן התעשייה אבל מחובר-היטב למסורת האירופאית ששורשיה בתקופת באך, מוצרט ובטהובן. קשה לחשוב על שום דבר מוצלח יותר, מספק יותר, מגובש יותר ובוגר יותר מן האלבום הנדיר הזה כפי שהוא. יצירת מופת מושלמת, רכישה משתלמת ופנינה שוודית מנצנצת.

הציון: 10/10