הרוק המתקדם הבריטי, שטיפטף לישראל באיטיות החל מתחילת שנות השבעים, השפיע בצורה מורכבת ומעניינת על מוסיקאים ישראלים רבים, שנאלצו להתמודד עם הפיגור ההולך-וגדל בין תעשיית המוסיקה הישראלית וזו של אירופה וארה"ב.

מעבר לעובדה שמלחמת יום כיפור פגעה אנושות בכל תעשיית הבידור והאמנות של ישראל, יש לציין את המחסור המקומי בבתי ספר גבוהים למוסיקה קלאסית, את המחסור בדיאלוג פורה בין המנהלים המוסיקליים של התזמורות הגדולות (הפילהרמונית הישראלית, למשל) ובין מוסיקאים מקצועיים בענף המוסיקה ה"קלה"-לכאורה. לכך יש להוסיף את הזמן הרב שנדרש עד שזרם הרוקנרול נקלט בהצלחה בארצנו. למשל, בן-גוריון סירב להכניס את להקת הביטלס לישראל באמצע שנות השישים, וזאת רק דוגמה אחת מני רבות.


אחד מן האלבומים החשובים ביותר ברוק המתקדם בישראל הוא "מאחורי הצלילים" שתיעד בהופעה חיה את המפגש המוסיקלי הראשון בין מתי כספי ובין שלמה גרוניך. האלבום יצא ב-1973 ואמנם לא נשמע 'רוקי' במיוחד, אך סימן כיוון פרוגרסיבי שהלך והתגבש בהמשך העשור, למשל באלבום "קצת אחרת" שגם הוא נחשב לאחד החשובים ברוק המתקדם הישראלי.


בין המושפעים מן הזרם הפרוגרסיבי אפשר לציין את להקת הצ'רצ'ילים, שנסעה לאירופה וכינתה את עצמה שם ג'ריקו (Jericho), יוני רכטר עם "התכוונות", "14 אוקטבות", "עוד סיפור", והכניס קצת פרוג-רוק בדלת האחורית גם בלהקת כוורת - "הבלדה על ארי ודרצ'י"; שלמה גרוניך עם האלבום הראשון שלו "למה לא סיפרת לי", הקטע הנפלא "לונה פארק" מהאלבום "צמר גפן מתוק", האלבום "קצת אחרת" ועוד.


חבר חשוב בסצינה הזו הוא שם טוב לוי באלבום הסולו הראשון שלו "מצב רוח", "קצת אחרת", פרויקט חד-פעמי כמו להקת ששת, האלבום "טווס זהב" ועוד; להקת זינגלה שהוציאה אלבום אחד בשם 'פיס' (Peace), להקת אטמוספירה שהצליחה להוציא את יצירותיה משנות השבעים לאור רק רק בשנת 2002.


מוסיקאים בולטים נוספים: שלמה יידוב באלבום "הפעם הראשונה"; עדי רנרט עם "אנסמבל הרוק החדש" וגם בכל עבודותיו האחרות עם מגוון יוצרים ואמנים; אבנר קנר באלבום "14 אוקטבות" ועוד; זוהר לוי במוסיקה להצגה "מלכת האמבטיה", האלבום "אחרית הימים" ואופרת-רוק עם מאיר ויזלטיר שלא התממשה; ארנון פלטי, חבר בלהקת דובדבן, הרכב שלא הצליח להוציא אלבום בזמן-אמת; דני ממן מלהקת גן-עדן שעשתה קאוורים ליצירות פרוג, וכתבה את 'פרמיקס' (Paramix), קטע פרוגרסיבי שנכנס איכשהו לתקליט היחיד שלהם; להקת לורד פלימנאפ האלמונית שהוציאה אלבום אחד איכשהו; להקת נקמת הטרקטור עם הפרוייקטים 'טעות של הירח' ו'קיר'.


אמנים מן הזרם המרכזי גילו במהירות שאין ביקוש לרוק מתקדם בישראל. במיוחד "תרמו" לכך תחנות הרדיו הישראליות, שרובן הפגינו טעם שמרני לאורך כל הדרך, וסירבו להשמיע מוסיקה נועזת ומורכבת, אפילו לא ב'קול המוסיקה'. ולמרות חוסר התמיכה התקשורתי, גם להקת 'תמוז' שילבה מעט רסיסים של רוק מתקדם באלבומם 'סוף עונת התפוזים'.


שלמה ארצי העז להכריז בפומבי על אהבתו ללהקת 'יס' (Yes), אביב גפן חיקה את פינק פלויד בלי להסתיר, החברים של נטשה עשו מחווה ל'החומה' של פלויד באלבומם הכפול "רדיו בלה-בלה", יובל מסנר הוא אוהד מושבע של קינג קרימזון, וחייבים לציין לטובה את השפעתו העצומה של יוני רכטר על דור שלם של מלחינים ומעבדים.


תעשיית המוסיקה הישראלית הקטנה לא איפשרה לאמניה לחרוג מן המיינסטרים בלי לאבד את יכולתם להתפרנס. רובם נאלצו להתיישר עם הנורמה. מי שלא הסכים לעשות זאת, יכול היה לבחור בין ארבע אפשרויות: א) לעזוב את הארץ לאירופה וארה"ב; ב) לחזור בתשובה ולעשות מוסיקה בקהילה החרדית; ג) לנטוש את התעשייה ולמצוא ג'וב סטנדרטי; ד) להקליט למגירה. יש כאלה שהצליחו לעשות את הכל בחייהם הארוכים.


שלמה גרוניך, במובנים רבים, הוא אולי היוצר המתקדם הבולט והעקבי ביותר בישראל. המחוייבות העיקשת שלו לערכים הבסיסיים של הזרם הפרוגרסיבי -- השפעות קלאסיות, מורכבות, וירטואוזיות, שילוב מוצלח בין ז'אנרים -- נותרה גבוהה, גם כאשר נאלץ לעסוק בפופ שטחי. כאשר סירב להיכנע לנורמות סביבתיות דומיננטיות, שילם מחיר מקצועי ואישי יקר.


ה'מיני-סצינה' הנוכחית של הרוק המתקדם בישראל היא מחתרתית. הפעילות מתקיימת מחוץ לזרם המרכזי, והרחק מעין התקשורת. חלק משמעותי מן המוסיקאים שבנו אותה הגיעו מבית הספר רימון ברמת השרון. להקות כמו אבק הנועזת, סנהדרין המקסימה אך המפורקת, פרווה חמה הזאפאית והג'אז-רוקית, אשקלון קווילט העדינה והנוסטלגית, טרספאס הירושלמית, סימפוזיון החמודה והאופטימית, בוטניק האקסצנטרית, אגרול שנולדה מתוך קאוורים, סוסיתא הארצישראלית, קוואדרה הקלילה, ובמידה מסוימת גם איטליז, שרדו לתקופה קצרה אך משמעותית במאבק מול קהל ישראלי אוהד-מאכזב, חמוץ-מתוק, שלעתים מתעקש שלא להתאמץ ולהאזין - אולי בגלל החום, אולי בגלל הפוליטיקה.