|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
הפקה חדשה יחסית, ומאמץ מעניין להגדיר מחדש את הרוק המתקדם. המוסיקאים שהקליטו אותו, רובם בעלי נסיון, ידעו לנצל (רוב הזמן) את כשרונותיהם האישיים כדי ליצור אמנות במיטבה. האלבום עוסק בתיאוריות מדעיות, נושא מושלם למוסיקה כל כך חדשנית ומאתגרת. ההרכב איננו להקה קבועה, אלא רק קבוצת אד-הוק למען האלבום המסוים הזה.
כריס קטלר, משורר מבריק, כתב את כל המילים. סטיבן טיקמאייר, בחור אלמוני אך מוכשר להחריד, כתב את הלחנים. בוב דרייק, טכנאי יוצא מן הכלל, אחראי על ההקלטה, ההפקה המוסיקלית והמיקס. זמרת אמריקאית אלמונית בשם איימי דניו מוסיפה את קולה המשובח לדיסק. הגיטריסט הבריטי האגדי פרד פרית' מתארח פה ושם, כדי לעזור לחבריו הותיקים (בעיקר לקטלר, ידידו הותיק מימי להקות 'הנרי קאו', 'ארט ברז' ועוד).
ראשית, זה לא אלבום מבדר. רוב הזמן הוא מסקרן או מפליא. הוא מנותק מכל רצון לשעשע או לשמח את המאזין/הצרכן; גם כשהוא נשמע קליל, זה בדרך כלל אירוני או מוזר. לעומת זאת, הוא מכיל צרור רעיונות מוסיקליים וטכנולוגיים בלתי-שגרתיים, כאלו שצריך הרבה אומץ ותבונה כדי להוציא אותם לפועל. בהאזנה ראשונה אי אפשר להבין כמעט כלום. המוטיבים המוסיקליים מורכבים מדי, המעברים קיצוניים מדי, החידושים בתחום הסאונד קשים מדי. רק אחרי כמה האזנות אפשר ממש לעקוב אחרי כל ההתפתחויות ברצינות הראויה.
המוסיקה היא שילוב של רוק, מוסיקה קלאסית-מודרניסטית ואפקטים אולפניים רבים. מוסיקה א-טונאלית היא אתגר לא קל לכל מלחין, ורק מעטים מצליחים לערבב אותה כהלכה עם מוסיקה טונאלית כדי ליצור תבשיל שאפשר לסבול אותו. טיקמאייר עמד במשימה, אך לא בהצטיינות. אל תוך הקוקטייל הזה נכנסים גם טקסטים פילוסופיים, שרצוי מאד לקרוא אותם בצמידות להאזנה, כדי להבין את ההקשרים הפואטיים ואת המשמעות המלאה של הקטעים.
העיסוק הטקסטואלי של האלבום במדעים הוא המנוע שמאפשר למוסיקה לחרוג מן המוכר והידוע, ולקבל "אשראי התפרעות" מן המאזין. כל שיר הוא ניסוי בפני עצמו, סוג של תרכובת כימית ששימושיותה טרם הובהרה. מוחו ואוזניו של המאזין משמשים כמעבדה, בה נקבע גורלו של כל מחקר. הקטעים נעים כל הזמן בין אוונגרד מופרע לחלוטין (מהסוג ההתאבדותי, כזה שאין לו שום סיכוי להיקלט) ובין לחנים שסטרווינסקי היה כותב לסרט מדע בדיוני מאת סטנלי קובריק. לעיתים הכל נשמע כמו אופרה, או מיצג-וידאו.
עבודת הקלידים של טיקמאייר חרוצה וזריזה, והוא יודע גם לסגת כשעיבוד לוקח תפנית חדה, או להיעלם לגמרי כדי לתת לזמרת (דניו) לקבל את קדמת הבמה. הוא משתמש במגוון רחב של צלילים, רובם מסונתזים. בחור ושמו קלאודיו פונטיני מוסיף קלרינטים, שנשמעים לגמרי בבית. אני לא יודע אם זה דרייק שסחף מדי פעם את התוצאה הסופית לכיוון האנרכיסטי (שאותו אני פשוט לא מעריך). בסך הכל זה אלבום מוצלח, עם כמה שיאים מרשימים והברקות חד-פעמיות, אך גם לא מעט מכשולים והסחות-דעת שצריך להתגבר עליהם.
הציון: 8.5/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
להקות ואמנים / חדשות ואירועים / עמוד ראשי / הספר / אודות האתר