|
אגרול בטרופיגן – ביקורת הופעה בגן אירועים פסטורלי, בין דקלים ושיחי נוי, הצטופפו כשבע-מאות חובבי רוק מתקדם לערב שהתחיל מאוחר, נמשך כשעתיים וחצי, סבל מבעיות סאונד אך נהנה מלהקה שבאמת אוהבת את מה שהיא עושהביקורת: אורי ברייטמן 11/9/2003 תמונות: אנדריי גלוזמן אל גן האירועים הבורגני והאוורירי בצומת ירקונים הגעתי (בשלושים
לאוגוסט 2003) בתחושה של ציפייה למופע גדול ומושקע. במציאות הישראלית המעורערת, כל
ציפייה היא מתכון לאכזבה. עם זאת, אגרול הצליחו ליצור אצלי את התחושה הנדירה כל-כך
של התעלות מוסיקלית, אהבה אדירה לרפרטואר הבריטי העתיק, רגישות מוסיקלית
ומיומנות טכנית ברמה גבוהה. ההופעה כללה, כצפוי, את הפסגות של הרוק המתקדם האנגלי. קרימזון,
קאמל, פלויד, הרבה ג'נסיס, ג'טרו, קצת קווין וקצת יס. בין לבין שיבצו האגרולים
גם חומר מקורי, ולכן הם כבר לא רק "להקת קאוורים" בלבד. חלק מן הקהל כבר
ידע למה לצפות, כיוון שנכח בהופעות קודמות עם רשימת שירים דומה.
האווירה במקום היתה נעימה, אך מעט משונה: קהל של רוקנרול רגיל
למועדונים עירוניים חשוכים ומעושנים, ולא לגנים פתוחים ומהודרים, המתאימים לטקסי
חופה וקידושין. מסביב עמדו דוכני מזון ושתיה, והקהל כולו ישב על כסאות וספסלים. רק
מספר מועט של אנשים עמד ורקד בהתלהבות ראויה לציון (ר' תמונה). המופע החל באיחור
ניכר, בעיקר בגלל העובדה שבדיקת הסאונד השתבשה, ולכן הלהקה נאלצה לקבל את פני
המבקרים כשהיא עדיין מנסה לעשות תיקונים אחרונים על הבמה. בהחלט לא נעים, וגם לא ממש
מאפשר לפתוח הופעה ברגל ימין. האגרולים רצו לעשות 4 שעות של "באלאנס",
אבל למעשה קיבלו רק שעה.
הבעיות בסאונד העכירו פה ושם את המצברוח, וגם פגעו מעט בביצועי הלהקה.
המחסור ב"מוניטורים" סבירים (רמקולים פנימיים המאפשרים ללהקה לשמוע את
עצמה) גרם לחלק מן המוסיקאים לזייף בשירה. אני הגעתי חמוש באטמי אזניים, פריט חובה
למי שרוצה לשמור על אוזניו הרגישות בהופעות רוק רעשניות, ולכן הערב עבר ללא כאבים
מעיקים. ההגיון אומר שאנשים מסוימים סבלו מן העיוותים והצרימות שבקעו חלק מן הזמן
ממערכת ההגברה הבינונית-מינוס. הביצועים של ההרכב, רוב הזמן, היו טובים מאוד. ליאור סקר (שירה וגיטרות)
בהחלט ראוי להוביל את הלהקה. הכריזמה
הבימתית שלו סייעה להקרין החוצה את הקטעים המורכבים, על שלל צדדיהם. שגיא אחיאל
(גיטרות מובילות) עשה עבודת שיחזור ושינון מדויקת וחרוצה, וגם ידע להוסיף פה ושם
פינות משלו. ליאור טלמור (קלידים) סבל מסאונד חלש ולא-מאוזן, אבל סיפק את הסחורה
בלי להתבלבל או לפשל בצורה מורגשת. דן קרפמן (בס) מנגן נפלא על הכלי שלו, אבל זייף
הרבה יותר מדי בכל קטעי השירה, גם בתפקידי הליווי וגם בסולואים. נעמה שליו
(חליל-צד) התארחה ועשתה עבודה צנועה וכמעט בלתי-מורגשת ברוב הקטעים, למרות שניגנה
היטב. גיל אידן (תופים) עבד קשה מאוד על התופים, וסולו התופים הארוך שלו באמצע הקלאסיקה
הקרימזונית 21st Century Schizoid Man
היה מוצדק ומהנה, כיוון שהעניק גיוון למופע כולו.
שיא הערב, לדעת רבים וטובים, שייך לביצוע הפנטסטי של Supper's Ready מאת להקת ג'נסיס באלבום Foxtrot. ההרכב נתן את כל מה שיש
לו, הפגין דיוק ושליטה מוחלטת בחומרים, וליאור סקר הפתיע כשחבש לראשו את הפרח בסגנון
פיטר גבריאל (A Flower?). הביצוע
החדש והמפתיע לקטע In
The Cage מתוך The
Lamb של ג'נסיס היה שיא נוסף. גם הביצוע הקורקטי לחלק מהיצירה Snow Goose של להקת קאמל הפתיע
לטובה, כיוון שנשמע בדיוק כמו באלבום. עם זאת, קטע הסולו בגיטרה ליצירה Mood For A Day של להקת Yes לא היה מרשים במיוחד,
וגם הקטע מתוך האלבום Animals של
פינק פלויד היה מעט מסורבל ואיטי מכרגיל. ההדרן האחרון The Knife) של ג'נסיס) היה צפוי
וטוב, אך לא מבריק.
החומר המקורי הפתיע לטובה, כיוון שהיה מלודי וחם מבחינה רגשית. עם
זאת, הקטעים סבלו מן ההשוואה הבלתי-נמנעת לקלאסיקות הגדולות ביותר של הז'אנר.
לליאור סקר וחבריו, על כל כשרונם, אין אפשרות מציאותית להתחרות מול הענקים מאירופה
וארה"ב. עם זאת, הבחירה בשפה האנגלית היתה מוצלחת, והכיוון המקורי מבורך
כיוון שהוא מעניק זהות עצמאית להרכב, ומחזק את הגאווה הקבוצתית. בנוסף, מדגיש
החומר המקורי את העובדה שחברי הלהקה מבינים את מהותו של הרוק המתקדם, את שורשיו
ההיסטוריים והמוסיקליים, ומוכנים להתכתב עם המורשת הזאת בלי להסתבך בשאלות מיותרות
של אופנה או הצלחה מסחרית. לאור המציאות הישראלית האכזרית והמאכזבת, אגרול הם סוג של נס אמנותי וכלכלי.
ההפקה השאפתנית והאופטימית הזו, על כל ליקוייה ומגבלותיה הטכניות, היתה נקודת אור
קטנה במרחב גדול של חושך וייאוש ממוסיקה פשטנית ומתחנפת. מפיק הערב, ירון ברבי,
כינה את הפרוייקט "שיווק קשה". זה נכון. התרבות המקומית לא יודעת להעריך
את הז'אנר הפרוגרסיבי, ולכן ההישג של אגרול צריך להימדד בסטנדרטיים פחות מחמירים. לאור
העובדה שקרימזון, פלויד, ג'נסיס ושות' לעולם לא יבקרו בישראל כדי לבצע את
הקלאסיקות משנות השבעים, אגרול נתנה למשלמי הכרטיסים (50 ₪ בלבד) תמורה מלאה בעד
הכסף, וחוויה ייחודית שאותה יהיה קשה לשכוח. העתיד לחלוטין לא ברור. סביר להניח שהופעות נוספות יציגו רפרטואר שונה במקצת.
ייתכן שהאגרולים יכתבו חומר מקורי חדש או ינסו קלאסיקות נוספות. ההשפעה של ג'נסיס
על הכיוון האמנותי של הלהקה מבטיחה שביעות רצון מצד הקהל, אך דרוש מן הסתם גיוון נוסף
כדי להפתיע ולרגש את הקהל התובעני, שכבר התרגל לטוב ביותר בהאזנה לאלבומים הגדולים
ביותר שהוקלטו אי-פעם. הפנתיאון הפרוגרסיבי רחב מספיק למאות הופעות, והכל בסופו של
דבר שאלה של היצע וביקוש, אך גם של זמן, כסף ואנרגיה. אם אגרול תמשיך להשקיע
בחזרות על יצירות שאותן לא שמענו במופעים הקודמים, אני אשמח להמשיך ללוות אותה. תגובותהעמוד
של אגרול, כולל קטעים להורדה כתבה
לקראת ההופעה (אוגוסט 2003) ביקורת צופים
בפורום רוק מתקדם של נענע ביקורת של
רונן צומר על ההופעה בסיטי-הול (Ynet) |
