|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
להקת 'מגיפת המחשבה' (בתרגום עברי מעצבן) היא אוסף אקראי של מוסיקאים אמריקניים ממקומות שונים, שהתקבצו יחד כדי להקליט יצירות פרוגרסיביות ואוונגרדיות דווקא בשנות השמונים. ללא סיועה של קהילת הרוק המתקדם באינטרנט, לא היה שום סיכוי שאדע אי-פעם על קיומם, ובוודאי לא הייתי מצליח לעולם להשיג את הדיסק עצמו.
זו יצירה מפתיעה מכל זווית אפשרית: ראשית, בגלל שהיא לוקחת את הרוק המתקדם משנות השבעים אל שטחים חדשים, שבהם נגעו הרכבים מעטים. שנית, בגלל שהיא מצליחה לערבב בתוכה מספר עצום של סגנונות והשפעות, המעידים על השכלה מוסיקלית רחבה. שלישית, בגלל שהמוסיקה נגישה למרות שהיא איננה אמורה להיות כזו בהכרח.
את הלהקה, בצורתה בסוף שנות השמונים, הוביל גרעין של שלושה אנשים: המלחין והגיטריסט מייק ג'ונסון, הבסיסט/מתופף/טכנאי בוב דרייק, והזמרת סוזן לואיס. כשרונו של ג'ונסון, לדעתי, הוא בתחום ההלחנה הטהורה: הוא יודע לכתוב יצירות מורכבות, מאתגרות, מודרניסטיות אך אנושיות ודרמטיות. כשרונו של דרייק מתבטא בעיקר בתחום ההפקה המוסיקלית המשובחת, בו הוא מתמחה כבר שנים רבות (למרות שהוא גם בסיסט מעולה, עם צליל בשרני בסגנון אלילו הבריטי כריס סקווייר). את הצוות משלימה עוצמתה הרגשית של לואיס, שכתבה את כל הטקסטים וגם סייעה בלחנים המעניינים. סביבם פועלים נגנים נוספים.
מוסיקת רוק מתקדם אוונגרדית עלולה להיות דבר מאיים ומשעמם, שילוב קטלני ברוב המקרים. כאשר מוסיקאים חוצים את גבול הנסבל אל עבר מחוזות המהפכנות והאינטלקט הטהור, דברים חמורים עלולים לקרות. אך לא במקרה זה. לא רק שהתוצאה הסופית ססגונית ומגוונת, אלא שבזכות איזון רגשי חכם בין הקטעים ניתן לצלוח בקלות-יחסית גם את הרגעים הנועזים ביותר ביצירה המושקעת הזאת.
בהשוואה עם אלבומה הבא של הלהקה, In Extremis משנת 1997, האלבום הזה נשמע נינוח, פחות 'מהונדס' ויותר אורגני בכל רבדיו. זה ככל הנראה פרי השילוב המאוזן בין הרוך המלודי וההומניסטי של לואיס ובין הברק האגרסיבי של ג'ונסון. אם באלבום המאוחר מוצא את עצמו המאזין במצב של הלם מתמשך ופליאה קטטונית, כאן הוא אפילו מסוגל לנשום מדי פעם, ואפילו להצטרף לשירה.
דוגמה קלאסית: באמצע הקטע השמיני (אם לדייק: 5:25), מבריק ההרכב עם אחת היציאות המוקלטות המרתקות ששמעתי אי-פעם: הוא דוגם שירה נשית, מכפיל אותה, שובר אותה ומרסס אותה על כל הקירות עם כלי נגינה נוספים. המיזוג בין האנושי לממוחשב יוצר צלילים מצמררים, במיוחד כשהם מולחנים בחוכמה, מעובדים במומחיות ומוקלטים במיומנות. ג'ונסון לא מפסיק לבנות ולפרק קווים מלודיים בלתי-שגרתיים בזכות יכולת הפריטה שלו, ומולו ניצבת סוללת כלי-נשיפה המוציאה לפועל תפקידי דיסוננס נעים בין המנוכר, ההומוריסטי וההזוי. וזה הרבה יותר סימפטי ממה שזה נשמע.
אם בשנות השבעים התהדר כל הרכב רוק מתקדם במערכת תופים מודולרית בסגנון מערבי, הרי שכאן מוסיף הצוות לחגיגה גם כלי הקשה באלינזיים (מאיי באלי) ומקצבים אוריאנטליים ייחודיים, שרק מסייעים להרחיק את המוסיקה מדי פעם מכל תבנית מוכרת. ושוב: זה עלול להישמע טרחני ומיותר, אבל אם עושים את זה כמו שצריך (כמו כאן), זה טוב כמו נסיעה לחו"ל.
אולי התכונה היפה ביותר של האלבום הזה היא סירובו העיקש להיכנס תחת מטריה סגנונית אחת. היכולת של כל המוסיקאים לרקוח תבשיל-על טעים ממתכון כה ארוך ומסובך, ראויה לכל הערכה. זה לא נשמע כמו רוק רגיל אפילו לרגע, אבל גם לא כמו ג'אז, או בלוז, או פיוז'ן, או פופ, או אופרה. בשביל אלבומים כאלה הומצא הכינוי Avant-Rock, שמשמעותו רוק אוונגרדי. האנשים שעושים מוסיקה כזאת משלמים את המחיר האישי הכבד הכרוך בכך: מעטים מבינים מה הם עושים, ולכן מעטים מאזינים להם.
לסיכום: "אין דיס לייף" של ת'ינקינג פלייג הוא אלבום מהפכני, מקורי ועמוק, תוקפני ורך בו-זמנית, מגוון ואקלקטי, רב-תרבותי ורחב-אופקים, מתוחכם אך לא נוצץ, פילוסופי אך לא משעמם. הייתי נותן לו עשר, אילו רק הייתי מצליח להבין את הטקסטים או לזכור חלק מהם בעל-פה.
הציון: 9.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר