מייק אולדפילד התפרסם בעולם בזכות אלבומו הראשון, טיובלר בלז, שיצא בשנת 1973 ונמכר במיליוני עותקים. הוא פעיל בתעשיית המוסיקה מאז ועד היום, אך החל להתראיין לתקשורת ולהופיע מול קהל לראשונה רק בתקופה זו, שבה יצא אלבומו החמישי.

 

מילון אנגלי-עברי קובע שמשמעות שם האלבום היא 'לחשים' או 'כישופים'. הוא מורכב מארבעה חלקים, כל אחד באורך של 17-20 דקות. החלוקה לתת-פרקים כאלה היא מאולצת, כיוון שבאותה עת היה מוגבל דליפדלוא לאורכו של צד בתקליט ויניל שחרחר, שהיה מוכן לסחוב, לכל היותר, עשרים דקות.

 

כשיצא לאור בשלהי שנות השבעים, הודפס על תקליט כפול, כך שהמאזין נדרש להתאמץ כדי לשמוע את היצירה בשלמותה על גבי פטיפון ידני. כיום קל יותר להתרשם מהסימפוניה הלא-קצרה הזאת, כשהיא מונחת לה על דיסק קטן אחד. האלבום יצא לראשונה בפורמט דיגיטלי בשנת 1985, ואחר כך שוב בשנת 1991. אך כדאי מאוד לחפש רק את ההוצאה המחודשת משנת 2000, שנערכה מחדש בטכנולוגיית רימסטר משובחת (HDCD) מבית וירג'ין.

 

קרוב לודאי שמבקרי רוק לא יכולים או לא רוצים להתעסק עם מוסיקה כזאת. אולדפילד כתב יצירה רחבת-היקף, שאורך הנשימה שלה שונה לחלוטין מזה של שיר הרוק הממוצע, זה שנמשך ארבע דקות, ואמור להתאים לקהל הרחב, הרדיו ותעשיית הפופ. לכן מרבית המבקרים שהאזינו לאלבום הזה לא ממש התלהבו ממנו.

 

'לחשים' מורכב ממספר קטן-יחסית של נושאים מוסיקליים קונקרטיים, ומתפתח בקצב איטי יחסית. אולדפילד איננו נשען רק על מסורות מערביות-קלאסיות של הלחנה, אלא מביט גם למזרח הרחוק ולמוסיקה מינימליסטית. הוא מוקסם בעיקר מאקורד 'גדול' אחד של שמונה תווים שונים, שאותו הוא מציג מיד בתחילת הסימפוניה, ולא מפסיק לבצע בו מניפולציות מגוונות כמעט כל הדרך.

 

הפרק הראשון אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין (אם לא מתייחסים למקהלת הנשים ששרה בלי מילים), ומזכיר מאוד את הכיוון האמנותי של אלבומו הקודם Ommadawn, שיצא שלוש שנים קודם לכן. סבסטיאן בל ואחיו של מייק, טרי אולדפילד, מקבלים תפקידים מובילים על חלילים.

 

הפרק השני מפתיע יחסית, ומציג את הזמרת הבריטית המקסימה מאדי פריור (Maddy Prior) ביצירה מאת המשורר האמריקני הנרי וודסוורת'-לונגפלו, שנכתבה במאה התשע-עשרה. הוא סטטי יחסית, ובהאזנה ראשונה נשמע מוזר, כאילו הוא חוזר על עצמו ללא מטרה. מדובר במוסיקה פולחנית, שדורשת אורך-רוח וריכוז, שתי תכונות שאינן אופייניות למאזיני מוסיקה מסחרית מערבית.

 

בפרק השלישי מופיע צליל הגיטרה ה'גבוה' האופייני של אולדפילד, החוזר על הנושאים מן הקטע הראשון, בלי לוותר על סולואים ארוכים ומהירים, קצת כמו באלבום Tubular Bells המפורסם. הלחן כאן יותר אגרסיבי, מהיר ומלחיץ, אולי כדי לאזן את השלווה הבודהיסטית מהפרק הקודם. חובבי הרוק המתקדם הסימפוני (וגיטריסטים מתלמדים) ימצאו פה הרבה הברקות ווירטואוזיות.

 

הפרק הרביעי והאחרון שב ומפתח את אותם הנושאים מהפרק הראשון, הפעם תוך שימוש בכלים אחרים, ביניהם עיבוד ויברפון מהפנט בביצוע פייר מורלן, שגם מתופף בפרק זה; לפתע שובר אולדפילד את התבנית ובונה מתח לקראת הסיום התזמורתי, בו אחותו סאלי מזמרת בקצרה את 'אודה לסינתיה' מאת המשורר האליזבתני בן ג'ונסון.

 

קשה להכניס סימפוניה לתוכניות הרדיו, ולכן הוציא אולדפילד את הסינגל הקופצני I'm Guilty כדי לקדם את האלבום במצעדי הלהיטים; הסינגל לא נכלל בדיסק, ואולי טוב שכך. בסופו של חשבון, זו יצירה שאפתנית אך לא בומבסטית, ארוכה, מעט שמרנית בהשוואה לדברים שיעשה בעתיד (למשל, האלבום Amarok המאתגר), אך גדושה ברעיונות הרמוניים מעניינים ובעיבודים תזמורתיים טובים מאת דיויד בדפורד.

הציון: 8.5/10