להקת PFM נחשבת כיום ללהקת הרוק המתקדם האיטלקית המפורסמת והמוצלחת ביותר בהיסטוריה, לצד שמות נוספים כמו Area, Banco ואולי גם Museo Rosenbach. הקריירה שלהם נפתחה בשנת 1972, כשהסגנון היה בשיאו, ונמשכת עד היום, עם הפסקה ממושכת בעיקר בשנות התשעים. לאורך הדרך הם הקליטו כעשרים אלבומים. הטובים שבהם הוקלטו, שלא במפתיע, בשנים 1972-1975. האלבום הזה, The World Became The World, שהוקלט בין נובמבר 1973 ופברואר 1974, בלונדון ובמילאנו, הוא אחרון דור הנפילים.

מה שהפך את PFM לתופעה מעניינת הוא הרומן המתמשך שלהם עם לונדון בפרט והעולם דובר-האנגלית בכלל: הלהקה זכתה לחתום על חוזה עם חברת Manticore בניהולם הנאמן של אמרסון לייק ופאלמר העשירים והמפורסמים. החוזה העניק להם את התקציבים הדרושים להקלטת גרסאות דוברות-אנגלית יוקרתיות לאלבומיהם האיטלקיים, ובכך הגדיל קהל היעד שלהם באופן ניכר. הלהקה לא זכתה באור מן ההפקר: אלו חמישה מוסיקאים מוכשרים ומיומנים, שיודעים לכתוב מנגינות ועיבודים, ולעבוד קשה באולפן ולהפיק תוצאות.

פיטר סינפילד, אחד מפליטי קינג קרימזון, קיבל צ'ופר מידידו גרג לייק (כזכור, אחד ממנהלי חברת התקליטים Manticore) והוזמן לכתוב את הטקסטים האנגליים לאלבום הזה. בחור ושמו קלאודיו פאבי עזר ללהקה בהפקה המוסיקלית, בעיבודים ובניצוח על המקהלה האיטלקית שזוכה לפתוח את האלבום (Accademia Paolina di Milano). שני הכוכבים הגדולים בהרכב, לטעמי, הם הגיטריסט פרנקו מוסרדה והקלידן סופר-המוכשר פלאביו פרמולי.

האזנה לפי-אף-אם מעוררת אסוציאציות רבות ללהקות פרוגרסיביות גדולות שפעלו באותה תקופה. חלק מן הקטעים נשמעים בדיוק כמו קינג קרימזון. אפילו הסולן, מאורו פגאני, נשמע מאוד כמו גרג לייק הצעיר באלבום הראשון של הקרימזונים, רק ללא מבטא מוצלח; הדבר לא מפתיע במיוחד, לאור הקשרים העסקיים בין PFM ל-ELP. חלק מן הקטעים משלבים טריקים ותחכמויות בנוסח ג'נטל ג'איינט, וחלק בלתי-מבוטל מן העיבודים מזכירים מאוד את הדינמיקה והצליל של Yes בשנים 1971-1972; מוסרדה, הגיטריסט, מבליח כמה קווים מלודיים שמזכירים (מאוד) את סגנון הגיטרה הייחודי של סטיב האו.

מבחינה סגנונית, PFM שולטים היטב בחוקיו הבלתי-כתובים של הפרוג: הצליל שלהם עקבי, והנטייה הסימפונית שלהם בשלה ומבוגרת. פרמולי מבריק על הקלידים, וידיו הזריזות מתחרות בלי בושה בכישרונות התעופה של ריק וייקמן השחצן. אך המרכיב הבולט במוסיקה של PFM הם הלחנים המלודיים, העליזים והדרמטיים שהם כתבו בעמל רב. רוב המנגינות נכנסות לראש עוד בהאזנה הראשונה, וזו כנראה הסיבה המרכזית למעמדה של הלהקה עד היום. זה לא מספיק להיות וירטואוז; צריך לגבות את הטכניקה בתוכן מוסיקלי בעל משמעות.

לטעמי, האלבום רק הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם. היצירה הראשונה, The Mountain, לא מצליחה להסתיר את הטלאים המבניים, למרות המקהלה האיטלקית המרשימה והתפניות הסגנוניות המפתיעות. גם השירה הולכת לאיבוד בתוך המיקס העמוס. הבלדה העדינה שבעקבותיה, Just Look Away, נשמעת טוב יותר, אך הפרוגרסיביות ממנה והלאה (נראה כאילו השיר הפך לסינגל, לטובת מצעדי הפזמונים).

שיר הנושא, The World Became The World, נחזר באכזריות באמצע, ככל הנראה כדי להתאים לדרישות הרדיו המסחרי; חבל, מפני שליצירה היה פוטנציאל מוסיקלי שלא התממש. היה אפשר להמשיך ולפתח את המוטיב המרכזי. נו, שוין: כך מסתיים לו צד א' של תקליט הוויניל.

צד ב' של הוויניל, לעומת זאת, מכיל תכנים מוצלחים בהרבה. Four Holes in the Ground רץ-אץ קדימה בשמחה רבה, וכל המוסיקאים מקבלים הזדמנות לאלתר ולהתבטא. המוטיב המרכזי בקטע הזה (מופיע לראשונה בתזמון 2:27 ואחר כך שוב, מהר יותר, בתזמון 5:24), אותו מנגנים ביחד הגיטריסט והקלידן, הוא אחד משיאי האלבום. אבוב בודד מסיים את היצירה במשפט מוסיקלי קצר ומשעשע.

היצירה החמישית, Is My Face On Straight, מכילה טקסט "חברתי" סאטירי, פרי עטו הכל-כך-בריטי של סינפילד; לא ברור לי למה הלהקה הסכימה להשתמש בו, לאור העובדה שהוא מתייחס לצביעות העמוקה, הטבועה בתרבות האנגלית, ולא לאיטלקית; אבל הלחן החמוד מצליח "להחזיק" את השיר ולעמעם את הנימה הצינית של הטקסט. סולו אקורדיון מפתיע (מופיע בתזמון 5:22) מאפשר ליצירה להסתיים בחיוך.

היצירה האינסטרומנטלית המסיימת, Have Your Cake And Beat It, נפתחת בסולו באס בלתי-שגרתי, נוזלת תוך אל מבוא ג'אזי אלגנטי ועוברת משם (תזמון 1:41) לג'אם מהיר ותובעני במשקל שבע שמיניות (7/8) ובכיכוב סולו כינור בנוסח ז'אן לוק פונטי שחורך את הרמקולים, סולו חליל זועם (תזמון 4:03) ופינאלה תזמורתי חגיגי ומלכותי, שנפרד מן המאזינים לשלום.

למרות שהאלבום רחוק מאוד מן השלמות, שהמבטא האנגלי הצורם של יוצאי ארץ המגף, החקיינות המתעתעת והמגבלות הטכניות והמסחריות המרגיזות, זה עדיין אלבום רוק מתקדם סימפוני-קלאסי סימפטי, בעיקר בזכות הלחנים המז'וריים. אך למי שמחפש את האלבום הטוב ביותר של PFM, עדיף שילך על Per Un Amico הנפלא. הציון: 8/10